ממפלי הכאב אל מרחבי הסליחה והריפוי
- ד"ר רבקה נריה-בן שחר
- 7 באוק׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 8 באוק׳
[נאום שנישא בהפגנה בירושלים, מוצ"ש פרשת האזינו, 4 באוקטובר 2025. הוא מובא כאן בגרסתו המורחבת, תוך שמירה על הסגנון המקורי, בשינויים מעטים בלבד].
שבוע טוב, ירושלמים אכפתיים ואמיצים.
שמי רבקה, אני מרצה במכללת ספיר, אם לשתי קצינות בצבא ולתלמיד ישיבה, ואחות בכורה לקצין גיבור שהחלים, ברוך ה׳, מפציעה קשה בעזה.
נאום זה נכתב ארבע פעמים במהלך השבוע האחרון. תחילה כתבתי מכתב לסמוטריץ' ודרמר. לאחר מכן כתבתי נאום מתוך אופוריה של ״עוד רגע תהיה עסקה וכולם חוזרים״. ועכשיו, כמו כולם, אני שוב תוהה, שוב לא מבינה מה קורה. אבל מתוך התקווה שהסיוט כמעט מאחורינו, אני מבקשת לדבר לא רק על הזוועה של עכשיו, אלא גם על היום שאחרי. לא רק על נהרות הדם, אלא גם על מפלי הכאב.
בספר דברים, פרק כ״א, מופיעה פרשת עגלה ערופה: בפרשה קשה זו מתואר מצב שבו נמצא אדם הרוג בשדה, ולא ידוע מי הרג אותו. הזקנים והשופטים של הערים הסמוכות צריכים למדוד את המרחק מהעיר שלהם אל החלל. אלו שהחלל הכי קרוב לעירם, צריכים לקחת עגלה, ולשחוט אותה בנחל איתן.
״וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה׳״ (דברים כא, ז-ט).
למדתי את הפסוקים הקשים האלו לראשונה כילדה בבית הספר בעצמונה, בגוש קטיף. אני זוכרת ששאלתי איפה יש בסביבה נחל איתן; כל הנחלים שהכרתי היו נחלי אכזב. אבל לא שאלתי: למה לשפוך עוד דם? האם לא נשפך מספיק? אני זוכרת את המורה מסבירה שזו פרשה של לקיחת אחריות. פרשה שמלמדת שאין דבר כזה ״ידינו לא שפכו את הדם ועינינו לא ראו״.
למדתי לראשונה את פסוקי פרשת עגלה ערופה כילדה בבית הספר בעצמונה, בגוש קטיף. אני זוכרת ששאלתי איפה יש בסביבה נחל איתן; כל הנחלים שהכרתי היו נחלי אכזב. אבל לא שאלתי: למה לשפוך עוד דם? האם לא נשפך מספיק?
היום אני חושבת שזקני העיר והכהנים שניסו לעצום את עיניהם נאלצים, במצוות התורה, לראות דם שפוך, לגעת בו, להתחנן לכפרה.
כולנו ראינו כל כך הרבה דם שפוך ב-729 הימים שחלפו, עד שגם כשעוצמים עינים התמונות לא מרפות. שמענו כל כך הרבה זעקות בלוויות, עד שגם כשמנסים לסתום את האוזניים הקולות צועקים. תמונות הזוועה מניר עוז וכפר עזה, מבארי ומהנובה לא מרפות. אבל עדיין יש מראות וקולות שכל מי שלב בקרבו רדוף מהם – המראות והקולות של החטופים, שאותם עוד אפשר להציל – מעונים, מורעבים, כאובים, קפואים, חסרי אוויר.
אנו מלאים זעם על שופכי הדם. הזעם והכאב שלנו יכולים היו לעצור ב-7 באוקטובר בלילה. היינו בוכים, סופרים את מתינו, אבל לפחות עוצרים. מבינים שטעינו, מתביישים בעצמנו, ואולי אחר כך מגיבים בקור רוח. אבל יצר הנקמה הוביל לשפיכות דם רבה יותר. דמם של החיילים ההרוגים, הפצועים הסובלים, החטופים הנמקים במנהרות. אתם יודעים, יש רופאים שמספרים שגם הדם של העזתים החפים מפשע – נשים, ילדים וזקנים - אדום בדיוק כמו שלנו.
בנאום המקורי, זעקתי נגד סמוטריץ׳ ודרמר, שלא יוכלו לומר שידיהם לא שפכו את הדם. ועכשיו, בתקווה שדרמר יביא עסקה, וסמוטריץ׳ לפחות לא יפריע, אני מבקשת להתרכז בכאב ובתקווה.
רציתי לבקש שתתבוננו איתי ביצירה 'ייסורים' (Anguish) מאת אוגוסט פרידריך שנק (Schenck).
היצירה הזו מייצגת את ייסורי הנפש העמוקים ביותר. כשאני רואה אותה אני חושבת על האמהות הזועקות בבתי העלמין הצבאיים.
אני שומעת את ירדן ביבס בוכה, ואני בוכה איתו. בשבילים של ספיר אני מדמיינת את יסמין זהר הנפלאה, שנרצחה עם כל משפחתה, רק אריאל נשאר בחיים. כשאני רואה את היצירה אני רואה את הטלה שכבר לא ״ישוב אל חיק האם, ישכב בדיר וירדם״.
יש המדברים על ״הטרגדיה של משפחות החטופים״. אבל הטרגדיה היא לא רק שלהם, היא של כולנו. הכאב, הבכי, הזוועה. כולנו הופכות והופכים להיות כמו הכבשה בתמונה, זועקים ואין שומע. זעקת האמהות, הנשים, הבנות, לא נותנת לנו לנשום. אני שומעת את לישי מירן, קולגה שלי מספיר, מתחננת לראות שוב את בן זוגה עמרי. את עלמא ורוני הקטנות שלא באמת מבינות איפה אבא. אני שומעת את תחינותיה של עינב צנגאוקר, האמא הלביאה. מתן, ועוד 21 חטופים עוד יכולים לשוב אל חיק אמם. ממשלת ישראל, השיבי אותם מהר! אל תתני לאמהות שלהם להראות כך!
26 חטופים חללים בעזה מחכים לקבורה מכובדת. האמהות שלהן נראות רע יותר מהכבשה ביצירה. אין להן אפילו קבר לבכות עליו.
יש המדברים על ״הטרגדיה של משפחות החטופים״. אבל הטרגדיה היא לא רק שלהם, היא של כולנו. אנחנו זועקים ואין שומע.
סיימנו עכשיו את עשרת ימי תשובה. התפללנו ובכינו ב״אבינו מלכנו״ וב״ונתנה תוקף״, שקיבלו בשנתיים האחרונות ויזואליות מחרידה. מי יכול היה להאמין שנראה בעינינו כל כך הרבה דם שפוך? מי יכול היה להאמין שנראה ״חרב, רעב ושבי״? מי לא ראו בעיני רוחם את שירי ביבס, את אריאל וכפיר המתוקים, את כרמל והרש ואת שאר הנרצחים, בשבי או מחוצה לו, כשזעקנו ״מי בחרב ומי בחיה, מי בחניקה ומי בסקילה״? מי היה מאמין שנחרד כל יום מהמילים ״הותר לפרסום״ המיוצגות בשאלות ״מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו״?
אז כן, הנה, כל הדימויים נכונים – אנו משולים כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, חרדים מכל צל עובר. מתחננים שייגמר כבר הסיוט הזה.
אבל מפלי הכאב לא שייכים רק לנו, המפגינים למען החטופים. כילדה, פוניתי מימית, וגדלתי בנוה דקלים שבגוש קטיף. מחלון האוטובוס שפינה אותנו מימית ראיתי שיירת דחפורים צהובים שבאה להרוס את חבל ימית. אחד הנהגים חייך אלי ברשעות. האוטובוס השליך אותנו בתחנה המרכזית באשקלון. נצמדנו, אחותי ואני ובני דודי, לאמהות שלנו, שניסו למצוא את האוטובוס לירושלים. בערב למחרת הלכנו לבית השכנים לראות טלוויזיה, רצינו לראות מה קרה בימית אחרי שהוציאו אותנו משם. הדחפורים הצהובים עבדו במלוא העוצמה, והרסו בית אחרי בית בעיר האהובה וביישובים הפורחים. פרצתי בבכי, עצמתי עיניים, ובכל זאת עד היום התמונות חיות איתי: מפלצות צהובות מרסקות באכזריות בתי מגורים.
שנתיים אחר כך, שיירה של דחפורים צהובים נכנסה ליישוב החדש שהקמנו בגוש קטיף – נווה דקלים. רצתי חסרת נשימה הביתה, נופלת וקמה בחולות. ״אמא!״ - זעקתי - ״הדחפורים חזרו! הם שוב באו להרוס הכל!״. אמא חיבקה אותי ואמרה בדמעות ״אלו דחפורים שבונים, לא הורסים. זהו, נגמר הפינוי, כאן לא יהרסו יותר״.
עשרים ואחת שנים אחר כך הבנתי שאמא טעתה: הם כן יהרסו יותר. שוב. אחותי שהיתה תינוקת כשפונתה מחבל ימית, פונתה שוב כאם צעירה, עם שני תינוקות על הידיים.
הדחפורים הצהובים שוב ביצעו את הפקודה שקיבלו, והפכו את מקום ילדותי מחבל ארץ פורח למרחב של שממה והרס. תמונות ההרס והחורבן רדפו אותי - רעש הבתים המתמוטטים, והמפלצות שמרסקות שוב את כל מה שנקרה בדרכן. היום, הדחפורים הורסים באלימות את רצועת עזה, יוצרים דור חדש של טראומה וחורבן.
הדחפורים הצהובים ביצעו את הפקודה שקיבלו, והפכו את מקום ילדותי מחבל ארץ פורח למרחב של שממה והרס. תמונות ההרס והחורבן רדפו אותי - רעש הבתים המתמוטטים, והמפלצות שמרסקות שוב את כל מה שנקרה בדרכן. היום, הדחפורים הורסים באלימות את רצועת עזה, יוצרים דור חדש של טראומה וחורבן.
פוליטית, עברתי תמורות עמוקות. אין הרבה אנשים שנושאים גם את כאבי הפינוי וגם את הזעקה להחזרת החטופים ולסיום המלחמה. אין הרבה אנשים שגדלו בימין האידיאולוגי המתנחלי, והשתתפו בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית. אבל אולי לכן נשלחתי לדבר פה היום, בשם התקווה לעתיד טוב יותר, שיתחיל בזה שכולנו נכיר בכאב של מי שחיים איתנו על האדמה הזו. גם אם הם לא שייכים למחנה הפוליטי שלנו, וגם אם הם לא שייכים לעם שלנו.
יש הרואים במלחמה הזו חלק מהגאולה. גם אני מתפללת כל יום ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״. גם אני, ונראה שכולנו, מחכים לגאולה וישועה. אבל דווקא בזמנים כאלו צריך להזהר - העם היהודי פגש במהלך ההיסטוריה משיחי שקר רבים. הם נפוצים בעיקר בתקופות קשות. כשאי אפשר לנשום, כולנו מחפשים איזה מנהיג חזק שיושיע אותנו מהזוועה שמסביב. למשיחי השקר היו מסרים חזקים – משהו בסגנון של ״הגאולה מגיעה״ ו״הנצחון המוחלט״. מסרים אלו נתנו לאנשים כוח, אבל הכוח הזה שקרי ומזויף. בשם הכוח הזה אנו מקריבים קורבנות אדם על מזבח פנטזיית ״הניצחון המוחלט״.
למדנו השבוע בדרך הקשה שבמציאות אין באמת נצחון מוחלט. עלינו לחתוך הפסדים. קודם כל – עלינו להחזיר את החטופים הביתה, ואז לשקם את החברה הישראלית הפצועה והמדממת. במציאות, לאורך זמן, כנראה שנצטרך להיבנות פה מחדש ביחד. מי שהקימו את המדינה ומי שהגרו אליה, דתיים וחילוניים, שמאלנים וימנים. במציאות, גם הערבים – גם אזרחי ישראל, וגם השכנים שלנו, מעבר לקווים, לגדרות ולגבולות המדומיינים והפיזיים - נשארים פה. אז אולי במקום לריב אחד עם השני, ולהשמיד את שכנינו, ננסה משהו אחר? אולי נתחיל מלשאוף שאף אמא לא תיראה כמו הכבשה הזו?
ההכרה בכאב העצום שהוא מנת חלקם של שבטים שונים בחברה הישראלית תאפשר לנו להיבנות מחדש. הקומה הבאה תהיה ההכרה בכאבם של הערבים אזרחי ישראל, הערבים שמעבר לקו הירוק, וכל השכנים המקיפים אותנו.
אולי הדרך לשיקום תעבור בטרנספורמציה מנחלי הדם לנהרות הכאב, ומשם אל מרחבי הסליחה והריפוי. ההכרה בכאב העצום שהוא מנת חלקם של שבטים שונים בחברה הישראלית תאפשר לנו להיבנות מחדש. הקומה הבאה תהיה ההכרה בכאבם של הערבים אזרחי ישראל, הערבים שמעבר לקו הירוק, וכל השכנים המקיפים אותנו. לאחר תקופה של בקשות סליחה אמיתיות וכנות, תגיע תקופה של תקווה וריפוי. כמו שהתפללנו ביום כיפור, מתוך ספר ישעיהו: ״והביאותים אל הר קדשי, ושימחתים בבית תפילתי [...] כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים״.
ד"ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה במכללת ספיר וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.
קרדיט לתמונת המחברת: עודד אנטמן.