"מה שבלתי נסבל הוא שחשבון הנפש לא יעשה כלל" - מכתב הרב אהרן ליכטנשטיין לאחר הטבח בסברה ושתילה

בין שלל מאמרי הביקורת שנכתבו בעקבות סירובה של ממשלת בגין להקים ועדת חקירה לאירועי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה, בולט במיוחד מכתב מאת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, מי שעמד בראש ישיבת הר עציון באלון שבות לאורך עשרות שנים וגידל דורות של תלמידי חכמים. המכתב פורסם בעיתון הצופה בתאריך 15.10.1982, והוא מובא להלן בשלמותו. ועדת החקירה (ועדת כהן) הוקמה בסופו של דבר דווקא בעקבות התעקשות המפד"ל, המפלגה הציונית-דתית בכנסת דאז, אף על פי שגם בתוכה שררה מחלוקת חריפה בסוגיה זו. המחלוקת קיבלה ביטוי במאמרים רבים שפורסמו, בין השאר, בעיתון הצופה - וביניהם גם מכתב זה. 

דבריו של הרב מעוררים געגוע עמוק ועצבון לנוכח היעדר אנשי מעלה כמותו וכמו שותפו להנהגת הישיבה, הרב יהודה עמיטל זצ"ל, בימי המלחמה הנוכחית. על הפצצה מאסיבית אחת בביירות, למשל, כותב הרב ללא כחל ושרק: "היא היתה קשה, היא היתה מיותרת – גרוע מזה, היא אף הסבה נזק מדיני ברור – ואחריותנו לה אינה, כמובן, עקיפה: היא התבצעה במטוסים שלנו – שלך ושלי. אך, כאמור, על כל אחד לעשות את החשבון לבד. מה שבלתי נסבל הוא שחשבון הנפש לא ייעשה כלל". כמה רבנים מעזים לכתוב כך היום? כמה רבנים מעזים לחשוב כך היום?

על הפצצה מאסיבית אחת בביירות כותב הרב: "היא היתה קשה, היא היתה מיותרת... ואחריותנו לה אינה, כמובן, עקיפה: היא התבצעה במטוסים שלנו – שלך ושלי. על כל אחד לעשות את החשבון לבד. מה שבלתי נסבל הוא שחשבון הנפש לא ייעשה כלל".

זאת ועוד, עצם פרסום מכתבו דווקא על בימת הצופה, כאשר לצדו פורסמו גם טורים הפוכים לחלוטין שביקרו בחריפות את עמדתו, כגון זה של הרב ישראל רוזן, מעורר געגוע עז לימים שבהם הציונות הדתית כתנועה רוחנית וחברתית הייתה מסוגלת לנהל ויכוח נוקב וחריף על גבי במה משותפת. והנה, בעוד הרב ידע היטב כי ימי מלחמה מחייבים אף יותר מימים אחרים עמדה ביקורתית החופשת כל חדרי בטן, בימינו חוזרת ושוב ושוב דווקא התביעה האיומה להימנע מ"להחליש" את העם ואת חיילי צה"ל; במקום לתור אחר האמת אנו נקראים רק להצהיר שהכל טוב ושיהיה לנו עוד יותר טוב, וכי מלחמה זו, על כל נוראותיה, איננה אלא גילוי מרגש של כוחו הפנימי והייחודי של עם ישראל. באווירה זו, קולות אחרים מושתקים לחלוטין ואינם זוכים לפרסום. כך נוצרת תיבת תהודה דתית הקשובה רק לעצמה ומאדירה את עצמה בסגנון זר כל כך למסורת ישראל. 

באופן צפוי אך מאכזב וכואב, מוסף השבת של עיתון מקור ראשון, במידה מסוימת ממשיכו של עיתון הצופה, סירב לבקשתי לפרסם את מכתבו של הרב ליכטנשטיין ואת דברי ההקדמה שלהלן. צפוי, כי לא תליתי תקוות רבות מדי בעורך המוסף אשר הצהיר לא מכבר בהתרגשות ביחס לתכנית הטרנספר של הנשיא טראמפ, במסגרת שיעור תורני בפני תלמידי ישיבה צעירים, כי הלוואי "שלא נהיה אנחנו אלה שמפריעים לפעמי הגאולה". מאכזב וכואב, מכיוון שלתומי סברתי כי לתורתו המוסרית של הרב ליכטנשטיין, אולי גדול הרבנים הציוניים הדתיים בדור האחרון, יִמָּצֵא עדיין סדק להיכנס גם בתוך משטר המחשבות הנוכחי. מסתבר שטעיתי.

באופן צפוי אך מאכזב וכואב, מוסף השבת של עיתון מקור ראשון, במידה מסוימת ממשיכו של עיתון הצופה, סירב לבקשתי לפרסם את מכתבו של הרב ליכטנשטיין ואת דברי ההקדמה שלהלן.

מכתבו של הרב המובא להלן ללא כל שינוי מדבר במידה רבה בעד עצמו, ובכל זאת יש מקום לכמה מילות הקדמה. דבריו של הרב מבטאים בראש ובראשונה תחושת משבר רוחני ומוסרי עמוק, לצד משבר אמון חריף במוסדות המדינה ובצבא. חרף לשונו השקולה ניכרת דאגתו הרבה בכל הנוגע למידת מחויבותה של המדינה לערכי מוסר וצדק אנושיים ויהודיים, ובפרט כמי שעומד בראש ישיבת הסדר השולחת את תלמידיה לשדה הקרב. הוא מוכן לצאת מנקודת הנחה, אשר יש שיפקפקו בה - וביתר שאת בתקופה הנוכחית - לפיה מדינת ישראל איננה חפצה בשום פנים ואופן לפגוע באופן מכוון בפלסטינים שאינם מעורבים באופן ישיר בטרור. ועם זאת, כפי שהוא מדגיש, אף "שוגג קרוי חוטא", ומוות המוני של רבבות אנשים איננו יכול שלא להיחקר לעומק, ללא נטילת אחריות מצד אלו שהביאו לפגיעה זו – ולוּ בשוגג. הימנעות מחקירה והפעלת כוח מעבר למידה הופכת את הפעולה כולה לפסולה מראשיתה. 

כואבים במיוחד דבריו של הרב ביחס למשנה העוסקת בחובת הבאת עגלה ערופה בידי זקני בית דין בשעה שנמצא חלל סמוך לעיר, שלא נודע כיצד נהרג – ואפילו הוא גוי, מדגיש הרב – שמא "פטרנוהו בלא מזון". והלא ברגעים אלו ממש רבבות רבבות בני אדם מכתתים רגליהם בחיפוש אחר מזון שממשלת ישראל, בתמיכת חלקים ניכרים מציבור שלומי אמוני ישראל, מודיעה בריש גלי כי תמנע את העברתו אליהם. וכי ניתן עוד לומר כי ידינו לא שפכו את הדם הזה – גם אם לא במכוון, ולא באופן ישיר, אך לכל הפחות באופן שמפניו הזהירה אותנו המשנה, שפטרנו אותם בלא מזון?!

הרב מוסיף ומרחיב בעניין חטא "חוזק יד" הנכלל בוידוי. היהדות, הוא מדגיש, איננה מאמינה בפציפיזם קיצוני ומוחלט. דווקא משום כך, ההיתר לנהוג באלימות, במקרים המותרים בלבד וכחלק מההכרח להביא לצדק ולמשפט, מחייב נקיטת משנה זהירות, ביקורת עצמית מתמשכת וחריפה, ונכונות אמיתית וכנה לחזרה בתשובה. מתן הגנה גורפת למוסדות על כל הפעלה מוגזמת של אלימות הופכת על פי התורה את הפעלת הכוח, כבר מראשיתה, לפסולה. לפי הרב, "במקום שהסכנה להוראת היתר ולזלזול בפגיעה באדם ש'מגיע לו' גדולה יותר, באה האזהרה, אשר העובר עליה עצמו הופך להיות מחוייב מלקות". לא זו בלבד, אלא ששימוש מופרז בכוח והימנעות מעשיית תשובה מביאים לידי כך שהמָכֵּה מתחייב אף על המכות הראשונות, אשר במקור ניתנו כדין ובהתאם לצדק, שכן "התוספת מגלה כי [...] לא שליח בית הדין שבו הוא שהרביצן אלא התוקפן הטבעי: לא האישיות הרגישה המבצעת, בצער אם כי במסירות, [את] הנחוץ לטובת החברה והשכנת הצדק, אלא השתלטן והרודן השש להזדמנות להתנשא על חבירו ואשר במסגרת תפקידו מצא לגיטימציה לכך". דברים אלו, כזכור, כותב הרב באנלוגיה לפעולות צה"ל במלחמת לבנון הראשונה מתוך הזעזוע מן הטבח שנגרם, לפחות באופן ישיר, על ידי אנשי הפלנגות הנוצריים. נותר לנו רק לשער כמה עמוק היה הזעזוע של הרב לו חי היום; נותר רק לשער את הכאב לנוכח חוסר היכולת של מרבית שלומי אמוני ישראל לתת דין וחשבון על היקף הפגיעה ברבבות רבבות זקנים, נשים וטף, ועל החרבת המערך האזרחי (התברואתי, רפואי, תזונתי וכו') ברצועת עזה בעת הזו.

בעוד הרב ידע היטב כי ימי מלחמה מחייבים אף יותר מימים אחרים עמדה ביקורתית החופשת כל חדרי בטן, בימינו חוזרת ושוב ושוב דווקא התביעה האיומה להימנע מ"להחליש" את העם ואת חיילי צה"ל; במקום לתור אחר האמת אנו נקראים רק להצהיר שהכל טוב ושיהיה לנו עוד יותר טוב.

חלק מדבריו של הרב נדמים ממש כנבואות חורבן. כך למשל כאשר הוא כותב: "שתיקה זו מורה כי תגובתם הנזעמת של שבטי ישראל [...] לא נבעה מקנאה למוסר וצדק אלא מנהייה לנקם וטרף; וממילא, הם נענשו לא על אי המחאה כשלעצמה אלא על ההרס שחוללו במשך המבצע". צריך רק להתבונן בכותרות העיתונים ועלוני בתי הכנסת כדי להיווכח בבירור עד כמה גדולה הנהייה לנקם ולטרף בעקבות הטבח הנורא בשבעה באוקטובר – נהייה שניתן אולי להבינה מבחינה פסיכולוגית, אולם לא ניתן להצדיקה מבחינה מוסרית ויהודית.

דומה כי כמעט כל משפט של הרב נלקח ממציאות ימינו: האמונה העיוורת בכוח הזרוע ובכך שהוספת אלימות תביא לפתרון מלא לכל בעיותינו; ההתנגדות המוחלטת לכל אמצעי חקירה, בקרה או שאילת שאלות לגבי צדקת המלחמה בכללותה, או למצער לגבי פעולות מסוימות, ובמיוחד כאלו שבהן ניכר כי מספר הנפגעים חריג וקשה להצדקה; ההתעלמות המופגנת, ולעיתים אף הצוהלת, מהתגברות שנאת ישראל בעולם – הן מן ההיבט המעשי של התעוררות האנטישמיות, והן מן ההיבט הרוחני, של חילול שם אלוהי ישראל בקרב אומות העולם, הרואות בעם ישראל עם רצחני וחסר רחמים. כפי שכותב הרב, אנו מעדיפים להתפלמס עם אומות העולם במקום לבחון את עצמנו ולמלא בכך את חובתנו הדתית והמוסרית: "כל עוד אנחנו שוקעים בקרבי תעמולה במקום להתמודד במאבקי הרוח; כל עוד אנחנו מחשיבים הסברה על פני וידוי, תדמיתנו בפני בשר ודם על פני הווייתנו בפני אדון כל – אני מתהלך בקומה כפופה וברוח נכאים".

הפסקה האחרונה של הרב במכתבו לראש הממשלה משקפת אולי יותר מכל את אובדן הדרך של דור ראשי הישיבות הנוכחי, הרואים אמנם את עצמם כמי שאחראים לעודד את רוח תלמידיהם היוצאים לקרב, ובה בעת מסירים מעליהם את האחריות המוסרית לוודא כי תלמידיהם אמנם נשלחים לקרב "על יחוד השם" ולא למטרות אחרות. שוב ושוב נזהר הרב לבטא במילים מפורשות את אשר הוא חושש מפניו, ואולם כוונתו ברורה: "אני מרגיש חובה קדושה, אישית ולאומית כאחת, לא רק לחזק את ידם ולרומם את רוחם אלא להבטיח ככל האפשר שאמנם הם שמים נפשם בכפם על ייחוד השם – סובייקטיבית ואובייקטיבית גם יחד". כרב הקשוב לתלמידיו, שמע הרב ליכטנשטיין לא רק את צהלות המלחמה אלא גם את נקיפות המצפון, את שברי הלב הנחבט והדואב, ואת זעקת הדם הנשפך.

***

מכתב גלוי לראש הממשלה: החזרת הגאווה הלאומית וזקיפת הקומה הישראלית

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר-עציון

בשלהי אחד עשר באוגוסט, מועד ההפצצה המאסיבית האחרונה בביירות, חיברתי בראשי מכתב אליך שהיה אמור לתת ביטוי לכאב, לזעם, לתודעת אשמה – בעיקר, לרגשי הבושה – שאפפוני באותו יום. תכנו היה חריף, סגנונו שנון, וחלק גבל בהרהורים שהם בבחינת ליבא לפומא לא גליא. אך הייתי אז, במסגרת שירות מילואים, בחברת שריונאינו הנפלאים בצל סולטן יעקב שבבקעת הלבנון; אך שחזרתי הביתה, ההפצצה נפסקה, יציאת המחבלים נראתה באופק, הזעם והבושה שככו, והמכתב נגנז. היום אני מלקה את עצמי שלא שלחתיו – אם כי אני מתנחם כי אחרי שנות דור באופוזיציה הפכת די חסין לביקורת והוא בין כה לא היה משפיע. ואולם התחושה הקשה עדיין מקננת, וחרף היותה דרך כלל עוממת, לפרקים היא משתלהבת ואוחזת בקרנות מזבח נשמתי היהודית.

בפרק כזה, בצל המאורעות האחרונים, הנני פונה אליך כעת. הדם והדמע שבו, בשצף קצף הראשוני כשהמכתב היה אמור להיכתב, אמנם הפכו במרוצת הימים לדיו. אך דווקא בדיו, הלכה למשה מסיני, כתבי הקודש נכתבים, ובו הנני פונה אליך היום בקריאה פשוטה ונרגשת: אנא החזר גאוותי הלאומית, אנא זקוף קומתי הישראלית.

ועל מה, תשאל, היא שחה כרגע? לא רק, ולא בעיקר, בגלל האירועים האחרונים. אמנם הפוגרום בסברה ושתילה ומידת מעורבותנו בו, ולו העקיפה ביותר, חייבים לזעזע את כולנו, שכן גם לפי הגרסה הרשמית, המחמיאה ביותר – ואני רוצה להאמין בכל נפשי ובכל מאדי שהיא הנכונה – מדובר בשרשרת של טעויות בשיקול הדעת וטלפונים שבורים, בתפקוד צבאי ומדיני לקוי, בחוסר יוזמה ובהתפכחות בעצלתיים. הכל – וכי ייתכן אחרת? – בשגגה. אך כבר הורונו חז"ל, על פי פסוקים מפורשים (שבת סח:) כי אף "שוגג קרוי חוטא"; וכפי שנימק הרמב"ם (פ"ה הל' שגגות הל' ו'): "שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה". ובפרט כשמדובר באבדן חיי אדם, הרי פרשיות ערי מקלט, שהיו מיועדות דווקא ל"הורג נפש בשגגה", ואשר הגלות אליהן מהווה עונש וכפרה גם יחד, מעידות על החרדה המוסרית והדתית, המלווה רציחה בשוגג. ואם ברציחה ממש כך, הוא הדין, בזעיר אנפין, לכל זיקה אליה, ולו העקיפה ביותר. "כי ימצא חלל באדמה וכו' נפל בשדה לא נודע מי הכהו" (ואגב, כנראה גם לא נודע, ויתכן – על פי פשטות לשון הפסוק וסתימת הסוגיה בסוטה ופסק הרמב"ם, ושלא כדעת המאירי – שגם לא משנה אם הוא יהודי אם לאו), חייבה התורה את זקני בית דין, נציגי הציבור והעם, אשר לכל היותר אחריותם ודאי עקיפה – "וכי על דעתנו עלתה" שואלת המשנה בסוטה, "שזקני בי"ד שופכי דמים הן, אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו" – לערוף עגלה לכפרה, ואת הכהנים לבקש, "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'". 

כבר הורונו חז"ל על פי פסוקים מפורשים כי אף "שוגג קרוי חוטא"; וכפי שנימק הרמב"ם, "שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה". ובפרט כשמדובר באבדן חיי אדם.

בצד המאורע עצמו, אין ספק שהסירוב הראשוני התמוה לכונן ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הנושא הטיל צל כבד על כולנו – השפיל קרן ישראל וחילל שם שמים מחוץ ועורר חששות ומחלוקות מבית. הצורך בחקירה כזו דחוף גם מפאת שיקולים מדיניים צרופים – כדי לטהר את שמנו בזירה הבינלאומית ובכדי לסלק המבוכה השוררת בין אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר. האם לקח ווטרגייט נשכח כל כך מהר? אך בראש ובראשונה היה קיים, כמובן, צורך מוסרי, במיוחד בימים שבהם קמנו עם שחר ובפתיחת הסליחות מיללנו, "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך". הדחף לתשובה חזק שבחזקים, וכל בריחה הימנה, או אפילו דחייתה, פשוט אינה מובנת. חשבון נפש אינו רק מוקד חיי היהודי. הוא מהווה, כפי שסוקרטס הדגיש, יסוד כל קיום אנושי הראוי לשמו. ואם אי פעם, למה לא עכשיו?

אך, כאמור, לא אודות פרשה זו, בעיקר, הנני פונה אליך. תהיותי עמוקות יותר ומקיפות יותר. באותם ימים התייצבתי לפני בורא עולם והיכיתי, כיחיד, וכחלק מן הציבור, "על חטא שחטאנו לפניך בחוזק יד". ושאלתי את עצמי כיצד ולמה עלי לכוון? ברור שאין הכוונה לכל שימוש בכוח, שכן אין היהדות גורסת פציפיזם מוחלט; ו"על חטא" זה מקביל לאלו של מאכל ומשתה, משא ומתן, שיח שפתותינו, ועוד, לגביהן אין אנו מתוודים על עצם הפעילות בשטח זה אלא על חריגות, סטיות וכשלונות במסגרתה. אבל מה כן?

באורח כללי, דומני שיש לציין שני תכנים עיקריים: האחד הוא פשוט. אלימות בלתי מוצדקת, התקפה ללא עילה היא כמובן הדוגמה הבולטת; ברם, נקווה שהיא מחוץ לטווח פשעינו. אך בכך טרם פטרנו עצמנו, שכן תוספת על הכאה, שאמנם היתה מוצדקת ביסודה, היא בהחלט בתוך הטווח. איסור הכאת הזולת מופיע בתורה דווקא במסגרת פרשת הלקאת עבריינים: "ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה, ונקלה אחיך לעיניך". ודומני שהסיבה פשוטה. גם אדם רחמן והומני, שבשום פנים ואופן לא יהין להתקיף את רעהו, עלול להרהר ולהרגיש אחרת כשהוא פועל בתור נציג ממסד היושר והצדק השובר זרוע רמה על ידי קיום מצוות עונשי בית דין. "והיה אם בן הכות הרשע" - אם הוא כבר נכנס להילוך גבוה בהרבצת הפושע, די קל לשליח בית הדין להוסיף מכה או שתים, אם מפני שרוח המושל עלתה עליו, אם כדי להחריף את הלקח ולהדר במצוה, ואם כדי ליישר את הקו ולעגל את המספר (להלכה, הלא התקבלה דעת החכמים שמדובר בשלושים ותשע מכות ולא ארבעים כמבואר במס' מכות כג.). ובכן, דווקא כאן, במקום שהסכנה להוראת היתר ולזלזול בפגיעה באדם ש"מגיע לו" גדולה יותר, באה האזהרה, אשר העובר עליה עצמו הופך להיות מחויב מלקות.

הסירוב הראשוני התמוה לכונן ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הנושא הטיל צל כבד על כולנו – השפיל קרן ישראל וחילל שם שמים מחוץ ועורר חששות ומחלוקות מבית. הדחף לתשובה חזק שבחזקים, וכל בריחה הימנה, או אפילו דחייתה, פשוט אינה מובנת.

ויתירה מזו, מנקודת ראות מסוימת, המלקה המוסיף מתחייב, מוסרית, לא רק על המכה הנוספת אלא עבור כל הקודמות. שכן התוספת מגלה כי במידה לא שליח בית הדין שבו הוא שהרביצן אלא התוקפן הטבעי: לא האישיות הרגישה המבצעת, בצער אם כי במסירות, הנחוץ לטובת החברה והשכנת הצדק, אלא השתלטן והרודן השש להזדמנות להתנשא על חבירו ואשר במסגרת תפקידו מצא לגיטימציה לכך. חז"ל קובעים (סנהדרין קג:) כי אנשי פילגש בגבעה נענשו מפני שלא מיחו נגד פסל מיכה: "אמר להן הקב"ה בכבודי לא מחיתם על כבודו של בשר ודם מחיתם"; ואני מבין שהכוונה היא כי שתיקה זו מורה כי תגובתם הנזעמת של שבטי ישראל, עד כדי יציאה למלחמת אחים נגד שבט בנימין, לא נבעה מקנאה למוסר וצדק אלא מנהייה לנקם וטרף; וממילא, הם נענשו לא על אי המחאה כשלעצמה אלא על ההרס שחוללו במשך המבצע. במקביל, לדעתי, שאול לא נענש על שהשריד את אגג אלא מפני שאפליה זו, גוללה עליו אשמה עבור מחיית עמלקים אחרים. היקף החובה להכותם – ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור על כך – אינה יכולה להיות מוסברת או מוצדקת לפי איזו אמת מידה של מוסר טבעי. היא יכולה לזכות ללגיטימציה אך ורק בהיותה מעוגנת בצו אלוקי והציות לו. ברם, ברגע ששאול חמל על עמיתו התברר שלא הנורמה ההלכתית היא המנחה אותו אלא מניעים אחרים; ואם כך, הוא נמאס ממלך, לא בגלל חמלה זו כשלעצמה אלא, אדרבה, בגין התוקפנות שהתבטאה במהלך הפעולה כולה.

על עודף חוזק יד – וזאת דווקא בנסיבות שבהן קל להפריז וקשה לרסן, מפני שהרגישות לסבל הזולת הוקהתה מצד אחד והרצון ליישר קווים, לשפר עמדות, או לרכוש קלפי מיקוח קורץ מצד שני – יש אם כן מקום להכות "על חטא". אך צריך לציין גם מימד שני. הפעלת אלימות, פרט להיותה חטא כשלעצמו, אף עלולה להוות כלי הממריץ אותנו לחטאים אחרים. היא מגבירה את הנטייה לראות השימוש בכוח כדרך טבעית ומועדפת לפתרון בעיות מורכבות. היא מחשלת את הבטחון העצמי – ובעטיו, את הנכונות לדון יחידי. היא מטפחת אשליות של ריבונות ועצמאות מוחלטת, ומגמדת, עד כדי עיוות הכרת מציאות ברורה, מודעות, זיקה ותלות. היא משכיחה פרקי יסוד בתולדות העמים ובהשקפת עולמנו: "אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח"; "כי לא בכח יגבר איש". ומתוך כך היא מכרסמת במוסר ואמונת היהדות גם יחד, בדביקות בקדוש ברוך הוא ובבטחון בו, ברגישות לקביעותיו הפסקניות והמשלימות של ירמיהו הנביא: "כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו"; ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.

כל עוד אנחנו מעדיפים להתפלמס עם העולם כולו במקום לבחון את עצמנו, אני מתהלך בקומה כפופה וברוח נכאים.

כל זה, כאמור, באורח כללי. אשר ליישום רעיונות אלה למצבנו הנוכחי ודרכנו בחודשים האחרונים, אין ברצוני לחרוץ משפט. על כל אחד היה להכריע, להודות ולהכות על חטא לפי מצפונו. ביחס למהלכים מסוימים, אני כשלעצמי הרגשתי צורך להתוודות בפה מלא. לדוגמה, ההפצצה בה פתחתי. היא היתה קשה, היא היתה מיותרת – גרוע מזה, היא אף הסבה נזק מדיני ברור – ואחריותנו לה אינה, כמובן, עקיפה: היא התבצעה במטוסים שלנו – שלך ושלי. אך, כאמור, על כל אחד לעשות את החשבון לבד. מה שבלתי נסבל הוא שחשבון הנפש לא ייעשה כלל. אל נשכח שגם ספק עבירה מחייב תשובה. וכל עוד השאלות אינן נשאלות – לפחות, בתוכנו; כל עוד אנחנו מעדיפים להתפלמס עם העולם כולו במקום לבחון את עצמנו; כל עוד אנחנו שוקעים בקרבי תעמולה במקום להתמודד במאבקי הרוח; כל עוד אנחנו מחשיבים הסברה על פני וידוי, תדמיתנו בפני בשר ודם על פני הווייתנו בפני אדון כל – אני מתהלך בקומה כפופה וברוח נכאים.

העובדה שאני משוכנע שחוזק היד עליו אתוודה לא חישל את עמדתנו אלא החלישה, שאני חושש שעבור הנצחון בביירות נידרש לשלם שבעתיים ביהודה ושומרון לא הקלה על הווידוי. אך הנקודה היהודית והמוסרית היא העיקר. ושוב אני פונה אליך, אדוני ראש הממשלה: אנא החזר גאוותי הלאומית, אנא זקוף קומתי הישראלית. גלה התעוזה, בה התמזגו אומץ ונדיבות הלב גם יחד, שכל כך הרשימה בראשית כהונתך. הפעל כושר המנהיגות שאפשר לך לבחון את העבר, לבנות עליו, אך לעת הצורך גם להינתק מכבליו. הובל את הממשלה והעם עליהם אתה מופקד לדרך החשבון וההתבוננות, לדרך היהודית השרשית: "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".

הפעלת אלימות, פרט להיותה חטא כשלעצמו, אף עלולה להוות כלי הממריץ אותנו לחטאים אחרים. היא מגבירה את הנטייה לראות השימוש בכוח כדרך טבעית ומועדפת לפתרון בעיות מורכבות... היא מטפחת אשליות של ריבונות ועצמאות מוחלטת, ומגמדת, עד כדי עיוות הכרת מציאות ברורה, מודעות, זיקה ותלות.

ולקראת סיום, מילה על חיילינו. אחת תופעות הלוואי המחרידות ביותר שפקדה אותנו בזמן האחרון היא הכירסום במעמדו של צה"ל – הן מבחינת יוקרתו, אם בארץ ואם בחו"ל, והן מבחינת חוסנו ובטחונו הפנימי. לתופעה זו היבטים צבאיים ברורים, והיא טומנת בחובה סכנה מוחשית. האם אמנם אנחנו מעוניינים בצבא של צייתנים מרובעים, נטולי תושיה, מקוריות, ותעוזה – כל אותן תכונות אשר במרוצת השנים היוו מקור עוצמה והשראה לצבא ישראל ומדינת ישראל? אך אני מתמקד, שוב, בהיבט, המוסרי. אתה, כמוני, מכיר את חיילינו. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים – ולכולם מגיע, מעמרם מצנע ואלי גבע עד הטוראי הפשוט ביותר, שיוכלו לבצע את המוטל עליהם, במסירות ומסירות נפש, תוך כדי הזדהות, מלאה ככל שאפשר, עם משימתם: לפחות, ללא נקיפות וייסורי מצפון המגיעים עד כדי סלידה מתפקידם ופיקודם. אני מאמין בכל מאודי – לולא זה לא הייתי נמצא בישיבת הסדר – כי לעת הצורך גם ניתן לעבוד את הקדוש ברוך הוא בחוזק יד. אך את הצורך והאמצעים חייבים לשקול היטב. תלמידי אמונים על תפיסת הרמב"ם שעל חייל הנכנס לקשרי המלחמה לדעת ולהרגיש שהוא עושה אותה "על יחוד השם"; ואשר למאבקנו הכללי על ארץ ישראל, הדבר בהחלט נכון, אך גם הפרטים טעונים בדיקה יסודית. כשאני מסתכל בפני הבחורים, כולי מתפעל מתודעת השליחות המפעימה אותם, אני מרגיש חובה קדושה, אישית ולאומית כאחת, לא רק לחזק את ידם ולרומם את רוחם אלא להבטיח ככל האפשר שאמנם הם שמים נפשם בכפם על ייחוד השם – סובייקטיבית ואובייקטיבית גם יחד; וזאת, בכל יום ויום, בכל אתר ואתר, בכל קרב וקרב. כשהם מוכנים לתת את הכל, חס לנו לתת להם פחות.

---

הרב אהרן ליכטנשטיין (צרפת, 1933 - ישראל, 2015) היה מגדולי הרבנים הציונים-דתיים בדור הקודם. החזיק בתואר דוקטור לספרות אנגלית מאוניברסיטת הרווארד. הרב, מתלמידיו המובהקים של הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, עמד בראש ישיבת הר עציון במשך כארבעים שנה, העמיד תלמידים הרבה, ופרסם מאמרים וספרים עליהם זכה בין היתר בפרס הרב קוק לספרות תורנית (תשע"ג), וכן בפרס ישראל (2014).

---

טור זה מופץ ברשתות החברתיות בליווי תמונה של הרב ליכטנשטיין (קרדיט: ישיבת הר עציון).