top of page
  • תמונת הסופר/תהרב דוד ביגמן

"כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם": זהות לאומית של גרים


 


מקובל לראות בשייכות לעם ישראל ובחיוב במצוות עול כפוי שאיננו נתון לבחירה, כפי שנהוג לצטט מדברי חז"ל: "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא" (בבלי סנהדרין, מד ע"א). עם זאת, לפי פשוטי המקראות, קיימת בכל זאת אפשרות שגם יהודי מלידה יפגע בזהות המחייבת שלו, מתוך מעשה חריג שעונשו 'כרת'.

כידוע, התורה הטילה עונש 'כרת' על הימנעות מקיום הפסח בלי סיבה מוצדקת: "והאיש אשר הוא טהור, ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח – ונכרתה הנפש ההִוא מעמיה, כי קרבן ה' לא הקריב במֹעדו, חטאו ישא האיש ההוא" (במדבר ט, יג).


בכינונה של זהות לאומית יש סכנה מתמדת. כל זהות קבוצתית, וזהות לאומית במיוחד, מבוססת על העמדת חומות בין "אנחנו" ו"הם", בין מי שהוא חלק מהקבוצה ומי שאיננו. ההשלכה הפשוטה של הגבהת החומות היא אנוכיות קולקטיבית והתעלמות מהאחר, ממי שאיננו חלק מהקבוצה. הביטוי הקיצוני של האנוכיות הזו היא הקסנופוביה, שנאת הזר, שעומדת לפתחה של כל זהות לאומית. בחינה מעמיקה של סיפור יציאת מצרים, האתוס המכונן של האומה הישראלית, תגלה שהתורה העמידה יסודות אחרים ללאומיותנו.

על פי חז"ל, מקובל להבין את עונש ה'כרת' כסוג מיוחד של מוות (עיינו בדעות השונות המובאות בתוספות על יבמות ב ע"א, ד"ה "אשת אחיו מאמו", וכן ברש"י על חולין לא ע"א, ד"ה "טמא שאכל"). ברם לדעתי, לפי פשוטי המקראות כריתת הנפש מעמיה משמעותה נידוי והוצאה מכלל האומה. ה'כרת' המוטל על מי שנמנע מן הפסח ללא סיבה מוצדקת מצביע על כך שהפסח הוא חובה מכוננת מבחינה חברתית, ומי שאינו מקיים אותו, מוציא עצמו מן הכלל ומנדה עצמו מן החברה.

הדברים מתחדדים במדרש ארבעת הבנים שבהגדה, השם את שאלת הפסוק "מה העבֹדה הזאת לכם" בפיו של הבן הרשע, ומדייק: "לכם – ולא לו". לפיכך, אומרת ההגדה: "כיוון שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר". מי שמערער על עבודת הפסח לא רק מוציא את עצמו מן הכלל, אלא נחשב ככופר בעיקר ויוצא כנגד כל התורה כולה.

לא בכדי, עונש הכרת על הימנעות מהקרבת קורבן פסח מופיע לראשונה בסיפור 'פסח שני'. התורה מספרת על אנשים שלא יכלו לעשות את הפסח במועדו וביקשו למצוא להם פתרון. "אנחנו טמאים לנפש אדם", הם אומרים למשה, ושואלים: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במֹעדו בתוך בני ישראל?" (במדבר ט, ז). הם מדגישים את חוסר יכולתם להשתתף בפסח, מתוך הבנה שמי שאינו מקיים את הפסח במועדו – "נגרע" מכלל עם ישראל. ומה שהם אומרים מתוך תחושה אישית, מיתרגם מיד לאחר מכן לצו אלוהי.


* * *


המשנה במסכת כריתות (א, א) מציינת כי על ביטול שתי מצוות עשה מוטל עונש כרת – הפסח, כפי שראינו, וברית המילה. הקשר בין שתי מצוות אלה איננו מקרי. בדומה לפסח, מצוות המילה היא נקודת מבחן להגדרת הזהות היהודית. התורה אף קשרה למעשה בין שתי המצוות הללו, בהדגישה כי זבח הפסח נאכל רק על ידי הנימולים: "ויאמר ה' אל משה ואהרן: זאת חֻקת הפסח, כל בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנת כסף – ומלתה אתו, אז יאכל בו" (שמות יב, מג–מד. ראו גם יהושע ה, ב–יב).

בכך מדגישה התורה את נקודת הזהות: פסח הוא חג לבני הברית בלבד, ומי שאינו נימול, כלומר אינו חלק מקהילת הברית – לא יוכל לקיימו. מצוות הפסח ומצוות המילה יחד מעצבות את היותי יהודי, מחויב במצוות.

אולם כל אחת ממצוות אלה נושאת אופי שונה. באופן טבעי, ברית המילה כפויה על האדם; היא נחתמת בבשרו בגיל שמונה ימים ללא בחירתו. חז"ל אמנם עמדו על כך שאדם שהוריו לא מלו אותו מחויב למול את עצמו, וגם בית דין מחויבים למול (בבלי קידושין, כט ע"א), ובכל זאת, באופן טבעי אדם אינו בוחר אם לקיים את ברית המילה אם לאו. הפסח, לעומת זאת, הוא מצווה שנתונה בידי האדם. בכוחו לבחור אם לקיים את הפסח ולהמשיך את דרכו כחלק מעם ישראל, או חלילה לגזור על עצמו 'כרת', להוציא עצמו מן הכלל, ולמלט נפשו מקהילת הברית. בקיום מצוות הפסח שנה בשנה בוחר האדם מישראל בחירה זהותית – הבחירה להיות חלק מעם ישראל.


* * *


קורבן הפסח לא רק משקף את הבחירה להימנות עם בני הברית; הוא גם חלק משורה של מצוות שנועדו להיות זכר ליציאת מצרים. בדומה לכך, אחת המצוות המרכזיות בליל הפסח היא "והגדת לבנך", המצווה לספר ביציאת מצרים. לא רק לקחת חלק בקהילת הברית כאן ועכשיו, אלא גם להעביר את הסיפור המכונן של זהותנו הלאומית מדור לדור.

אך בכינונה של זהות לאומית יש סכנה מתמדת. כל זהות קבוצתית, וזהות לאומית במיוחד, מבוססת על העמדת חומות בין "אנחנו" ו"הם", בין מי שהוא חלק מהקבוצה ומי שאיננו. ההשלכה הפשוטה של הגבהת החומות היא אנוכיות קולקטיבית והתעלמות מהאחר, ממי שאיננו חלק מהקבוצה. הביטוי הקיצוני של האנוכיות הזו היא הקסנופוביה, שנאת הזר, שעומדת לפתחה של כל זהות לאומית.

בחינה מעמיקה של סיפור יציאת מצרים, האתוס המכונן של האומה הישראלית, תגלה שהתורה העמידה יסודות אחרים ללאומיותנו. לא בכדי מתחיל הסיפור דווקא בשעבוד מצרים, והוא יוצר תמונת ראי לפרעה ולעמו. מאפיין יסודי של התרבות המצרית, כפי שעולה מהסיפור המקראי, הוא התפיסה המעמדית, הממדרת, היוצרת יחס מנוכר לזר. הראשון שקורא לבני ישראל "עם" הוא פרעה (שמות א, ט), שרואה צורך להבדיל ביניהם לבין עמו. עם ישראל הצעיר ישב מבודד בארץ גושן, רחוק מן העין ומעבר ליאור, במעין נידוי קבוצתי. היחס המנוכר לזרים הוביל גם לעבדות פיזית, לניצול ואף להריגת ילדי העברים (מעניין לציין כי התפיסה המעמדית מתבטאת באופן חד בסירובו של פרעה לדרישתו של משה לצאת לעבוד את האל בהרכב משפחתי מלא – זקנים וילדים, בנים ובנות (שמות י, ט). כנגד זאת קובע פרעה: "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אֹתה אתם מבקשים" (שם, יא). נראה שהוא כלל אינו מבין מדוע צריכה כל המשפחה לצאת, ואינו מעלה בדעתו שנשים וילדים יכולים וצריכים לקחת חלק בעבודת ה').


האל השומע את שוועת הדלים דורש מעמו להידמות לו. הסיפור המכונן, סיפור יציאת מצרים, מבקש לכונן זהות לאומית הפוכה מהזהות הלאומית המצרית; זהות המבוססת על אחווה, שחרור מעול הניכור, הכרה בכבודו של האדם באשר הוא והדאגה לזר ולחלש.

סיפור ההצלה במצרים מתחיל באלוהים השומע את זעקתם של בני ישראל, העבדים, החלשים: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבֹדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוהים מן העבדה. וישמע אלוהים את נאקתם ויזכר אלוהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים" (שמות ב, כג-כה).

האל השומע את שוועת הדלים דורש מעמו להידמות לו. הסיפור המכונן, סיפור יציאת מצרים, מבקש לכונן זהות לאומית הפוכה מהזהות הלאומית המצרית; זהות המבוססת על אחווה, שחרור מעול הניכור, הכרה בכבודו של האדם באשר הוא והדאגה לזר ולחלש.

בהמשך, יבוא האתוס הזה לידי ביטוי מעשי במצוות אהבת הגר: "וכי יגור אִתך גר בארצכם לא תונו אֹתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם" (ויקרא יט, לג-לד).

את מצוות אהבת הגר פירשו חכמים לעניין גר צדק בלבד, "שבא ונכנס תחת כנפי השכינה" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, ו, ד). לעומת גישה זו, כתב רבי יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים: "ולא גר צדק בלבד, אלא אפילו על תושב שאינו עובד אלילים..." (ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק כה). יותר ממנו הפליג החפץ חיים, ומנה כמצוות עשה ממש לאהוב כל נכרי המגיע למקום יישוב של יהודים, ולא רק גר תושב (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ספר המצוות הקצר, מצות עשה סא).


את מצוות אהבת הגר פירשו חכמים לעניין גר צדק בלבד, "שבא ונכנס תחת כנפי השכינה". לעומת גישה זו, כתב רבי יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים: "ולא גר צדק בלבד, אלא אפילו על תושב שאינו עובד אלילים...". יותר ממנו הפליג החפץ חיים, ומנה כמצוות עשה ממש לאהוב כל נכרי המגיע למקום יישוב של יהודים, ולא רק גר תושב.

זוהי אמירה יוצאת דופן, המעוררת את השאלה מה הביא את בעל העיקרים ואת החפץ חיים לאמץ את פשט הכתובים שאינו מבחין בין סוגי הגרים, גם במקום הנוגד את פסיקת ההלכה המקובלת (על פי פשטי המקראות, הגר הוא אדם שאיננו מישראל במקור, וחי בקרב ישראל ונטמע בהם. חז"ל יצרו הבחנה בין שני סוגי גרים: גר צדק הוא נכרי שקיבל על עצמו תורה ומצוות ושייכות לעם ישראל, וגר תושב הוא נכרי שחי בקרב ישראל אך אין לו כוונה להיות יהודי). דברינו לעיל מבהירים אמירה זו: הסיפור המכונן של האומה הישראלית החל בהיותנו עבדים במצרים, ומצוות אהבת הגר הנובעת מכך אינה מכוונת רק כלפי מי שבחר להיות חלק מאיתנו. להפך, היא מתייחסת גם לזרים גמורים, ומתעלמת מגבולות העמים.


* * *


הבחירה בקיום הפסח שנה בשנה היא בחירה להיות חלק מקהילת הברית. בכך התורה מאפשרת, ואף דורשת, מכל אדם מישראל להביא לידי ביטוי את הצורך הבסיסי לזהות, לשייכות קבוצתית. באותה נשימה, מבקשת התורה לנטרל את המופעים השליליים שעשויים להתלוות ליצירת זהות קבוצתית ולאומית – התכנסות פנימית שעשויה להוביל גם לשנאת הזר. חלף זאת, תורתנו מַבְנָה זהות קהילתית שבמרכזה הפנמת סיפור יציאת מצרים, לא רק כסיפור היסטורי אלא כסיפור חי ונוכח בכל עת, שגוזר מתוכו דרישה להעניק יחס אוהב גם לזר, למי שאיננו חלק מהקבוצה.


התפיסה המוסרית היהודית אינה מבוססת רק על חמלה על החלש מתוך עמדה ערכית תאורטית, שעלולה להיות פטרונית. היא מבוססת על תפיסה עצמית של היהודים את עצמם כאחרים, כגרים, ומתוך כך מאפשרת לנו להזדהות עימם.

התפיסה המוסרית היהודית אינה מבוססת רק על חמלה על החלש מתוך עמדה ערכית תאורטית, שעלולה להיות פטרונית. היא מבוססת על תפיסה עצמית של היהודים את עצמם כאחרים, כגרים, ומתוך כך מאפשרת לנו להזדהות עימם. זהו גם הקשר בין שני המשפטים שאנו אומרים בתחילת ה'מגיד', לאחר שאנו מגלים את המצות: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח".

לפני שאנו פותחים בסיפור עצמו אנו מזכירים לעצמנו כי אבותינו במצרים אכלו לחם עוני, ומיד לאחר מכן מכריזים שביתנו פתוח לרעבים ולנצרכים. נקודת ההזדהות פותחת את הלב. הזיכרון של היותנו גרים בארץ מצרים מכונן זהות יהודית פרטיקולרית, הבנויה על אדני האהבה והדאגה לגר ולזר באשר הוא.



 

הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page