"אי אפשר להרוג רעיון", שמעתי מקצין שחזר מכמה חודשי לחימה בעזה בחורף שעבר. "חמאס הוא רעיון ואנחנו נמצאים במלחמת רעיונות". ולכן, לדבריו, אין מנוס ממלחמה מתמשכת, מתוך ידיעה שהרעיון ימשיך לצמוח ואנו נמשיך לדכאו ולוודא כי לעולם לא ימומש.
הטענה בדבר "מלחמת רעיונות" בינינו (מדינת ישראל, העם היהודי) ובינם (חמאס, הפלסטינים) קנתה לה אחיזה בשיח הישראלי בשנה האחרונה (למשל כאן וכאן). בשיח הדתי-ימני פותחה תפיסת "מלחמת הרעיונות" בהרחבה, תוך היזקקות לדימויים מקראיים (פלישתים, ישמעאל, עשו, עמלק) ולחלוקות בינאריות בין היהדות לאסלאם, בין ישראל לעמים.
בטור זה לא אבקש להתווכח עם תפיסות אלה. במקום זאת, אני מבקש להצטרף אליהן ולטעון שאכן אנו מצויים בעיצומה של מלחמת רעיונות אדירה, אלא שהחזית שלה נמצאת במקום אחר. אנסה לשרטט את קווי המתאר של מלחמה זו, המתרחשת בד בבד עם המלחמה הפיזית הקשה הנמשכת כבר למעלה משנה.
הארץ, האל ואנחנו. מצד אחד יש מי שטוען שהארץ שייכת לקבוצה שלו וניתנה לה על ידי האל, ומצד שני יש מי שמכיר בזכותן היסודית של קבוצות לאומיות להגדרה עצמית במקום מושבן, וממילא בזכותם של שני העמים היושבים כאן למדינה. וכהרחבה לכך, יש מי ששוללת את הזיקה של הקבוצה האחרת לארץ ורואה בה המצאה ויש מי שמכירה בזיקתם ההיסטורית של בני הקבוצה האחרת למקום. יש מי שהמפה שלו (על הקיר, על הצוואר ובכיתה) היא מן הים ועד הנהר, ללא חלוקה, ויש מי שבמפה שלו יש מקום גם לבני הקבוצה השנייה.
סיעה אחת סבורה כי קיימת היררכיה עקרונית בין בני אדם וכי חברי הקבוצה הלאומית והדתית שלה הם בני גבירה, בעלי ייעוד קוסמי, שנבחרו על ידי האל, בעוד האויב שייך לקבוצה נחותה, בני שפחה, חסרי ייעוד או בעלי ייעוד שלילי. ממילא, המלחמה בם היא מלחמת נצח, ומאוויהם, כבודם וחייהם אינם מענייננו, בלשון המעטה.
האל ומלחמותינו. מעבר אחד ניצבים אלה אשר ברור להם שהאל עמם ושמלחמותיהם הם מלחמות האל כנגד אויביו. ממילא, ההצלחות אינן אלא ניסים והכשלונות אינם אלא נסיונות, עונשים או פעילות מסתורית של האל. קצרה מכאן הדרך להגדיר את יעדי המלחמה כחלק מתהליך גאולה משיחית, שבסופה דת האמת תנצח. מן העבר השני עומדים אלה אשר מבקשים הסברים ארציים – מדיניים, צבאיים וכלכליים – למלחמה ולמהלכיה, ורואים אותה כמיועדת להסרת איומים בטחוניים ולהשגת הישגים מדיניים.
אנחנו והאחר. סיעה אחת סבורה כי קיימת היררכיה עקרונית בין בני אדם וכי חברי הקבוצה הלאומית והדתית שלה הם בני גבירה, בעלי ייעוד קוסמי, שנבחרו על ידי האל, בעוד האויב שייך לקבוצה נחותה, בני שפחה, חסרי ייעוד או בעלי ייעוד שלילי. ממילא, המלחמה בם היא מלחמת נצח, ומאוויהם, כבודם וחייהם אינם מענייננו, בלשון המעטה. סיעה שנייה רואה את כלל בני האדם כשווים ולכן תובעת לבסס הסדרים המכבדים את הזולת; על כן היא שבה ומזכירה כי אף בעת מלחמה יש ערך לחייו של האחר.
כבוד ונקמה. מצד אחד יש הרואים בכבוד בעיקר ערך קבוצתי. כאשר נפגע הכבוד הקבוצתי, על בני הקבוצה לפעול להשבתו, בין היתר באמצעות השפלתה של הקבוצה הנגדית. ממילא, פגיעה ברכוש, בבריאות ובביטחון של בן הקבוצה הנגדית אינה נמדדת ביחס אליו כפרט, אלא כחלק מקבוצה. מכאן גם הדרישה לנקמה עיוורת ומעוורת, עין תחת עין, בבני הקבוצה הנגדית. מצד שני, יש המזהים את הכבוד בעיקר כסגולה של בני אדם כפרטים. ממילא, לכל אדם מגיע כבוד בסיסי, ללא קשר לקבוצה שאליה הוא משתייך. לגישה זו, פעילות מלחמתית עשויה להיות נדרשת, ולעתים אף לגבות בתוך כך, למרבה הצער, פגיעה בבלתי מעורבים, אך רק כמוצא אחרון ולא כנקמה.
הגישה השנייה רואה במוסר האוניברסלי הישג אנושי אדיר, פרי עמל הסבל והמחשבה של דורות. עבורה, הכלל "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" מוּחָל לא רק על החבר הממשי או על עמיתים ללאום אולדת, אלא על כל אדם, ולכן היא מצפה מתכנית הלימודים לפתח בתלמידות/ים תחושת שייכות למשפחת בני האדם ולא רק לקבוצה הדתית והלאומית.
מוסר ודמוקרטיה. גישה אחת מתייחסת בבוז למוסר אוניברסלי ורואה בו ערך מערבי, שלא לומר מנוון. לדידה אין מקום בתכנית הלימודים לערכים הומניסטיים, ללקחים אוניברסליים מהשואה, להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם או לחירות כשאיפה עבור כלל בני האדם. העתיד שהיא מדמיינת עבור הקבוצה האחרת, לעולם אינו העתיד שהיא מדמיינת עבור עצמה. הגישה השנייה רואה במוסר האוניברסלי הישג אנושי אדיר, פרי עמל הסבל והמחשבה של דורות. עבורה, הכלל "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" מוּחָל לא רק על החבר הממשי או על עמיתים ללאום אולדת, אלא על כל אדם, ולכן היא מצפה מתכנית הלימודים לפתח בתלמידות/ים תחושת שייכות למשפחת בני האדם ולא רק לקבוצה הדתית והלאומית. שתי הגישות הללו תהיינה חלוקות גם לגבי היחס לדמוקרטיה – מנגנון פורמלי שנוח להיעזר בו כל עוד הוא משרת את הקבוצה ההגמונית שאני שייך אליה או מערכת ערכים מהותית שבה לבני המיעוט יש זכויות אדם ואזרח.
יחיד, קולקטיב ומדינה. לפי תפיסה אחת, היחיד הוא איבר אחד מתוך הקולקטיב האורגני. אם היחיד הוא חלק מהקבוצה הלאומית או הדתית שלי, לחייו יש ערך בכך שהם מוקדשים לכלל ומותו למען הכלל היא זכות קדושה. בתפיסה זו למדינה יש ערך כישות והאזרחים נועדו לשרת אותה. אם האדם הוא חלק מקבוצת האויב חזקתו שאינו חף מפשע, אף אם אינו אלא תינוק, שכן ברור מה הוא עתיד להיות כשיגדל. מאידך, לפי התפיסה הנגדית, היחיד הוא אדם עצמאי, והמדינה היא ישות שתפקידה לקדם את רווחת האזרחים. לחייו של היחיד יש עבורה ערך ומותו במלחמה צודקת הוא כורח ולא אידיאל. תפיסה זו מפרידה בין האדם למדינתו גם בצד השני: היא תובעת לזכור כי יש בצד השני בלתי מעורבים, וכי ילדי האויב הם ילדים.
יש הרואים במלחמה אידיאל, עת זמיר המבשרת את בוא המשיח. לדידם, מטרות ארציות והצלה מיידית אינן צריכות להפריע לדרך הארוכה שבסופה ירושלים תהיה מה שהיא אמורה להיות ועל הר הבית ישכון לבטח המבנה הנכון, משוחרר מכל איום. אל מול זאת יש הרואים במלחמה כורח, במקרים קיצוניים, שאף אם לעיתים אין מנוס מלצאת אליה ולהשיג בה הישגים, קללתה גדולה והפסדיה מרובים.
הפגיעה בי, הפגיעה באחר. בצד אחד יש מי שמזהה במציאות רק את העוולות כלפי הקבוצה הלאומית או הדתית שלו. עוולות אלה נתפסות כמהותיות, אולי אף נצחיות ובלתי ניתנות להסברה על ידי הקשר פוליטי קונקרטי. הפגיעה של הקבוצה שלי באחר אינה אלא תגובה לתוקפנות ולכן היא תמיד מוצדקת, במידה והיא בכלל קיימת, שכן בעיניי היא תופעה מצומצמת שאחרים מנפחים אותה באופן שקרי. בצד השני יש מי שרואה שהמציאות מורכבת גם מהפגיעה של הקבוצה שלי באחר, באופן מתמשך. מכיוון שכך, ישנה מודעות לכך שמה שאני חווה כתוקפנות גרידא נתפס אצל התוקפים כתגובה על התוקפנות שלי; ומה שנתפס על ידי כהגנה ומניעה, נחווה אצל הקבוצה השנייה כתוקפנות לשמה.
מלחמה ושלום. יש הרואים במלחמה אידיאל, עת זמיר המבשרת את בוא המשיח. המלחמה מוציאה מהאדם ומהאומה את הכוחות הגנוזים בהם, ולכן מוות במלחמה נעלה - הוא מכפר, מטהר ומביא תהילה להם ולעמם. לדידם, השלום מנוון ומסיט את מבטה של האומה מהסכנות האורבות לה ומייעודיה הנצחיים. מטרות ארציות והצלה מיידית אינן צריכות להפריע לדרך הארוכה שבסופה ירושלים תהיה מה שהיא אמורה להיות ועל הר הבית ישכון לבטח המבנה הנכון, משוחרר מכל איום. אל מול זאת יש הרואים במלחמה כורח, במקרים קיצוניים, שאף אם לעיתים אין מנוס מלצאת אליה ולהשיג בה הישגים, קללתה גדולה והפסדיה מרובים. ההרס, המוות והסבל של כאן ועכשיו אינם רק טרדה בדרך אל היעד, אלא מחיר כבד שיש לשקול. השלום הוא היעד שהדרך הארוכה צריכה להוביל אליו, אף אם זו דרך ארוכה מאד, וירושלים שבסופה צדק ילין בה, ובית תפילה תהא לכל העמים.
***
הנה כך, צד מול צד, ערוכה מלחמת הרעיונות. איפה מוצא/ת כל אחד ואחת מאתנו את עצמה/ו במלחמת הרעיונות הזאת? אם בחרתי בצד הראשון, כיצד הייתי בוחר אילו הייתי בן הקבוצה הלאומית והדתית הנגדית? האם בני הלאום והדת שכנגד הם האוחזים באמונות הנפסדות של חוסר הערך לחיי האחר, גזענות ומטרות לאומיות שבמסגרתן על בני הלאום והדת שלי להיעלם או להשתעבד, או שאמונות כאלה מצויות גם בין בני הלאום והדת שלי?
ביום שאחרי המלחמה הפיזית, וכבר היום, מונחת בפני כל אחת ואחד מאתנו, החיים בין הירדן לים, לבחור צד במלחמת רעיונות זו. הבחירה בדרך החירות, השוויון והשלום אינה קלה, הטראומות קשות והדרך ארוכה. אך כל בחירה אחרת מציבה אותנו בשורה אחת עם כל מה שאנו תופסים כמאפיין את אויבינו. בידינו הבחירה, האם תִּמָּלֵא הארץ חמ(א)ס או חסד.
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובמכינת צהלי. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.