top of page
  • תמונת הסופר/תא'

'בשם השם' מה'שטח': על בריוני הגבעות


 


ב"תמול שלשום", חיבורו המונומנטלי של עגנון, כתב עגנון על צָרוּת רחובותיה של מאה שערים (הוצאת שוקן, תשכ"ז, עמ' 203). במה שנראה כרמיזה אירונית לדו המשמעות שֶׁבַּצָּרוּת, סיפר עגנון שכאשר בנו את השכונה הירושלמית לא ידעו כמה מקום להקצות לרשות הרבים ובאילו גדלים ייעשו הרחובות, נזכרו במשנה בבבא קמא (ו, ו), "גמל שהוא טעון פשתן - ועובר ברשות הרבים", וכך ידעו - הלכו ושכרו גמל הטעינו עליו פשתן ומדדו כמה מקום נחוץ לו.

לכאורה שוחק עגנון על חדלות האישים מבית היישוב הישן, על הנאיביות שבתפיסת "הכל כתוב בתורה", ההופכת במקרה זה את מה שנראה כנתון ריאלי מקרי לעקרון מעשי, ומעלה חיוך עגום של הזדהות על התוצאה המביכה, הרלוונטית עדיין (ואמנם אף אצל חז"ל ראינו אסמכתאות מעין אלו. השוו מימרות שמואל לרב יהודה בבבלי סנהדרין, ז ע"א; אסתר רבה פרשה ב; וראו גם תרומת הדשן סימן שמב. למבט נוסף על תפיסת 'הכל כתוב בתורה', ראו למשל ספרו של אברהם מלמד "רקחות וטבחות: המיתוס על מקור החכמות", הוצאת מאגנס ואוניברסיטת חיפה, 2010).


לכאורה שוחק עגנון על חדלות האישים מבית היישוב הישן, על הנאיביות שבתפיסת "הכל כתוב בתורה", ההופכת במקרה זה את מה שנראה כנתון ריאלי מקרי לעקרון מעשי, ומעלה חיוך עגום של הזדהות על התוצאה המביכה, הרלוונטית עדיין. אולם דומני שעגנון בדרכו מרפרר למשהו נוסף המסתתר מתחת לניסוח הפרודי. הוא מעלה תהייה עמוקה יותר ורצינית לחלוטין.

אולם דומני שעגנון בדרכו מרפרר למשהו נוסף המסתתר מתחת לניסוח הפרודי. הוא מעלה תהייה עמוקה יותר ורצינית לחלוטין, הנוגעת במשנה זו בהקשרה הפרשני וההיסטורי הרחב.

שהרי לא במקרה בחר עגנון במשנה זו. המשכה של המשנה נודע באזכור אגבי, מהבודדים במשנה כולה, של חנוכה: "רבי יהודה אומר: בנר חנוכה – פטור". כידוע, וכבר נשתברו קולמוסים בעניין, חג החנוכה והלכותיו לא נכתבו במשנה, וידיעותינו על קדמות החג מבוססות גם על אזכורים אגביים מעין זה.

דומה שעגנון רומז כי המשנה מזכירה שני נתונים אגב אורחא - נרות שנהגו להדליק, ושיעור מינימלי של רשות הרבים - ומדוע ברור לנו שאפשר ללמוד ממנה על קיומו של חג החנוכה, ולא על תכנון המרחב? חיוכו של עגנון מחדד אפוא את ההקבלה בין שני חלקי המשנה: בין רוחב רשות הרבים הנמדד על ידי אנשי ירושלים כשיעור גמל טעון פשתן - מדידה חסרת הגיון שלא ידענו לה מקור ומסורת - לבין נר חנוכה, שמשמעותו לכאורה ברורה ותקפה, הן באזכוריו במשנה ובתלמוד, הן באזכוריו בספרים החיצוניים.


* * *


מהתלה ספרותית ותובנה נאה. אבל כשנזכרתי בה לאחרונה היה ההקשר היה פחות פרוזאי.

אחד החלוצים בעיסוק התורני בסוגיות צבאיות היה אחד מתלמידי הראי"ה קוק, הרב אלתר דוד רגנשברג. ספרו התקדימי "משפט הצבא בישראל" יצא לאור בשנתה הראשונה של מדינת ישראל. הספר נכתב בסגנון הלכתי מסורתי וזכה להסכמות מכובדות, וכמובן לא נכתב כספרות סאטירית. מחברו היה תלמיד חכם בשיעור קומה. עם זאת, הוא יכול לפרנס כמה וכמה פרודיות דוגמת תיאור רחובות מאה שערים ב'תמול שלשום'.


ענייני צבא ומלחמה - נושא כה רגיש ונפיץ - זוכים אצל הרב רגנשברג להכוונות פאתטיות הלומדות מסיפורי התנ"ך: יציאה לריגול, הלחימה עצמה, השיפוט הצבאי או הענישה לאויב – לכל אלה מוצא הרב רגנשברג מקור מקראי, ואם צריך - אפילו ממעשי מלך עמון לעבדי דוד.

ענייני צבא ומלחמה - נושא כה רגיש ונפיץ - זוכים אצל הרב רגנשברג להכוונות פאתטיות הלומדות מסיפורי התנ"ך: יציאה לריגול, הלחימה עצמה, השיפוט הצבאי או הענישה לאויב – לכל אלה מוצא הרב רגנשברג מקור מקראי, ואם צריך - אפילו ממעשי מלך עמון לעבדי דוד[!]. בתגובה להערת הרב פרנק על הבעייתיות בלימוד ממעשי הרשעים, הגיב המחבר שמדובר בהגיון פשוט… (להערה זו הגעתי הודות לביקורתו המצוינת של יוסק'ה אחיטוב במאמרו "מן הספר אל הסיף" בתוך: שני עברי הגשר - דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, בעריכת מרדכי בר-און וצבי צמרת, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2002).

אלא שבין רשות הרבים של עגנון לנסיונות מעין אלו שבספרו של הרב רגנשברג למציאת מקורות למדיניות מעשית עכשווית, נעלם החיוך. זו לא אירוניה ולא ספרות, ולא מדובר רק בנוחות המרחב הציבורי, כי אם במהלכים מגושמים לעיצוב המציאות על סמך קריאה נאיבית במקורות. וזה איום אמיתי.


בין רשות הרבים של עגנון לנסיונות מעין אלו שבספרו של הרב רגנשברג למציאת מקורות למדיניות מעשית עכשווית, נעלם החיוך. זו לא אירוניה ולא ספרות, ולא מדובר רק בנוחות המרחב הציבורי, כי אם במהלכים מגושמים לעיצוב המציאות על סמך קריאה נאיבית במקורות. וזה איום אמיתי.

אני חייל ואיני רשאי להתבטא פוליטית; על כן אתייחס בזהירות לרלוונטיות האקטואלית של הנושא, הניכרת בין היתר במחשבה שאפשר למשל לבסס מדיניות כלכלית עכשווית על הבטחותיה של התורה לגשמים בעיתם וברכה עד בלי די. יש לקוות שהבנת הפער בין הכתובים לבין המציאות הממשית תוליך לגישה אחראית יותר.

אלא שבסוגיות צבאיות הסכנה גדולה במיוחד: אותם הדורשים "משפט בישראל" ברוח התורה כביכול, ומעצבים את מדיניותם באופן שתואר לעיל, מתירים לעצמם בשם מלחמת המצווה גם לחלל שבת. הם חשים שהם העם, ולהם ההחלטה על הפעלת הכוח. ובעיקר, הם סבורים שגישתם אותנטית ומקדשת שם שמים.

הפער בלתי נתפס: רבי שמעון בן שטח נרתע מלהיות "ברברין" והשיב לגוי את רכושו על מנת לקדש שם שמים (ירושלמי בבא מציעא ב, ה); חנמאל איש השטח, לעומתו, נשבע להיות ברברי, שרף לגוי את רכושו, על מנת לקדש שם שמים (תורת הארץ הטובה, שם שם).

איני מזדהה עם "השמאל האמוני", וכלפי התורות הדתיות ליברליות, על גישתן למקורות וקריאתן, הביקורת שלי רבה עוד יותר.


הפער בלתי נתפס: רבי שמעון בן שטח נרתע מלהיות "ברברין" והשיב לגוי את רכושו על מנת לקדש שם שמים (ירושלמי בבא מציעא ב, ה); חנמאל איש השטח, לעומתו, נשבע להיות ברברי, שרף לגוי את רכושו, על מנת לקדש שם שמים (תורת הארץ הטובה, שם שם).

אבל בעת זאת, למול שתיקת הרבנים ולנוכח הסכנה, יש לגנות ולהוקיע את ההתנהגות הברברית של פורעי תג מחיר. הַלֵּב יוֹדֵע אִם לעֵקֶל אִם לעֲקַלְקַלּוֹת, אם ברחובות אם בנקמות, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ. אולי מוטב שנלמד ממקורות לא-מתאימים לשמור על רחובותינו צרים כמנהג מאה שערים, משנלמד מהם הלכות כוח והפעלתו.



 

א' הוא חייל.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.





פוסטים אחרונים

הצג הכול

רצח בשגגה? אין דבר כזה

חז"ל מלמדים אותנו כי כל שפיכת דם מחייבת כפרה. הערות על פרשת הריגת שלושה חטופים בידי חיילינו.

bottom of page