top of page
  • תמונת הסופר/תהרב דוד ביגמן

סיכוי להחמצה, ומעט מרור: מחג המצות ליום העצמאות


 


ביום שישי האחרון, ערב שבת חול המועד פסח, הרהרתי בשני מקורות ובסיפור אחד, הקשורים כולם לעונת האביב ולחג המצות. הראשון שפתח בליבי צוהר הוא שיר השירים, שכולו אביבי ונהגו קהילות רבות לקראו בשבת של חול המועד פסח: "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. [...] חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם" (שיר השירים ה, ו; שם, טז).

המחשבה השגרתית תופסת את הפסוק הראשון כהחמצה בלבד, שאינה באה אלא להוסיף מתח סיפורי לקראת הסיום החיובי. אך לפתע תפסתי שלא כן פני הדברים. הרעייה תופסת את יופיו של הדוד רק בזכות ההחמצה. בזכות ההחמצה היא תופסת את ערכו של דוד ש"כלו מחמדים". רק החמצה או אפשרות של החמצה נותנת לאדם פרספקטיבה מתאימה לתפוס את הרגע.


הרעייה תופסת את יופיו של הדוד רק בזכות ההחמצה. בזכות ההחמצה היא תופסת את ערכו של דוד ש"כלו מחמדים". רק החמצה או אפשרות של החמצה נותנת לאדם פרספקטיבה מתאימה לתפוס את הרגע.

ובתבנית דומה בתחום אחר: "אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז) – דברים הבאים לידי חימוץ, אם אכלן מצה יצא בהן ידי חובתו; אבל שאר דברים, כגון אורז ודוחן וקטניות, אין יוצא בהן ידי מצה לפי שאין בהן חמץ" (רמב"ם חמץ ומצה ו, ד, לפי הבבלי פסחים לה ע"א).

כלומר, מצוות אכילת המצה תלויה באפשרות של החמצה, תרתי משמע. זו מצווה התלויה בעשייה זריזה ומדויקת. רק מיני דגן שיכולים להחמיץ ראויים למצות. התודעה ההכרחית המתלווה להכנת המצה היא שהבצק יכול להחמיץ, והתודעה בשעת אכילתה היא שלא החמיצה.


* * *


ומכאן לסיפור (מפי השמועה) שדרכו נגלה בחינה נוספת משלימה. הגר"י הוטנר ביקר את תלמידו הגר"א ליכטנשטיין בשנה הראשונה לעלייתו ארצה, בשנת תשל"ב. המדינה הייתה שרויה באווירת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, ובאותה העת שלטה בישיבת הר עציון הצעירה הרוח החיובית שנשבה מאורות ההגות של הראי"ה. הרב הוטנר שאל את הרב ליכטנשטיין על תחושותיו בבית מדרשו החדש. השיב הרב ליכטנשטיין שמתוק מדי, והרב הוטנר הגיב שאכן תמיד צריך קצת מרור.

המתוק לבדו אינו טעים לאורך זמן. רק בשילובים של מר-מתוק, מתוק-מלוח, או חמוץ-מתוק, המתוק מקבל את מקומו הראוי. כך גם ראוי לדרוש את הסתירה בקהלת: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (ט, ט) לעומת "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (ז, כו) – אין זו סתירה אלא השלמה הכרחית.

נמצאנו למדים שאהבה היא אהבה כאשר היא חמקמקה ויש בה טעם מר-מתוק. אם נצייר אותה כנתון פשוט ומובן מאליו היא נדונה לאבדון. כך באהבה בינה לבינו וכך גם באהבת הבורא. "אהבת עולם אהבתנו" אינה נתון סטטי, אלא מטפורה מתוך חיי אנוש. יש בה חיות רק כאשר היא חמקמקה, רק כאשר יש בה בחינת מר-מתוק.

וכך, להבדיל, ביחס למדינת ישראל. זכינו בה במדיניות מושכלת, במאמץ עצום, במסירות נפש וברוח טובה של נביאי ישראל וממשיכי דרכם, בסייעתא דשמיא. אך כדי לאהוב אותה באמת יש לחרוט בתודעה את האפשרות שהמדינה תחדל להתקיים, או שתישאר כגוף בלי נשמה.


כך ביחס למדינת ישראל. זכינו בה במדיניות מושכלת, במאמץ עצום, במסירות נפש וברוח טובה של נביאי ישראל וממשיכי דרכם, בסייעתא דשמיא. אך כדי לאהוב אותה באמת יש לחרוט בתודעה את האפשרות שהמדינה תחדל להתקיים, או שתישאר כגוף בלי נשמה.

אמנם, סכנת ההחמצה היא עובדה קיומית שאין לברוח ממנה, והיא חיונית לכל תהליך. אך אפשר להקטין את סיכויה – כדי לאזן את הטעמים נחוצה רק נגיעה קלה של מרור. אכן האהבה היא חמקמקה, אך אפשר, ונתפלל, לזכות לשמוע את קול התור, להריח סמדר, וגם נלינה בכפרים.



 


הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page