top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי

וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת: על דיקטטורה, שקרים, וסיפור מקראי אחד


 

הדברים להלן נכתבים ברגעים שעשויים להתברר כהיסטוריים. רגעים של אי-בהירות, של חרדה מהולה בתקווה, אור לה' בניסן תשפ"ג, ערב ה- 26 במרץ 2023; ערב שאחריו, אולי, לא ישובו הדברים להיות כמקודם. אין טעם לחזור כאן על פרטי האירועים, שכן הם ידועים לכל. השאלה היא, כיצד פרטים אלה יצטרפו זה לזה; מה יהיה הדימוי המכונן שיעניק להם פשר ומשמעות יחד.

אל הראש מתגנבת כמעט מאליה דמותו של נירון קיסר כשהוא עומד ומנגן בלירה מול רומא העולה בלהבות. תמונה זו תוליך אותנו לקרוא את המציאות הנוכחית כתוצר טירופו של מנהיג שאיבד קשר עם המציאות; ואכן, ככל שבידינו לשפוט, אין היא נטולת בסיס. אולם, המקרא מציע בפנינו תמונה שונה במקצת, המדגישה יסודות אחרים, פוריים לא פחות לענייננו.


אל הראש מתגנבת כמעט מאליה דמותו של נירון קיסר כשהוא עומד ומנגן בלירה מול רומא העולה בלהבות. תמונה זו תוליך אותנו לקרוא את המציאות הנוכחית כתוצר טירופו של מנהיג שאיבד קשר עם המציאות; ואכן, ככל שבידינו לשפוט, אין היא נטולת בסיס. אולם, המקרא מציע בפנינו תמונה שונה במקצת, המדגישה יסודות אחרים, פוריים לא פחות לענייננו.

ספר מלכים א (פרק כב) מספר על נביא עלום בשם מיכיהו בן ימלה, שפעל בזמנו של אחאב מלך ישראל. באותם ימים מבקש אחאב לכבוש חזרה את רמות גלעד מידי ארם, ומזמין את יהושפט מלך יהודה להצטרף אליו. יהושפט מסכים, אך ליתר בטחון מבקש מאחאב "לדרוש את דבר ה'" על מנת לוודא שמלחמתם תצלח. אחאב קורא לארבע מאות נביאיו, וכולם, הפלא ופלא, שפה אחת ודברים אחדים; הם אומרים למלך ישראל בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע - לוּ ייסדו עיתון, ודאי היו קוראים לו 'ישראל היום' - ומבטיחים נצחון כביר ותמיכה אלוהית. יהושפט חושד בכך שדבר-מה כאן אינו כשורה, ושואל אם אין אולי נביא נוסף בחצר המלך, מישהו שכדאי לשמוע גם אותו; האמנם אין ספקות בבית אחאב? תשובת אחאב לשאלה זו מדהימה ממש: "עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ, וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע - מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה" (מלכים א, כב, ח). אחאב, מתברר, אינו חפץ לשמוע נבואות רעות; הוא אוהב רק שופרות ונביאים-מטעם.

יהושפט אינו מוותר, ומיכיהו נקרא לבוא. הסיפור המקראי מתאר את התמונה הנפלאה בפרטי פרטים: שני המלכים יושבים בנחת, לבושים בגדי מלכות, בשעה שהנביאים ממשיכים להתנבא בפניהם; אחד מהם, צדקיה בן כנענה שמו, אפילו ממחיז את הנצחון באמצעות קרני ברזל. בינתיים שליח המלך ממהר לקרוא למיכיהו, ומפציר בו שלא יאכזב הפעם, שלא יהיה ביקורתי כרגיל: "הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ - יְהִי נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב!" (שם, יג) - אלא שמיכיהו, נאמן לדרכו, נשבע לומר אך ורק את אשר ישים ה' בפיו.

והנה, כאשר עומד מיכיהו סופסוף לפני אחאב ונשאל על מלחמתו הצפויה בארם, תשובתו הראשונית מפתיעה: כשאר כל הנביאים, אף הוא קורא לאחאב לעלות לרמות גלעד. אחאב כועס, מבין שמיכיהו שם אותו ואת נביאי החצר ללעג: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ, עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'!" (שם, טז). רק אז מגיעה הנבואה האמיתית, הקודרת, מבשרת-האימה: "וַיֹּאמֶר [מיכיהו]: רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה…" (שם, יז). אחאב, בתגובה, יוצא מכליו, ומצווה לכלוא את מיכיהו, וצדקיה בן כנענה אף מכה אותו לעיני כולם. איך זה נגמר בסוף - כולם יודעים. מלחמת אחאב בארם מסתיימת בתבוסה מחרידה, המתוארת אף היא לפרטי פרטיה. מלך ישראל נפגע מחץ ישיר החודר את שריונו, ומת; את דמו, הניגר על המרכבה, לוקקים הכלבים.

כמובן, אין זו הפעם היחידה שבה המקרא מבקר את אחאב בפרט, ואת מוסד המלוכה בכלל. בשונה מחסידי ה'משילות' בני זמננו, המקרא לעולם אינו שוכח שהכוח משחית. אבל קשה לחשוב על פרשיה מקראית נוספת המדגישה באופן חריף ואקטואלי יותר את כשלונו של המנהיג בהתמודדות עם האמת; את נסיונו לעצב אותה לצרכיו; את סירובו להכיר בה.

אחאב, יש להדגיש, אינו מטורף. להיפך: בעומק ליבו הוא יודע היטב שהצדק עם מיכיהו. אלא שקשה לו לשמוע זאת, לאחר שהקיף עצמו במלחכי פנכה. סירובו להכיר באמת נובע, בפשטות, משום שהיא מאתגרת אותו; משום שבעצם הווייתה היא קוראת תיגר על שלטונו המסואב, המסובך בשקרים, המרופד באומרי-הן.

כמובן, אין זו הפעם היחידה שבה המקרא מבקר את אחאב בפרט, ואת מוסד המלוכה בכלל. בשונה מחסידי ה'משילות' בני זמננו, המקרא לעולם אינו שוכח שהכוח משחית. אבל קשה לחשוב על פרשיה מקראית נוספת המדגישה באופן חריף ואקטואלי יותר את כשלונו של המנהיג בהתמודדות עם האמת; את נסיונו לעצב אותה לצרכיו; את סירובו להכיר בה.

האמת הצרופה, כידוע, מעולם לא היתה נר לרגליו של בנימין נתניהו; בזאת מודים גם גדולי תומכיו. ובכל הנוגע לעיצובה-מחדש, הוא יכול היה ודאי ללמד את אחאב שיעור או שניים. אך מעולם עד כה, כמדומה, לא איבד נתניהו בעוצמה כזו כל שביב של רציונליות ניהולית. ההתעלמות הגורפת מדעתם של בעלי מקצוע - משפטנים, דיפלומטים, כלכלנים, מדענים, רופאים, אנשי כוחות הבטחון, ועוד ועוד - ולא פחות חמור, ההנחה הבזויה שכל אלה, ללא יוצא מן הכלל, מדברים אך ורק מתוך עמדתם הפוליטית, ולא על פי שיקול דעתם המקצועי - כל אלה, מלמדנו הסיפור המקראי, הם מתכון לאסון. שהרי אפילו אם הוא צודק וכל העולם טועה, השכל הישר מחייב לכל הפחות לדון בדברי הביקורת בנחת, בסבלנות, ולא לקדם תהליכים רדיקליים כל כך בגסות, במהירות חסרת תקדים. הבעיה היא, שמחנה לא קטן העומד מאחוריו התמכר לשקר ולרמייה והפכם לטבעו השני.


מעולם עד כה, כמדומה, לא איבד נתניהו בעוצמה כזו כל שביב של רציונליות ניהולית. ההתעלמות הגורפת מדעתם של בעלי מקצוע, ולא פחות חמור, ההנחה הבזויה שכל אלה, ללא יוצא מן הכלל, מדברים אך ורק מתוך עמדתם הפוליטית, ולא על פי שיקול דעתם המקצועי - כל אלה, מלמדנו הסיפור המקראי, הם מתכון לאסון.

אין מדובר רק בחשיפות עיתונאיות עקביות בדבר התחייבות בינלאומיות להימנעות מהסדרת מאחזים ביהודה ושומרון וכיוצא בהם - חשיפות שמוכיחות, בפעם המי-יודע-כמה, שמי שטרטרו את מוחנו במשך שנה וחצי בדיבורים על 'ממשלת שמאל ותרנית ורופסת' והבטיחו מדיניות אחרת, פשוט שיקרו לציבור במצח נחושה. אין מדובר גם במעשה ההמרדה המובהק של מי שעודד את נאמניו להמשיך לכנותו ראש ממשלה - ממלכתי שכמותו - בשעה שלא היה אלא יושב ראש האופוזיציה. אין מדובר גם בתרבות הפייק-ניוז, בצבא הבּוֹטִים, בבן הסורר ומעודן-הלשון, בחיבוק החם לכל מחרף ומגדף, במרצדסים וברולקסים (במקרה שלי: אופניים יד שניה ושעון סווטש), או בגלגול העיניים (מה? מה פתאום?) כל אימת שהמציאות, ממזרה שכמותה, מזכירה לנו שהיא כאן כדי להישאר.

מדובר במשהו פשוט ויסודי יותר: מדובר בערך האמת שנשחק ונרמס; בדבר החמקמק הזה שנקרא 'עובדות' שבלעדיו השיח בינינו איננו אפשרי. ולא, איני טוען שעובדות חסינות ממחלוקת, אלא שיש להבחין בין מחלוקת על אודות האמת, לבין מניפולציה תחבולנית שלה. תיתכן בהחלט מחלוקת על פרטים, על פרשנות, על מושגי יסוד; מחלוקת כזו היא לשם שמים, וסופה להתקיים. הבעיה מתחילה כאשר בְּדָיָה מוצגת כאמת; כאשר הבריות מתחילות להאמין בשקרים היוצאים מפיהן. בעיה זו גוברת כאשר תכליתם של השקרים אינה רק להשיג תועלות מינוריות, אלא שלטון חסר מעצורים, ומנוסה מרשויות החוק. והדברים, כמדומה, ידועים.


מדובר במשהו פשוט ויסודי יותר: מדובר בערך האמת שנשחק ונרמס; בדבר החמקמק הזה שנקרא 'עובדות' שבלעדיו השיח בינינו איננו אפשרי... הבעיה מתחילה כאשר בְּדָיָה מוצגת כאמת; כאשר הבריות מתחילות להאמין בשקרים היוצאים מפיהן. בעיה זו גוברת כאשר תכליתם של השקרים אינה רק להשיג תועלות מינוריות, אלא שלטון חסר מעצורים, ומנוסה מרשויות החוק.

החודשים האחרונים גרמו לכולנו, מימין ומשמאל, לדבר על פשרות והסכמות רחבות. אני רוצה לשער, שאילו המחלוקת היתה מתנהלת באופן ענייני יותר - אילו הסכמנו לפחות על עיקרי העובדות - פשרה היתה אפשרית, גם אם כואבת. אלא שתנאי לענייניות, הוא כנות: עלינו להיות כנים אלו עם אלו. לדבר על מה שבאמת מניע אותנו, ולא מתוך שיקולים מקיאבליסטיים. ביום שאחרי נתניהו - ויש לקוות שיום זה שוב אינו רחוק ביותר - נצטרך להשקיע מאמץ בניקוי השפה; בהגנה על כבודו של הטיעון, במאבק על חשיבותה של רצינות. כלשון אחאב עצמו, ברגע של כנות נדירה: "רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'".



 

ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commenti


bottom of page