[נאום בעצרת ניר עוז בכרמי גת, מוצ"ש ויגש תשפ"ה, 04/01/25. הנאום מובא כאן כלשונו, תוך שמירה על אופיו המקורי, בעריכה מינימלית בלבד. תיעוד מוקלט של הנאום נגיש כאן].
שבוע טוב,
ראש לכל אני רוצה להודות על הזכות, על הזכות הגדולה להיות פה כל מוצאי שבת איתנו - לא איתכם, איתנו - ועל הזכות העצומה שקיבלתי השבוע לשאת כמה מילים.
עוד בטרם שעירית הנפלאה שלחה לי את הליין-אפ רציתי לבקש מכולנו רשות להקדיש את הדברים שלי לעילוי נשמתו של יובל שהם זכרונו לברכה, בנם של חברי וחברתי האהובים כל כך, אפרים ואשרת שהם. כשהגעתי לניחום אבלים ישב שם הרב הראשי האשכנזי לישראל, הרב קלמן בר. ואשרת, כמו שרק אשרת יודעת, בימי כאבה הכל-כך עמוקים, הביטה בפניו של כבוד הרב הראשי ואמרה לו: "כבוד הרב, אני רוצה לבקש בקשה אישית". ובהכירי את אשרת ידעתי שהבקשה האישית שלה היא הבקשה של כולנו. היא אמרה: "אם הרב מוכן לעשות כל מה שרק אפשר לשחרור החטופים". זה העם הנפלא שלנו: אשרת, שהילד שלה לחם בעזה וצרח בכל מקום "הרש! הרש!" כשהוא מחפש את החבר שלו, וצרח שמות של חטופים נוספים, כי בשביל זה היה שווה לו הכל, להגיע לעזה, ללחום, למסור את נשמתו, ובלבד שיראה את אחיותיו ואחיו חזרה בבית.
עד יומי האחרון אזכור את אותו יום ראשון שבו אני, נערה צעירה מאוד, נוסעת באוטובוס ברחבי ירושלים, ולפתע מהדורת חדשות, והקריין מתאר איך חילצו את החטופים מאנטבה. באוטובוס נשמעו שאגות שמחה שמעודי לא שמעתי, לא לפני ולא אחרי. אבל זה עוד היה קטן יחסית למה שחוויתי באותו ערב. באותו ערב ישבנו לראות את מהדורת החדשות. ישבתי עם הורי ז"ל, ניצולי השואה, וכשהראו בטלוויזיה את החטופים בחזרתם אמא פרצה בבכי אדיר שלא ידעתי אפילו איך לתאר. חיבקתי אותה ואמרתי, "אמא, אבל למה את בוכה?" "תראי", היא אמרה, "אני בוכה כי עם ישראל הצליח להוכיח שאצלנו לא שוכחים אף אחד". וכשיצא הסרט הנהדר על מבצע אנטבה, שאת השיר המלווה שלו כתבה תלמה אליגון, הבנתי שאמא בכתה כי בחורים צעירים "כבני רשף עפו להשיב את כבוד האדם". כן, לזה אנחנו זקוקים כרגע - להשיב את כבוד האדם!
עד יומי האחרון אזכור את אותו יום ראשון שבו אני, נערה צעירה מאוד, נוסעת באוטובוס ברחבי ירושלים, ולפתע מהדורת חדשות, והקריין מתאר איך חילצו את החטופים מאנטבה. באוטובוס נשמעו שאגות שמחה שמעודי לא שמעתי, לא לפני ולא אחרי. אבל זה עוד היה קטן יחסית למה שחוויתי באותו ערב, כשישבתי עם הורי ז"ל, ניצולי השואה.
אני יהודיה מאמינה שומרת מצוות, שמשפחתה המורחבת המקורית היייתה מה שפעם קראנו "הציונות הדתית". היה פעם דבר כזה, ציונות דתית, שהאפיון שלה היה מעורבות עמוקה מאוד בחיי המדינה הזו; ציונות דתית שרואה את המגזר, אבל גם רואה הרבה מעבר לו. וכיהודיה מאמינה שומרת מצוות, אני משתדלת בכל יכולתי לקיים הלכה. והערב אני מגיעה אליכם אחרי מסע ארוך עם הרב גורן זצ"ל. לא אלאה את הציבור הקדוש, בעיניי, שעומד פה; רק אומר שהרב גורן, שהיה הרב הראשי לצה"ל ואחר כך הרב הראשי לישראל, התנגד התנגדות עמוקה מאוד לעסקת ג'בריל, עסקה שבה עמד על הפרק שחרור של 1151 מחבלים תמורת שלושה חיילים. אלא שכבר שנתיים לאחר מכן, בתוכנית רדיו, הוא חזר בו באומץ שרק איש תורה אמיתי יכול לבטא. הוא חזר בו ואמר: נכון, אני יודע, כתבתי מאמר המתנגד נחרצות לעסקה, אבל אני חוזר בי. וכשהוא שילב לימים את המאמר הזה בספרו "תורת המדינה", הוא כתב בפשטות את המילים הבאות: "יתכן שחייבים אנו לשחררם גם בתמורה לשחרורם של מאות מרצחים אף על פי ששחרור של מחבלים עלול לסכן את המדינה ביתר שאת, כי אין מחיר לחייהם של חיילינו שנפלו בשבי בשליחות ובמילוי תפקידיהם הלאומי והצבאי". והרב גורן חותם את חוות הדעת ההלכתית שלו במילים: "זה מה שנראה בעיניי בסוגיה מסובכת זו".
הרב גורן התנגד התנגדות עמוקה מאוד לעסקת ג'בריל, עסקה שבה עמד על הפרק שחרור של 1151 מחבלים תמורת שלושה חיילים. אלא שכבר שנתיים לאחר מכן, בתוכנית רדיו, הוא חזר בו באומץ. הוא אמר: נכון, אני יודע, כתבתי מאמר המתנגד נחרצות לעסקה, אבל אני חוזר בי.
אני יכולה להביא את ההתלבטות. אני יכולה להבין את המבוכה, את החשש העצום. אלא שכאן, לקראת סיום דבריי, אני רוצה לקרוא למנהיגי הציבור הציוני דתי, לרבנים, לנשות ההלכה, ולהתחנן: לא מספיק לומר "אחדות", "יחד ננצח". עזבו את המילים הנבובות. הגיע הזמן למעשים. ואם מישהו ישאל אותי, אלו מעשים? הרשו לי לתאר:
כשאנחנו שומעים חבר כנסת חובש כיפה - משמע, מעיד על עצמו שהוא שומר תורה ומצוות - שמעז לומר שפיטורי היועצת המשפטית הם דבר חשוב יותר משחרור החטופים, אני מצפה שהראשונים שישמיעו קול זעקה יהיו אנשי התורה שלנו! כשאני רואה חבר כנסת חובש כיפה מדבר בצורה בלתי ראוייה למשפחות חטופים, אנחנו - אנשי ונשות התורה - הראשונים שצריכים למחות על זה! וכשאנחנו שומעים את התוכנית ההזויה, הבלתי מוסרית, הבלתי ערכית, המנוגדת להלכה, שמטרתה הקמת התיישבות בעזה לפני שאנחנו דואגים לאחיות ולאחים שלנו, אני קוראת מכאן, מתחננת, זועקת: אנשי ונשות התורה, בוודאי המנהיגים שבכם, זעקו חמס! התריעו! בכך אולי, בעזרת השם, נזכה למנוע חס וחלילה את מה שחווינו בהיסטוריה היהודית יותר מדי פעמים.
אני רוצה לקרוא למנהיגי הציבור הציוני דתי, לרבנים, לנשות ההלכה, ולהתחנן: לא מספיק לומר "אחדות", "יחד ננצח". עזבו את המילים הנבובות. הגיע הזמן למעשים! מעשים חד משמעיים המוחים על העוול.
למדנו ממקורותינו שלא מספיק לצעוק "יחד ננצח". הגיע הזמן למעשים חד משמעיים המוחים על העוול. ובעזרת השם נזכה שיקוים בנו מה שקראנו רק הבוקר בתורה, כיצד יוסף האומלל נופל על צווארי אחיו בבכי חסר מעצורים, ואז נוצר מפגש. ואז נוצר רגע עמוק, אמיתי, המגיע לאחר שכל צד עשה מה שנדרש ממנו מוסרית, ערכית, כדי שהמפגש יתקיים.
שבוע מבורך, הלוואי!
הרבנית מלכה פיוטרקובסקי היא אשת הלכה וחינוך, פעילת ציבור וחברת סגל במכון מנדל למנהיגות.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.