הנבואה על ספרטה
- ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי
- 16 בספט׳
- זמן קריאה 4 דקות
מעשה שהיה כך היה. לפני קצת פחות משלוש שנים פרסמתי את טורי הפוליטי הראשון, 'הבדלו מתוך העדה הזאת: קריאה למרד דתי-ליברלי'. הטור פורסם בסרוגים זמן לא רב לאחר הבחירות, כשהעיתון הזה עוד איפשר לקולות ביקורתיים להישמע - מגמה שהלכה ופחתה מאז, ולא במקרה. תוך שעות אחדות הוא נעשה ויראלי למדי ועורר תגובות רבות. בעוד רוב הדיון התנהל בטוקבקים בסרוגים וברשתות החברתיות, לא מעט תגובות נשלחו אלי ישירות. רובן היו חיוביות: ראשי ישיבה ומחנכים (ביניהם כאלה שהיכו על חטא), אנשי אקדמיה, פעילים חברתיים, אנשי שמאל דתי של פעם, אנשי מרכז ממלכתי. גם תגובות שליליות הגיעו: רובן כללו גידופים.
מילות אחד ממכתבי התגובה שקיבלתי, שרק לפני שלוש שנים נראו כהזיה, התבררו כמעט כנבואה: מסתבר שיש מי שראה מלכתחילה את המנדט של ממשלת נתניהו כמנדט להרג המוני ולבידוד בינלאומי מבחירה.
תגובה שלילית אחת, שניכר בה שנכתבה מתוך מאמץ ונוסחה באופן מכובד יחסית, הותירה אותי פעור פה. אדם שאיני מכיר, ושלא אציין כאן את שמו, טרח ומצא את כתובת הדוא"ל שלי וכתב לי מכתב בזו הלשון:
"מאמרך הטריד אותי עד כדי כך שחיפשתי כיצד לכתוב לך ישירות. אני תוהה אם אנחנו בכלל קוראים באותו סידור ולומדים אותה תורה. איפה "הבא להורגך השכם להורגו", "ואהבת לרעך כמוך" שחל רק על יהודים, "שפוך את חמתך על הגויים", "ואת כל הרשעים ישמיד", ותפילת "אב הרחמים… בגויים מלא גוויות..." בשבת? איך / מה / לאיפה הן נעלמו? הִמְצֵאתָ יהדות ותורה של דובוני איכפת-לי וליקוק לגויים ולחילונים.
היהדות היא בדלנית, לא פלורליסטית.
רוב הציבור היהודי במדינה הצביע לימין/חרדים/דתיים-תורניים. אפילו הדתיים-לייט הצביעו למחנה האמוני הזה. כי הגיעו מים עד נפש, כי לא יתכן שמתפללים ג' פעמים ביום שיבנה בית המקדש בהר המוריה ולא עושים פעולות פוליטיות כדי לקדם את זה.
יש כעת מנדט לטרנספר / ג'נוסייד באויב כמו שלא היה מאז 67.
מי שהצביע מן הסתם מבין שההשלכות הן בידוד כמו רוסי-ה [כך במקור] וצפון קוריאה - ואולי חזרה לתלושי מזון כמו בתקופת הצנע שבראשית ימי מדינת ישראל. אבל לא הגענו לפה בשביל סושי והייטק. הגענו כי אנו רוצים קוממיות יהודית כהלכה בכל ארץ ישראל מהים ועד עיראק, והר הבית באמת בידינו. איני יכול להבין איפה החיבור של דרך החיים שלך בכלל לתורה ויהדות".
באותם ימים - והיה זה, יש להדגיש, כמעט שנה לפני המלחמה - המכתב הזה נראה לי מוטרף ומופרך, אפילו באמות המידה של קִיצוֹנֵי הציונות הדתית. להאשים אותי שאיני דתי מספיק, או שאיני דתי בכלל, או שאני מסלף את התורה - ניחא; האשמות כאלה שכיחות מאוד בכל מגע עם טיפוסים כאלה. אבל התשוקה - אין מילה אחרת - להרוג בגויים, לחולל בהם ג'נוסייד, ועוד להתגאות בכך, עכשיו ש"יש מנדט", ברוך השם, כאילו על זה הצבענו בבחירות - לזאת לא ציפיתי.
נזכרתי במכתב הזה כאשר קראתי כותרות מנאום ה'סופר-ספרטה' של נתניהו. נזכרתי בו משום שמילות המכתב, שרק לפני שלוש שנים נראו כהזיה, התבררו לפתע כאבחנה מדויקת יותר משלי ביחס למצב; הן התבררו כמעט כנבואה. לא דמיינתי הרי שמישהו יעדיף - לכתחילה - בידוד כמו רוסיה וצפון קוריאה; ומתוך היכרות קרובה עם האגף הבורגני של הציונות הדתית, שעל פי רוב הוא הרבה יותר סושי והייטק מאשר קוממיות יהודית מהים ועד עיראק(!), פטרתי את המכתב בגיחוך. אחרי הכל, כאשר ביטאתי בטורי (בעקבות דברים שכתב נדב איל) חשש מפני שקיעה עתידית של ישראל, לא דמיינתי שכך היא תיראה.
והנה, כך בדיוק היא נראית.
הציונות הדתית הפכה לחוליה החזקה ביותר בממשלה; זו שיש לה מונופול על החזון; זו שבסמכותה להעניק משמעות ופירוש למציאות. נתניהו, אוכל שרצים ואתאיסט, נעשה תיאוקרט משיחי, הִרְבָּה ביקורים בכותל, אמר בעזרת השם במינון הנכון - והכתיר עצמו למשיח.
ואולם, לא במקרה הגענו לכאן. מראשית ימיה התבססה ממשלת החורבן על התמזגות צינית של אינטרסים שפלים: הציונות הדתית רצתה לפגוע בדמוקרטיה כדי להעצים את הכיבוש; החרדים רצו לפגוע בה כדי לזכות בפטור מגיוס; ונתניהו רצה לפגוע בה כדי להימלט ממשפטו. בחלוף הזמן, שלושת האינטרסים הלכו והותכו לאחד; אך בה בעת נוסדה ביניהם הירארכיה סימבולית. אט אט, ובפרט מאז החלה המלחמה, התברר שהחרדים הם החוליה החלשה: הפטור מגיוס יחכה, שהרי הממשלה ממילא לא תיפול. הציונות הדתית, לעומת זאת, הפכה לחוליה החזקה ביותר; לא רק זו שעל פיה ישק דבר - על פיה יופקרו חטופים, על פיה יופגזו עזתים, על פיה יישרפו כפרים ערביים ביהודה ושומרון - אלא, יותר מכל, זו שיש לה מונופול על החזון; זו שבסמכותה להעניק משמעות ופירוש למציאות. נתניהו, אוכל שרצים ואתאיסט, נעשה תיאוקרט משיחי, הִרְבָּה ביקורים בכותל, אמר בעזרת השם במינון הנכון - והכתיר עצמו למשיח.
משיח השקר הזה רוצה כעת להופכנו לספרטה לא רק משום שזה מה שכל רודן השרוי בעימות צבאי רוצה, ולא רק משום שהדבר משרת את מלחמת השולל שלו, ולא רק משום שמדובר בצעד ראשון פוטנציאלי בדרך להכרזה על מצב חירום ואולי גם על ביטול הבחירות; כל אלה הם מניעים חילוניים למהדרין, מוכרים לעייפה מההיסטוריה של הטוטאליטריות העתיקה והמודרנית. הוא רוצה לעשות זאת, יותר מכל, משום שבחושיו החדים הוא יודע שבספרטה תתגשמנה כל התקוות - כל הפנטזיות הפרועות ביותר של מאמיניו, המתאווים לחברה מיליטריסטית, ריכוזית, פאשיסטית, נעדרת-חמלה כלפי האחר והזר, ומבודדת: "הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב". אחרי הכל, כפי שכתב לי אותו מבקר חריף, לא הגענו לפה בשביל סושי והייטק. הבעיה היא, שגם נתניהו עצמו, שכבר איבד כל קשר למציאות, מאמין בכך.
עלינו ליטול מחדש משותפיו המשיחיים של נתניהו בציונות הדתית את הזכות לפרש את המציאות; עלינו ליטול מהם את המונופול על העתיד, ולנסח חזון אחר.
קל להתייאש מול נתניהו. בניגוד למבקרִי חסוי-השם, יש בידו כח עצום. הנה, עוד לא נרגענו מנאום ספרטה, וכבר שעטו טנקים ברחובות עזה, נכונים להשמיד, להרוג ולאבד - עזתים וחטופים כאחד. נדמה כאילו נתניהו נהנה ממש לנצל את כוחו כדי להכות בנו מכה אחר מכה. אבל היאוש הזה, במובן עמוק, כמוהו ככניעה למשיחיותו; כמוהו כהיבלעות מרצון או מאונס בתמונת מציאות שבה רק הוא נוכח, רק הוא שולט, רק הוא מחליט. אלא שככל אדם, גם נתניהו ירד יום אחד מבמת ההיסטוריה; וככל משיח שקר, הדבר יקרה כאשר המציאות הממשית תתנגש בפנטזיית-השווא שלו ושל חסידיו במלוא העוצמה. כדי להגיע מוכנים לרגע הזה - שבוא יבוא - עלינו לא רק להתגבר על היאוש, ולא רק להיאבק בנתניהו עצמו, אלא גם ליטול מחדש משותפיו המשיחיים בציונות הדתית את הזכות לפרש את המציאות; ליטול מהם את המונופול על העתיד, ולנסח חזון אחר.
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.