top of page
  • תמונת הסופר/תאריאל שוורץ

מתודעת נרדפות לתודעת ריבונות: לדרוש את התורה מתוך מודעות לכוח שבידינו


 


כשהייתי בצבא, חילקו לנו לאחר אחד המסעות בטירונות תמונות קטנות של ילדים מתקופת השואה. כל חייל קיבל תמונה של ילד אחר כדי שישים בתוך כיסוי הדיסקית וכדי ש"תמיד תזכרו בשביל מי אתם נלחמים". המעשה הזה גרם לי לשאול את עצמי, מה קורה כשמי שרואה את עצמו הילד הנרדף מאושוויץ מחזיק נשק? איך יתייחס הלוחם בקו אל האוכלוסייה ביהודה ושומרון בזמן שהוא חש עצמו הצד הנרדף בסיפור? ברגע הזה, השילוב בין שואה, צבא וכוח נראה לי מסוכן מאוד.

אבל הסכנה הזאת לא אורבת רק לשיח השואה הציוני אלא גם לתורה ולשפה הדתית שלנו. אף תורה לא נאמרת בחלל ריק. התורה שבעל פה נאמרה על ידי החכמים לתוך "תיבות תהודה" התלויות בהקשרם ובמקומם של הדברים. כך, למשל, לאמירות של חכמים על לא-יהודים, שנוסחו בזמן שיהודים נרדפו והופלו על ידי האימפריה הרומית או גורשו מספרד הנוצרית, יש משמעות אתית ומעשית מסוימת מאוד. אבל לאותן אמירות ממש יש משמעות אתית ומעשית שונה בתכלית כשהן נאמרות מפיו של עם ריבוני בעל כוח צבאי עצום. ברוח דברים אלו כתב הרב שג"ר: "ערך מסוים השתול שלא בהקשר הנכון עלול להביא לסילוף נורא. אנו יכולים להעריץ את מלכות דוד וחילותיו, אך מי שינסה לחדש מלכות כזו ולהפוך את צה"ל לחילותיו של דוד יקבל תוצאה אלימה וכוחנית".


אף תורה לא נאמרת בחלל ריק. התורה שבעל פה נאמרה על ידי החכמים לתוך "תיבות תהודה" התלויות בהקשרם ובמקומם של הדברים. לאמירות של חכמים על לא-יהודים, שנוסחו בזמן שיהודים נרדפו והופלו על ידי האימפריה הרומית או גורשו מספרד הנוצרית, יש משמעות אתית ומעשית מסוימת מאוד. אבל לאותן אמירות ממש יש משמעות אתית ומעשית שונה בתכלית כשהן נאמרות מפיו של עם ריבוני בעל כוח צבאי עצום.

יש אמירות ומעשים שנכון וצודק לקיים עבור מי שנמצא בעמדת מיעוט. כשהעם היהודי סבל מגזלת אדמות ונאבק נגד נישולו מהקרקע, לאמירה "לא תְּחָנֵּם – שלא תיתן להם חנייה בקרקע" היתה משמעות אתית מוצדקת. אך כשאזרחי מדינה השולטת בכמה מיליוני אזרחים לא יהודים, פועלים על פי כלל זה, ומונעים מערבים לשכור דירות, אותה אמירה ממש הופכת לפסולה. באופן דומה, לסיטואציה בה אדם בודד שחי תחת שלטון הנצרות יורק ליד כנסייה תוך מלמול המילים "שקץ תשקצנו" יש משמעות מסוימת. אך כשהמדינה כריבון, או אפילו יחידים המהווים חלק מתושבי הרוב, יורקים על כנסייה באופן ממשי או סימבולי, לאותו מעשה עצמו יש אופי ואופק שונים בתכלית.

זהו בעיני האתגר האתי שלנו כלומדי תורה: לדרוש את התורה מתוך מודעות לכוח שלנו בהווה. עלינו להיות מודעים להקשרים הפוליטיים בהם המקורות שלנו עוצבו ומתוך חיבור למסורת שקיבלנו מהעבר לְהַבְנוֹת אתיקה-פוליטית-יהודית-ריבונית עכשווית.

אפשר לראות איך התורה מייצרת נרטיב כזה ביחס לשעבוד מצרים. בני ישראל היו עבדים כמה מאות שנה בארץ מצרים. למרות זאת התורה מצווה אותם: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". שעבוד מצרים לא הופך להיות סיפור המצדיק כוח או לוודא "שלא יהיה עוד שעבוד!". נהפוך הוא: זיכרון שעבוד מצרים הופך לחובה מוסרית "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".


זהו בעיני האתגר האתי שלנו כלומדי תורה: לדרוש את התורה מתוך מודעות לכוח שלנו בהווה. עלינו להיות מודעים להקשרים הפוליטיים בהם המקורות שלנו עוצבו ומתוך חיבור למסורת שקיבלנו מהעבר לְהַבְנוֹת אתיקה-פוליטית-יהודית-ריבונית עכשווית.

החובה להעניק לעבד יום מנוחה או האיסור להסגיר עבד אל אדוניו (החריגים כל כך בנוף של חוקי המזרח הקדום) נוגעים גם הם באותה נקודה ממש. התורה לא מבקשת להכחיש או לשלול את עברו של העם כמי שיצא מבית עבדים, על ידי בניית מיתוס של עם חופשי שנולד בארצו וחי בה מלכתחילה חיי קוממיות ריבונית. העבר קיים, אך הוא משרת את האחריות כלפי הגר, העבד והזר. התורה, אם כן, מספקת לנו דוגמא מצוינת לאופן בו עם מסוגל לספר את סיפור הטראומה שלו בעבר, ולעבור בעזרתו מתודעת נרדפות לתודעת ריבונות.

בעשורים האחרונים אנו עומדים בפני סיטואציה אתית שיהודים לא עמדו בה שנים רבות. זה האתגר המרכזי שלנו היום, כיהודים וכישראלים – לדרוש את התורה באופן שמודע קודם כל לכך שיש לנו כוח, ושמודע גם לאחריות המוסרית שמגיעה ברגע הזה. כיום, רוב רובה של הציונות הדתית נכשלת במשימה הזו. כשבצלאל סמוטריץ' גוזר את היחס לתושבי הארץ הזו מהיחס של יהושע בן נון לשבעת עמי כנען, הוא לא מקיים את דרישות התורה, אלא מסלף ומעוות אותה.


התורה מספקת לנו דוגמא מצוינת לאופן בו עם מסוגל לספר את סיפור הטראומה שלו בעבר, ולעבור בעזרתו מתודעת נרדפות לתודעת ריבונות.

מול האופן בה גורמים רבים בציונות הדתית בוחרים לפרש ולדרוש את התורה, עלינו להביא לחברה הישראלית תורה חדשה, כזו שדרכי דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אתגר דרישת התורה באופן הזה כדי שתהיה תורת חיים, עומד לפתחנו.



 


אריאל שורץ הוא משפטן ועובד סוציאלי, פעיל בארגון מעגלי צדק וחבר בשמאל האמוני.


פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page