לא, אלה אינם ימים גדולים

מי שנחשף לשיח הציוני-דתי מאז תחילת המערכה באיראן לא יכול שלא לשים לב למוטיב החוזר הבולט בקבוצות ווטסאפ, בהודעות ממוסדות החינוך, בשיחות בבתי כנסת: הכל כותבים ואומרים 'אלה ימים גדולים', ומוסיפים חיוך נרגש. בבוקר שאחרי התקיפה האמריקאית בפורדו רבים הגדילו לעשות וכתבו (או אמרו) 'שהחיינו', חלקם אפילו בשם ומלכות. ואין מדובר רק באגף הימני-משיחי הקיצוני ביותר, המתאר מזה זמן את נתניהו כשליח האל וכמי ש'יד ה' נגעה בו' (העובדה ששליח האל עבר על שניים-שלושה איסורי תורה מעולם לא הטרידה את החשיבה המשיחית, כידוע), אלא גם באגפים מתונים ונבונים (ראש ישיבה חשוב ורציני אחד סיפר כיצד לא התאפק מלומר מזמורי הלל והודאה בבוקר שלמחרת תחילת המערכה הנוכחית - אמנם תוך דיון רגיש במורכבות שבכך); או לפחות מתונים-לשעבר (רב ותיק ומפורסם, שדווקא מילא תפקיד חיובי סביב רצח רבין, 'הוכיח' בטור יוצא דופן באתר האינטרנט של ערוץ 7 איזה 'נס' נעשה עמנו במלחמה ואילו 'כוחות' מופלאים נטע הקב"ה בראש הממשלה. צריך לקרוא כדי להאמין, אבל לא בטוח שכדאי). 

אין לנו אלא להסיק כי הציונות הדתית - הזרם, לא המפלגה - משלימה בימים אלה את הפיכתה הסופית למעין שבתאות מודרנית: היא יודעת בדיוק מה הקב"ה רוצה, ויודעת בדיוק כיצד הוא מתגלה בהיסטוריה הנכתבת ברגעים אלו ממש. ההבדל בין תחילת התהליך האבולוציוני הזה במלחמת ששת הימים (ואף לפניה) לשלב הגמר הזמני הנוכחי שלו משתקף בקבלה גורפת של הנחות יסוד באשר להבנת רצון ה', ובהיעדר כמעט מוחלט של גורמים מאזנים בעלי שיעור קומה דתי וציבורי שיטילו בה ספק.

הציונות הדתית משלימה בימים אלה את הפיכתה הסופית למעין שבתאות מודרנית: היא יודעת בדיוק מה הקב"ה רוצה, ויודעת בדיוק כיצד הוא מתגלה בהיסטוריה הנכתבת ברגעים אלו ממש.

בתוך המסגרת השבתאית הזו, למציאות יש פירוש דתי אחד, שהוא, כמובן, הפירוש ה'נכון': יסודו בראיית מדינת ישראל כ'ראשית צמיחת גאולתנו', בתפיסת עם ישראל כ'עם לבדד ישכון', ובקבלת המלחמה הנוכחית, על שלל גלגוליה מאז ה- 7 באוקטובר, כמלחמה שבה - סוף סוף - יוצאת האמת האלהית לאור (ולגמרי במקרה, איך לא, האמת האלהית היא גם ימנית). ממילא, הפירוש הזה משוכנע בכך שכבר כעת 'טוב', שבקרוב יהיה 'עוד יותר טוב', וש'ה' יתברך תמיד אוהב אותי'. ברובד עמוק יותר, הוא נשען על התמזגות מוחלטת של דת ומדינה בנפש המאמין: לגבי דידו, המדינה היא קודש, וההזדהות איתה היא הציר המרכזי של החוויה הדתית. הביטו בבתי הכנסת וראו כיצד זוכה הבטחון ב'צור ישראל וגואלו' בתפילה לשלום המדינה לתשומת לב רוחנית גדולה ונרגשת יותר מן השאלה הפתוחה 'איה מקום כבודו' בקדושה של מוסף. למעשה, ילדים ובני נוער הגדלים כיום במסגרות דתיות בארץ לא מעלים על הדעת שתיתכן תודעה דתית שמדינת ישראל איננה עומדת במוקד הווייתה - הגם שזו היתה תודעתם של כל שלומי אמוני ישראל עד לפני זמן לא רב, ושל רבים וטובים גם כיום. במקביל, כפי שיעידו ברכות נפוצות בימינו לבני ובנות מצווה, התביעה הדתית המקורית עוברת רידוד מתמשך: ובאמת, מדוע לתבוע מעצמך עול תורה ומצוות - סליחה, 'נועם' עול תורה ומצוות - אם אפשר פשוט 'לתרום למדינה'?

אפשר היה, כמובן, להעניק פירוש דתי אלטרנטיבי לאותה מציאות עצמה. אפשר היה לטעון למשל שהטבח בשמחת תורה אינו אלא עונש על שנים של כיבוש ושל דיכוי אוכלוסיה הנתונה לשליטתנו; שהקדוש ברוך הוא מסמן לנו שכך אי אפשר להמשיך; שטילים הנופלים על בית חולים הם גמול רועם על טילים שהטלנו אנו על בתי חולים של אחרים, אפילו כשהיה לכך צידוק כלשהו (נניח); שהחרדה שאחזה בנו בבורחנו אל הממ"ד מדי לילה, בעודנו מקוים שלא עלינו יפול הטיל, נועדה לעורר אותנו לתשובה נוקבת על חרדה דומה, קשה הרבה יותר, שהסבנו לאחרים (כן, חִשבו על ילד עזתי בן ארבע, למשל, שאין לו ממ"ד לנוס אליו, ולא מערכת התרעות רב-שלבית משוכללת; שוו בנפשכם מה מתחולל בנפשו מזה שש מאות ימים ויותר לקול הדי המטוסים, רשרוש הכטב"מים, שריקת פגזי הטנקים והמרגמות, שכבר החריבו את כל המוכר לו עד עפר; חשבו עליו ואל תרפו, אל תעצמו עיניים. הוא גר לא רחוק מכם, הילד הזה).

אפשר היה להעניק פירוש דתי אלטרנטיבי לאותה מציאות עצמה. אפשר היה לטעון למשל שהטבח בשמחת תורה אינו אלא עונש על שנים של כיבוש ושל דיכוי אוכלוסיה הנתונה לשליטתנו; שהקדוש ברוך הוא מסמן לנו שכך אי אפשר להמשיך.

אף על פי שפרשנות זו עולה בקנה אחד עם עולמי הרוחני ומזעזעת את תפילותיי, אין לי כל יכולת להוכיח את אמיתותה. על כן אני מניח לה וחוזר אל דברי חז"ל הפשוטים (בבלי ברכות י, א): "בהדי כבשי רחמנא למה לך" [ = מה שהקדוש ברוך הוא מסתיר, אל לך לנסות להסביר]. הנקודה היא, כמובן, שגם לאוחזים בפרשנות הדתית הנפוצה יותר אין כל יכולת להוכיח את אמיתות דבריהם; שתי הפרשנויות שקולות. אלא שבשונה ממני, הם אינם מניחים לה.

והלא אין מדובר רק בשאלת היכולת לדעת מה למעלה מאיתנו. בסופו של דבר, נקודת השיפוט שלנו ביחס למציאות חייבת - מבחינה דתית ומוסרית גם יחד - להיות אנושית; עליה, בפשטות, להיות רציונלית. שאלות כגון 'כיצד הגענו ל- 7 באוקטובר', ו'מה קרה מאז' - אינן שאלות מטאפיזיות, ואסור שתוצגנה ככאלה. ועל כן, המאבק למען הקמת ועדת חקירה ממלכתית, למשל, איננו רק מאבק על בירור האמת בנוגע למה שהתרחש באותו יום מר (ולפניו, ולאחריו), אלא מאבק על האמת עצמה - דהיינו, על עצם קיומה של אמת ארצית; אמת היכולה להתברר בשכל הישר, בכלים מקצועיים, בהתבסס על ראיות, נתונים, עדויות ומסמכים (לפחות אלה שלא נגרסו בידי יד נעלמה בלשכה ידועה אחת). ממילא, המאבק הזה גם הוא, במובן מסוים, מאבק דתי: הוא מאבק על ניקוי הדתיוּת מסיגים אשלייתיים מסוכנים שדבקו בה. הוא תזכורת לכך ש"השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז).

"וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?"

אכן, אין להכחיש שמדובר בימים דרמטיים ביותר. לאחר קרוב לשלושים שנה של חשש גובר והולך מהתגרענות איראנית - מקור לפחד אמיתי, קיומי, שאין לזלזל בו - נראה שנפתח לראשונה פתח לבלימה משמעותית של התהליך. ניטרולה האמיץ, המזהיר-אסטרטגית, של טבעת האש שבנתה איראן סביב ישראל במשך שנים באמצעות שלוחותיה בלבנון ובמקומות אחרים, חשף את חולשתה של איראן עצמה. בטווח הארוך, הוא עשוי להפוך את ישראל למוגנת יותר - יש לקוות - מפני איומים צבאיים כבדי-משקל. לאו מילתא זוטרתא היא.

נקודת השיפוט שלנו ביחס למציאות חייבת להיות אנושית, רציונלית. שאלות כגון 'כיצד הגענו ל- 7 באוקטובר', ו'מה קרה מאז' - אינן שאלות מטאפיזיות, ואסור שתוצגנה ככאלה.

העובדה שהימים הללו הגיעו בזמן הנוח ביותר לראש הממשלה - כאשר מעמדו הציבורי בשפל, כאשר החקירה הנגדית במשפטו מאיימת עליו, וכאשר היה עליו לגרום לחרדים להישאר בקואליציה (הוא ושופרותיו הרי המתיקו סוד לכל אוזן חרדית ביחס למלחמה הצפויה בטרם החלה, וכעת מהרהרים ברעיון של בחירות בזק) - עובדה זו, כרגיל אצלו, 'מקרית'; ומה לנו כי נחשוד באדם כה כשר, שאמת וענייניות תמיד היו נר לרגליו. אלא שגם אם זדון ליבו השיאו לפעול דווקא כעת, כמשוער, עדיין אין בכך כדי לבטל את ההישג הצבאי עצמו.

ובכל זאת, להישג הצבאי הזה - שלא היה נס, כי אם תוצר של עבודה קשה, ברק, יצירתיות, לימודי ליבה, תחקור עצמי בלתי מתפשר, מקצוענות, יסודיות, שוויון מגדרי, מוסדות דמוקרטיים, והסתמכות על מדע (בקיצור, תוצר של כל אידיאל שהממשלה הנוכחית מתנגדת לו) - היה מחיר כבד. חייהם של רבים נקטפו; רבים איבדו את בתיהם ואת כל רכושם; טראומות אישיות וקבוצתיות העמיקו. אסור לגמד את המחיר הזה, ואסור בשום פנים ואופן להתעלם ממנו בשם איזו פנטזיה פוליטית-תיאולוגית. 

מלבד זאת, כמו תמיד, איננו רואים עדיין את התמונה השלמה; נחוצה לנו צניעות תחת היבריס. קשה לדעת כיצד תתפתח הסיטואציה הנוכחית. האם אכן תוכנית הגרעין נבלמה, או שמא היא תואץ? כמה דם נקי עוד ישפך - כאן, בעזה, ובאיראן? כמה אנשים יאבדו את בתיהם? האם המשטר האיראני ישרוד? ואם לא ישרוד - מי יעלה במקומו? האם באמת צריך להזכיר כיצד האופוריה של מלחמת ששת הימים הובילה למחדל מלחמת יום הכפורים? האם אין מקום לחשוד שממשלת החורבן, שהצליחה לתרגם כל הישג צבאי למבוי סתום מדיני, תיכשל גם הפעם? כיצד תשורטט מחדש מפת המזרח התיכון, כל עוד ישראל מסרבת להציע כל אופק לעם הפלסטיני, שאינו מבוסס על כוח, ועוד כוח, והשפלה?

להישג הצבאי - שלא היה נס - היה מחיר כבד. אסור לגמד אותו בשם איזו פנטזיה פוליטית-תיאולוגית. מלבד זאת, איננו רואים את התמונה השלמה; נחוצה לנו צניעות תחת היבריס.

זאת ועוד - האם באמת טוב לנו כל כך כרגע, כפי שעולה מחיוכי הרהב של שופרות השלטון ותומכיו ומשיר המופת החביב עליהם? ובכן, האמת הפשוטה היא שלא. מדינת ישראל מנהלת מלחמה קרוב לשנתיים - המלחמה הארוכה בתולדותיה - ולא מחמת תום לב, או מענה לצורך מבצעי אמיתי. במהלך הזמן הזה בעלי עסקים קורסים; משפחות מתפרקות; אחוז מקרי ההתאבדות נוסק. ובינתיים בעזה: מדי יום כמעט נעשים בשמנו מעשים אשר לא יעשו; העדויות הרבות הנערמות זו על גב זו מעלות חשש כבד לכך שצל של פשעי מלחמה איומים מוטל על כולנו. העולם רואה תמונות מעזה ומיהודה ושומרון ושומע כיצד חברי הממשלה מדברים - ואינו מוצא שום דרך להצדיק זאת (ובכנות, גם אנחנו לא). ואם לא די בכך, מאז הופרה הפסקת האש האחרונה בידי ישראל, וקרוב לודאי שגם לפניה, רבים מהנופלים בין חיילי צה"ל נופלים לחינם - רק על מנת שפרחח-ביבים כמו איתמר בן-גביר, שבמדינה מתוקנת היה נתון למעקב משטרתי צמוד, ימשיך לשלוט באותה משטרה עצמה. זו הרי בדיוק גם הסיבה הפשוטה לכך שחטופים רבים מתו בשבי, או טרם חזרו - חיים או מתים: נתניהו יודע שהשבת כולם בהסכם תסיים את המלחמה ותעלה לו במחיר ממשלתו, ובכך תסתום את הגולל על תשוקות הכיבוש והסיפוח של חבריה; על כן הוא עושה הכל על מנת לדחות את הקץ, מחלק את תהליך ההשבה לפיסות קטנות, ומפעיל את מכונת הרעל המשומנת שלו נגד כל מי שחושב אחרת. נדמה כי מוטב לו שימותו ויחזרו בארונות. 

האמת היא שמצבנו רע ומר גם מבחינות נוספות. המדע הישראלי - מהישגיה הכבירים של המדינה, וממנועי הצמיחה החשובים של המשק - מתמודד מול חרם הולך וגובר; היקפי ההגירה לחו"ל בקרב הציבור המשכיל והיצרני עצומים; בקרב הנשארים, לעומת זאת, עשרות אחוזים מן הילדים מקבלים חינוך גרוע של מדינת עולם שלישי כושלת; האפליה בין הנושאים בנטל הבטחוני והכלכלי רק מתגברת; הפשע והרצח במגזר הערבי משתוללים; והדמוקרטיה השברירית שלנו כבר חולה אנושה (בימים האחרונים נעצרה חברה טובה שלי סמוך לביתה רק משום שחבשה כובע עם הכיתוב 'דמוקרטיה'). רבים וטובים חשים כי אם לא יבוא שינוי משמעותי - אין להם ולמשפחותיהם כאן עתיד.

הנקודה היא, שמי שמטילים על המציאות את הפרשנות הדתית השכיחה בימים אלו פשוט לא מוטרדים מכל זה; הם רואים אורות. מותם של בני אדם, עבורם, אינו פגימה בצלם אלוהים, אלא 'נזק אגבי'. סבלם של החטופים, לדידם, הוא אבן-נגף בפני 'הנצחון המוחלט'. האימה שאחזה בנו בכל פעם שטילים התפוצצו מעל ראשינו, היתה בעיניהם ללא-כלום. איני מדבר רק על הקצה הימני-ביביסטי - זה ששכח זה מכבר את החטופים, זה שלא אכפת לו מעזה כלל, זה ששונא את השמאל ה'קפלניסטי' ה'איום' יותר משהוא שונא את האחראים לגרעין האיראני; אני מדבר, כתמיד, דווקא על הקצה המתון: זה שלכאורה לא שכח את החטופים, ולכאורה אפילו אכפת לו (קצת) מעזה, זה שבעיקר מוטרד מהשוויון בנטל - אבל כאשר הוא רק שומע מילים כמו 'מדינה' ו'צה"ל', הוא עובר לדום, ומיד לבבו רוטט. עבורו, הכל מסתדר בתוכנית האלוהית - הידועה לו כמובן: כך למשל צומחת בימים אלו בעומק הזרם המרכזי פרשנות הקובעת שחסד עשה עמנו הקב"ה כשהביא עלינו את ה- 7 באוקטובר, שהרי בזכותו בלמנו את הגרעין האיראני. אין די מילים כדי לתאר עד כמה פרשנות זו מעוותת ומסוכנת; עד כמה היא עושה חיי אדם הפקר. העובדה שעל פי אותו הגיון בדיוק אנו עלולים למצוא את עצמנו אומרים בעוד כמה שנים - 'כמה נורא היה יוני 2025 שבו חשבנו שבלמנו את הגרעין האיראני, ולא ידענו שהדבר יוביל לבסוף למלחמה גרועה יותר' – עובדה זו היא כנראה לחלשים. 

מי שמטילים על המציאות את הפרשנות הדתית השכיחה בימים אלו פשוט לא מוטרדים משלל הבעיות הפוקדות אותנו; הם רואים אורות. מותם של בני אדם, עבורם, אינו פגימה בצלם אלוהים, אלא 'נזק אגבי'. האימה שאחזה בנו בכל פעם שטילים התפוצצו מעל ראשינו, היתה בעיניהם ללא-כלום.

ולא פחות חמור: מי שקורא כך את המציאות, מאבד בהדרגה את היכולת - החיונית כל כך לכל מעשה אזרחי - לשאול שאלות ולהטיל ספקות. מוסד השאלה הולך ונעשה זר לו. האינטרס המדינתי מתמזג עבורו עם האינטרס האלוהי, ואינו עוד עניין לענות בו בחישובי עלות-תועלת רציונליים, ביקורתיים, מבוססי מדע ומחקר. צאו וראו כיצד הפגנות נגד הממשלה - נשמת אפה של דמוקרטיה אמיתית - נבלמות בימים אלה; ולא רק מחמת 'שקט, יורים', אלא כמעט, כך נדמה, מחמת 'שקט, אלהים'. אגב, הדבר נכון גם למי שמזדהה עם 'המדינה' שלא מתוך הקשר דתי מפורש, אך מייחס לה בלי משים אותה משמעות בדיוק: חשבו למשל על גבולות השיח הצרים כל כך של תנועות פסאודו-מרכז כמו 'הרבעון הרביעי' ודומותיה, ושאלו את עצמכם מדוע כל כך קשה להן לשמוע ביקורת נוקבת על המדינה, ביקורת מהסוג שאינו מקדש את עצם קיומה כמושכל ראשון.

"אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה"?

לנוכח גילויי השבתאות השכיחים כל כך בציונות הדתית ובקרב כל המזדהים עמה (והם רבים משנדמה, מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן), מתחשק בעיקר לצעוק: הניחו לקב"ה! אינכם יודעים מה ילד יום! - ומיד גם אעשה זאת. 

אבל לפני כן, אני רוצה להתעכב עוד רגע קט על הפרשנות הדתית עצמה. שכן, בעוונותי, אינני מבין מה עושים כל מאמיני 'ראשית צמיחת גאולתנו' עם מקראות מפורשים, כגון אלה המתארים למשל את הגלות המרה הצפויה למי שאינם עומדים בדרישותיו של הקב"ה על פני אדמת הארץ הזו (ויקרא כו, ל-מג, ועוד). האם ברי להם שכבר יצאנו ידי חובת גלות פעמיים - לאחר חורבן בית ראשון, ולאחר חורבן בית שני - ושוב 'הָיֹה לֹא תִּהְיֶה'? מה מקור התפיסה הזו, שאינה אלא כפירה מוצהרת ברלוונטיות של העונש הקולקטיבי בה"א הידיעה של התורה שבכתב? מנין הבטחון הגאה הזה בכך שעידן הגלויות הסתיים, ששוב לא תקיא אותנו הארץ מתוכה, ו'תרצה את שבתותיה' (ויקרא כו, לד)? כן, אני מכיר את דברי המדרש (המאוחר) לפיהם "גאולה שלישית אין לה הפסק" (תנחומא שופטים ט), ומכיר גם את מקורותיו ואת השיח הענף סביבם בדורות האחרונים; ובכל זאת, כבר ראיתי בימי חיי שתיים-שלוש מימרות מדרשיות שלא זכו למעמד מעשי כה מחייב.

אלא שכדי להיאבק ברעיונות הללו, אין די בויכוח למדני על פסוקים וקטעי מדרש. אני מאמין שאין ברירה אלא להציב חלופה גאה, תקיפה וחצופה, שתערער על כל יסודות תפיסת העולם הציונית-דתית, ותוכל לספק אופק רוחני-קיומי חדש; שכן המשך ראיית המדינה כבעלת ערך דתי מהותי מסכן את קיומה, ומסכן גם את התודעה הדתית עצמה. 

עלינו להציב חלופה גאה, תקיפה וחצופה לתפיסת העולם הציונית-דתית. שכן המשך ראיית המדינה כבעלת ערך דתי מהותי מסכן את קיומה, ומסכן גם את התודעה הדתית עצמה.

למעשה, לא קשה לשרטט את החלופה הזו: כפי שלמדנו בשיעורי ניווט בצבא, כאשר 'מתברברים' בדרך, יש לחזור אל הנקודה המוכרת האחרונה. זה בדיוק מה שנדרש כעת גם מבחינה דתית. 

הנה קווים אפשריים לדמותה של נקודה זו:

• ראשית, מדינת ישראל איננה ראשית צמיחת גאולתנו. היא התפתחות היסטורית דרמטית בתולדות העם היהודי; התפתחות ארצית, המקפלת בתוכה סיכויים וסיכונים. דמותה אינה תלויה אלא בנו.

• שנית, מדינות בכלל אינן ישויות קדושות; הן צורת ארגון חברתי חילוני, מעשי, המקבל על עצמו חובות מסוימות כלפי אזרחיו ומבקש להיטיב את מצבם בעולם. צורת הארגון הזו ידעה תמורות שונות במהלך התפתחותה, והיא תלך ותתפתח לנוכח המציאות המשתנה. כשהיא עומדת במשימתה היא טובה, וכשאינה עומדת במשימתה - היא לא טובה.

• שלישית, גם כאשר התורה מתארת עם היושב בארצו ומקים לעצמו מוסדות שלטוניים, היא אינה מעלה על דעתה את מדינת הלאום המודרנית; ממילא, מושג הריבונות השגור כל כך בימינו אינו רלוונטי לגביה (על כן אדם יכול לקיים את מצוות יישוב הארץ - לשיטת הסוברים שיש מצווה כזו - גם כאשר השלטון עליה הוא כנעני, רומי, תורכי או פלסטיני).

• רביעית, ארץ ישראל איננה האפשרות היחידה לחיים יהודיים. בצד מקורות רבים המעלים אותה על נס, המסורת היהודית - מהמקרא, דרך חז"ל וחכמי ימי הביניים והעת החדשה - ידעה תמיד גם להציב אותה בהקשר יחסי ומוגבל ("ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר וביכורים ושתי הלחם", משנה כלים א, ו; ואפילו: "כל העולה לארץ ישראל עובר בעשה", בבלי כתובות קיא ע"א).

• חמישית, איננו יודעים דבר על הגאולה, ואין לנו עסק בנסתרות. מחובתנו לפעול בעולם הזה המוכר לנו, ולקבל את ההחלטות הטובות ביותר האפשריות על פי שיקול דעתנו. עלינו לשפוט כל מצב בכלים אנושיים בלבד - אינטלקטואליים, מנטאליים ואחרים - ומתוך צניעות. אפשר ואף כדאי להתפלל; אך מן ההכרח לזכור שאין עולם אחר, ושאין סומכים על הנס. אף ישות עליונה לא תעשה את העבודה בשבילנו. 

האם יש מקום לשמוח כעת? יתכן; ימים יגידו. אך באותה נשימה, יש מקום לדאוג - ומאוד. שלל הצרות הפוקדות אותנו, שרק את מקצתן מניתי לעיל, לא בנקל תיעלמנה. חלקן - נסיגת הדמוקרטיה, למשל, שלא לדבר על זילות חיי אדם, בעיקר אם אינו יהודי - צפויות רק להחמיר. אל לנו להיות שאננים.

נקודת הזמן הנוכחית מעידה כי מוטב להתבונן במציאות - על ריבוי פניה - כהווייתה הארצית; להתבונן בה בלי להכפיף אותה למיתוסים מסכני-חיים, שאין לנו שליטה עליהם.

אפשר בהחלט שקשב רוחני למאורעות היסטוריים דרמטיים אינו יכול לדחוק לגמרי את תיאורם כבעלי משמעות דתית; אלא שיש להיזהר בכך מאוד: הן בניתוח עילת המאורעות, הן בהערכת השלכותיהם המעשיות (וידוייק היטב ברמב"ם, הלכות תענית, פ"א, הל' ב-ג). נקודת הזמן הנוכחית, ולא רק היא, מעידה כי מוטב להגביל את סוג הקשב הזה, ולהתבונן במציאות - על ריבוי פניה - כהווייתה הארצית; להתבונן בה בלי להכפיף אותה למיתוסים מסכני-חיים, שאין לנו שליטה עליהם. אמנם לא מן הנמנע שבמהלך דיאלקטי ממושך, הציונות הדתית השבתאית - אותה טעות טראגית, אסונית, בניווט הקולקטיבי שלנו - תתברר כשלב זמני בדרך לגישה דתית מאוזנת וזהירה יותר כלפי ההיסטוריה; אבל לשם כך, נחוצה כעת הטיה חדה וחד-משמעית אל הקוטב השני: לא, אין אלו ימים גדולים. 

* טור זה מייצג את דעת כותבו בלבד. אין הוא מייצג את עמדת 'ישר' ולא את עמדת מקום העבודה של כותבו.

---

ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.

---