אין מקום לעוצמה יהודית בתוכנו. מכתב גלוי לרב בני לאו, בעקבות נאומו בעצרת הזכרון לרצח רבין
- ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי
- 2 בנוב׳
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: 3 בנוב׳
שלום הרב בני היקר.
במוצאי שבת הייתי בעצרת לציון שלושים שנה לרצח רבין בתל אביב. כשהתלבטתי בימים האחרונים אם להגיע או לא, אחד הדברים שהכריע את הכף היה הידיעה שאתה תהיה שם, על הבמה, ותייצג תורה של חיים, של אהבת אדם ושל קידוש השם; תורה שאוכל להזדהות איתה. לכמה מחברי אמרתי: לצערי אני יודע שהכיפה שלי תונצח מאחור באינספור צילומים - זה תמיד ככה בהפגנות בתל אביב (לכן אני מעדיף את ההפגנות בירושלים) - אבל אהיה שם בכל זאת, בין היתר כדי שהרב בני לא יהיה הדתי היחיד.
העצרת הרעידה את הלב ואת הגוף. ההמונים שגדשו את הכיכר (מאה וחמישים אלף על פי הערכת המארגנים), ביניהם בני ובנות נוער, ילדים וילדות; קולו ותמונותיו של רבין עצמו, עם החיוך המהוסס, הסיגריה, המיקרופון, במקום הזה בדיוק, לפני שלושים שנה - אנושי, כל כך אנושי וחם וקרוב; הקרנת ההודעה המצמררת ההיא - "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" - שאין מי שחי כאן ב- 1995 וישכחה; עמידתו הנכוחה של גדי מוזס על הבמה, חזק ובוטח, כמעין גילום עכשווי מצמרר של רבין עצמו; הסיום ב'שיר לשלום' עם מירי אלוני, אותה מירי אלוני עם היכולת הווקאלית שלא-תאומן, רק הפעם בכסא גלגלים - כל אלה היו מטלטלים ממש.
מרעידה ומרגשת לא פחות היתה הרוח השמאלית המוצהרת של הערב: רוח שלא היססה לדבר על שלום, שוויון, פתרון מדיני לסכסוך, הכרה בכאב של אחרים. כבר שנים שקולות כאלה לא נשמעו כאן, בטח לא בעוצמות כאלה, בטח לא בעצרות ובהפגנות גדולות כל כך, שרבות מהן נזהרו מכך כמו מאש. למעשה, ניכר היה שהקהל מבין זאת יותר מרוב הדוברים: התשואות הסוערות ביותר ניתנו פעם אחר פעם דווקא למי שהעזו לדבר גלויות על מחיר האפליה והכיבוש, שהעזו לחלום על שינוי ועל שלום. במיוחד בלט הדבר בזמן נאומה האמיץ ומעורר ההשראה של ד"ר נסרין חדאד חאג'-יחיא, סגנית נשיא הקרן החדשה לישראל, שלא היססה לדבר גם על הבעיות במורשת רבין - ועל תיקונן בידי רבין עצמו - ושקראה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי אמיתי (אני מרשה לעצמי להעריך בסבירות גבוהה שהסכמת גם אתה עם דבריה). כאשר לאחר מכן עלתה זמרת מעולה בשם ואלרי חמאתי ושרה את 'הללויה' של ליאונרד כהן בערבית, הקהל היה באקסטזה. לאחר שנים של פחד ומבוכה, נדמה היה שהדמיון מרשה לעצמו להתרחב.
עצרת הזכרון לרצח רבין הרעידה את הלב ואת הגוף. קולו ותמונותיו של רבין עצמו במקום הזה בדיוק, לפני שלושים שנה - אנושי, כל כך אנושי וחם וקרוב. מרעידה ומרגשת לא פחות היתה הרוח השמאלית המוצהרת של הערב: רוח שלא היססה לדבר על שלום, שוויון, פתרון מדיני לסכסוך, הכרה בכאב של אחרים.
ואז הגיע תורך. שמחתי לראות שאתה חובש, כמוני, כיפה שחורה סרוגה, כזו שיודעי ח"ן מבינים שיש בה מעין הסתייגות מהשתייכות סוציולוגית כובלת לציונות הדתית ולזהות הפוליטית שלה. התחלת טוב - דיברת על זכרון השואה המחייב אותך, דיברת יפה על רבין עצמו, הזכרת את בניך המשרתים במילואים, את רעייתך בת קיבוץ סעד. המשכת מעולה: דיברת על מה שכינית, בצדק, "אמיתות פשוטות" - שתורתנו תורת חיים, שהיא מקדשת את חייו של כל אדם שנברא בצלם, שהיא צועדת יד ביד עם ערכי מוסר מערביים ואף תורמת להם משלה. הודית בגילוי לב שאמונה באמיתות הפשוטות הללו היא האמת הדתית שלך, ושעליה אתה נכון להילחם; שיש מי שמחזיקים בתפיסה שונה לגמרי של המסורת היהודית. שיש קנאים. תיארת בכעס אמיתי כיצד הממשלה שקמה לפני שלוש שנים מייצגת את הקנאים האלה ומסכנת את כל היקר לך, את כל היקר לנו. בדבריך יצאת אפילו נגד אלימות המתנחלים המשתוללת כעת בגבעות (אמנם ברמיזה זהירה, שרבים סביבי, למרבה הצער, לא קלטו כלל).
ואז הגיע הסיפור. הסיפור על סוכות תשפ"ג, ימים ספורים לפני אותה שבת מחרידה. סיפרת כיצד ישבת עם חברתך הטובה איילת נחמיאס-ורבין בסוכתו של משה אוחיון ז"ל, במסגרת פרוייקט ההידברות 'נפגש בסוכה' שאתה ומשה הייתם מעורבים בו עד למאוד כמובילי מיזם 929, ושהובל בשיתוף פעולה ביניכם ובין תנועת המחאה הירושלמית 'שומרות ושומרים על הבית המשותף'. סיפרת כיצד בשלב מסוים נכנסו לסוכה אנשי 'עוצמה יהודית', וכיצד התורה שהציעו פצעה את נשמתך עד כדי כך שלא יכולת יותר להישאר במקום, ולכן יצאת יחד עם איילת. בשלב הזה זכית למחיאות כפיים סוערות - גם ממני כמובן - אבל אז ביקשת 'חכו לסוף הסיפור', ודאגה קלה החלה לכרסם בקהל, ובי, אולי, יותר מכולם.
המשכת וסיפרת על משה ועל אליעד בנו, צדיקים טהורים אמיתיים שנפלו שניהם מות גיבורים בקרב ההגנה על אופקים. ואז תיארת בהתרגשות כיצד כאשר הלכת מניחום אבלים אחד למשנהו בחודשים הראשונים למלחמה, הביטו בך אנשים בכמיהה ואמרו - 'בפעם הבאה לא תצא מהסוכה, נכון?'. הודית בפני הקהל, שמה שתגיד כעת יעורר מחלוקת, ובכל זאת אמרת אותו: אמרת שאכן בפעם הבאה שאנשי עוצמה יהודית יכנסו לסוכה, אתה תיאבק איתם שם, ותחלוק עליהם, ותעשה הכל כדי לנצח - אך לא תצא מהסוכה, משום שהשבעה באוקטובר והסולידריות שפרצה בעקבותיו למדו אותך "שלא לבלבל עוד בין אויב חיצוני המבקש לכלותנו, לבין מי שיש לנו איתם מחלוקת עזה ככל שתהא בתוך הבית, בתוך המשפחה" (ציטוט חופשי מהזכרון - סלח לי אם איני מדייק).
סיפרת בנאומך כיצד בשלב מסוים נכנסו לסוכת ההידברות שבה ישבת אנשי 'עוצמה יהודית', וכיצד התורה שהציעו פצעה את נשמתך עד כדי כך שלא יכולת יותר להישאר במקום, ולכן יצאת. בהמשך סיפרת כיצד אחרי השבעה באוקטובר חזרת בך, והתחייבת שלא לצאת עוד. כשאמרת את זה התכווצתי.
כשאמרת את זה התכווצתי. רבים מסביב זעקו בוז. מעטים התווכחו איתם. נוצרה מהומה. בלבי נקרעתי בין הרצון להסות את הזועקים ולומר להם שאמנם אתה טועה טעות איומה, אלא שאין ולא יהיה להם פרטנר טוב ממך בעולם הרבני, לבין הרצון - אנא, סלח ומחל לי - להצטרף אליהם ולמחות נגד דבריך, אולי בסגנון אחר. והרי למדתי ממך תורה ואני חייב בכבודך, ומה אעשה. הקרע שבלב תורגם לשתיקה נבוכה ולהשפלת המבט. ביני לבין עצמי ניסיתי ללמד עליך זכות ולומר שצריך אומץ רב כדי לעמוד מול מאה וחמישים אלף איש ולומר דברים שאינם ערבים לאזנם, אך לא הצלחתי.
ביציאה מההפגנה תהו כמה אנשים באוזני על ההגיון שבנאום על סוכת שלום עם 'עוצמה יהודית' דווקא באירוע הזכרון לרצח רבין; שהרי משמעותו הפשוטה היא הידברות עם אנשיו של אחד האחראים העקיפים לרצח - זה שאמר "הגענו לסמל של הרכב של רבין, נגיע גם אליו", ושעומד היום לבושתנו בראשות המשרד לבטחון לאומי. ואני, שיודע שהדבר האחרון שאפשר להאשים אותך בו הוא חוסר רגישות, טענתי שהבעיה איננה העיתוי, אלא שאתה באמת מאמין בכך.
ועל כך כבר לא ניסיתי להגן. לא ביני לביני, ולא כלפי חוץ. לא ניסיתי להגן, משום שאני חושב שהטעות הזו שלך היא הטעות החמורה ביותר של המחנה הליברלי בשלושים השנים האחרונות: מחנה שבחר להתפייס ולהידבר עם תוקפיו, במקום להציב נורמות ברורות, קוים אדומים בוהקים בין בר-פלוגתא לגיטימי לבר-פלוגתא שאינו לגיטימי. מזווית מבט זו, דווקא יציאתך מסוכתו של משה אוחיון ז"ל היתה המעשה הראוי והנכון ביותר: היא הבהירה שיש גבולות לשיח. שיש אמירות ועמדות שאסור לנרמל. שלגיטימציה לקנאים הקיצונים במעגל הפיוס, סופה שתעניק להם - כפי שרואות עינינו כעת - מקום סביב שולחן הממשלה. כרב וכאיש ציבור, היתה ליציאה זו משמעות כבירה. משמעות דתית!
איני מבין מדוע השבעה באוקטובר ומה שאירע אחריו משנים זאת בעיניך. אמת, בין החיילים והאזרחים שקפצו אל התופת כדי להציל חיים ביום הטבח ובימים שלאחריו היו גם ודאי מצביעים אדוקים של 'עוצמה יהודית'; והרי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא (הם ודאי גרסו 'נפש אחת מישראל', אבל שנינו הרי יודעים שלא זה הנוסח המקורי של המשנה). אני מודה שאיני יודע איך להכיל בתוכי את המתח בין תחושת התיעוב כלפי עמדתם הפוליטית לבין הערכת נכונותם להקריב את חייהם לטובת הצלת אחרים באותו רגע היסטורי. דא עקא. (אם זכרוני אינו מטעני, פרופ' יורם יובל כתב בעדינות רבה לפני כשנתיים על האמפתיה שאפילו אדם כמו אלמוג כהן עורר אצלו באותם ימים. בעוונותי, לא זכיתי להגיע למעלה זו). אבל הרגע המלחמתי ההוא, החד-פעמי, אסור לו שיתווה מדיניות ממושכת של ימי שגרה; אבק הקרב לחיים-ולמוות חייב לשקוע. אל לו לערפל את הויכוח הנוקב בינינו, או לצמצם את ההכרח שבתחימת גבולותיו המוסריים הנורמטיביים של הויכוח הזה. אפשר לנסות לשכנע את מי שנמצאים מעבר לגבולות, ולהתפלל שיחזרו בתשובה; אך כל עוד זה לא קורה, עלינו לעשות הכל כדי להותיר אותם שם.
חבל כל כך שחזרת בך. הרי דווקא יציאתך מסוכת ההידברות עם כניסת אנשי 'עוצמה יהודית' היתה המעשה הראוי והנכון ביותר: היא הבהירה שיש גבולות לשיח. שיש אמירות ועמדות שאסור לנרמל. שלגיטימציה לקנאים הקיצונים במעגל הפיוס, סופה שתעניק להם מקום סביב שולחן הממשלה. כרב וכאיש ציבור, היתה ליציאה זו משמעות כבירה. משמעות דתית!
אומר גלויות: איני יכול עוד להיות שותף להגדרת ה'בית' וה'משפחה' כפי ששורטטו על ידך. אין לי דבר וחצי דבר עם איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' וחבריהם. תמיכתם המוצהרת בגזענות, באלימות ובפשעי מלחמה עושה אותם בעיני לבני בריתו של חמאס. העובדה המקרית שהם נולדו לאמהות יהודיות, או שתעודת הזהות שלהם דומה לשלי, אינה מחייבת אותי עוד בסולידריות כלפיהם. ואם יורשה לי להתנסח בשפה דתית חריפה אומר שאכן, יודע אני שיש מצוות אהבת ישראל (רמב"ם, הל' דעות ו, ג) - אלא שבמקרים מסוימים איני יכול שלא לכפור בה. ושמא אנוס אני לכך, ו'אונס רחמנא פטריה' (בבלי בבא קמא כח ע"ב, ועוד).
הבית המשותף שלי - אם לנקוט במונח המוצלח של תנועת המחאה הירושלמית - כולל יהודים ושאינם-יהודים, דתיים ושאינם-דתיים, ישראלים ופלסטינים, המכירים בקדושת חיי כל אדם, המסתייגים מגזענות גסה, מלאומנות רוויית-שנאה, ומאלימות פרועה. בבית המשותף הזה יש מקום למגוון דעות, לרבות כאלה המצויות בעומק הימין האידיאולוגי; אבל, בהגדרתו היסודית ביותר, הוא אינו יכול לכלול תומכי טרור או משתפי-פעולה עם טרור. קיומו מותנה בדחיקתם החוצה. על כן, לדידי, כאשר בני גנץ הצטלם מחויך עם נער הגבעות צבי סוכות שהביא לו משלוח מנות בפורים, לא היתה זו הפגנה של אחווה יהודית; היה זה ליקוי מאורות. כאשר יצחק הרצוג הסכים לאחר הבחירות הקודמות לארח את מפלגת 'עוצמה יהודית' בבית הנשיא - מקום שתפקידו הייצוגי עושה אותו באמת לבית של כולנו - הוא טימא את הבית הזה. והרי היתה לו אפשרות אחרת.
לאמיתו של דבר, השבעה באוקטובר לא רק שלא עמעם את הצורך בהגדרת הבית המשותף שלנו כבית הדוחה כל גזענות ואלימות ותאוות נקם, הוא אף חיזק וזיקק אותה: הוא הבהיר מעל לכל ספק היכן יש לבנות את הקירות המפרידים בין מי שבפנים למי שבחוץ. למעננו, למען ילדינו, למען החברה שלנו; למען העם החולק אתנו את אדמת הארץ הקטנה הזו; למען הכיפה שעל ראשינו. למען התורה.
השבעה באוקטובר לא רק שלא עמעם את הצורך בהגדרת הבית המשותף שלנו כבית הדוחה כל גזענות ואלימות ותאוות נקם, הוא אף חיזק וזיקק אותה: הוא הבהיר מעל לכל ספק היכן יש לבנות את הקירות המפרידים בין מי שבפנים למי שבחוץ.
באותה נשימה, ובצד הביקורת, אודה גם כי לא מן הנמנע שאני ושכמותי חייבים לבקש ממך סליחה. במשך שנים שילמת מחיר יקר - אישי וציבורי - על הבעת עמדות ליברליות אמיצות ביותר בנושאים פוליטיים ובנושאים אחרים, עמדות שעוררו עליך זעם רושף בחוגי הציונות הדתית. דומני כי איש מבין עמיתיך הרבנים וראשי הישיבות לא היה אמיץ כל כך. ואפשר שלא היינו שם מספיק כדי לתמוך בך ולספק לך גב. אחת מעמיתותיך, תלמידת חכמים מתונה, ידועה ואהובה, אמרה לי פעם כמעט ביאוש: אתם רוצים שנעשה בשבילכם את העבודה, מצפים שנחתום על עצומות ונמחה ונשמיע קול נגד כל הרעות החולות בציונות הדתית ובכלל, אבל בסוף אנחנו מוצאים את עצמנו בקרב לבד. אנחנו סופגים חרמות וקללות ואיומים, משפחותינו משלמות מחיר כבד, ואתם מביטים מהיציע - לעתים כי מה שאנחנו אומרים לא מספק אתכם - בעוד הצד השני שולח את גדודי חייליו נגדנו. היה צדק בדבריה.
אינני רוצה חלילה לדחוק את רגליך. אינני רוצה לפגוע. ספק אם יש לבאי העצרת לזכר רבין (ובמיוחד לדתיים שבהם) פרטנר טוב ממך. תורתך תורתנו. מפרופ' עירן הלפרין למדתי כמה חשוב שלא לקרוע את החוט המקשר בינינו כשותפים לדרך; אני מקוה שאני עומד באתגר הזה. המחלוקת הנוכחית אינה מבטלת את ההערכה העצומה שלי כלפי עמוד השדרה המוסרי והתורני האיתן שלך. אל הסוכה שלי אתה מוזמן תמיד, באמת; אני מבטיח לך שהקנאים לא יבואו, ואם יבואו - אחסמם בגופי, על אפך ועל חמתך. אבל אנא, הרשה לי להתבונן בך בכמיהה ולבקש - אם תזדמן שוב לסוכה שאליה הם כן יגיעו, אתה תצא, נכון?
מוקירך מעומק הלב,
איתי
* מכתב זה מייצג את דעת כותבו בלבד. אין הוא מייצג את עמדת 'ישר' ולא את עמדת מקום העבודה של כותבו.
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
