top of page
  • תמונת הסופר/תהרבנית רחל קרן

על המשנה, על ההגדה, ועל המעשה החינוכי


 


בדברים הבאים אתייחס להגדה של פסח ולמעשה ההגדה – הסיפור, האמירה - כמעצבי זהות. אולם קודם לדברי הלימוד, אקדים ואומר שבימים אלו, המאבקים העיקשים על שימור פניה של מדינת ישראל יוצאים כנגד מגמות קשות מאד של הכחשת הזהות הקולקטיבית של העם היהודי, הכחשת הזהות המאחדת של העם היושב כאן במדינת ישראל, ועיוות עצום של הסיפור הציוני הגדול המשותף לכולנו - וכל אלה, כפי שנראה להלן, רלוונטיים מאוד לענייננו.

כך, למשל, מעשים חלוציים ברוח מעשהו של נחשון בן עמינדב, אשר מהווים נקודת הזדהות וממנה נבנה הסיפור המשותף, הזהות הקולקטיבית – מעשים אלה מוכחשים ואף מוצגים בלשון קללה כמעשיהן של "אליטות משתלטות". בדומה לכך, אם הסיפור של העם היושב כאן במדינת ישראל הוא סיפור של הסכמות, שבמרכזן מגילת העצמאות, הסכמות המבססות את קיומנו כאן על חירות האדם, על היחס לכל היושבים כאן בארץ, על משפט הוגן לכל - אם הסיפור הציוני הוא הקמת מדינה עם שלש רשויות הבולמות ומאזנות זו את זו, ושל בית משפט התובע צדק לכל - כעת הסיפור הזה מוכחש ובמקומו מוצג סיפור חדש של "הרוב המנצח".

יציאת מצרים היא אירוע של שחרור מעבדות. אבל היציאה היא רק השלב הראשון. יציאת מצרים היא שלב בתהליך לקראת עיצובו של עם הפועל על פי ייעודו הגדול. בדומה לכך, הקמת מדינת ישראל היא בשורת החירות הגדולה שזכינו לה בדורנו. אבל גם לה יש משמעות וקיום רק אם תפעל על פי ייעודה. יש מקום לביקורת, יש מקום לשינוי ובעיקר יש מקום לתיקון. אבל לא לעיוות הייעוד של "להיות עם חופשי בארצנו" על פי ההסכמות והעקרונות המשותפים לכל.


השיעור של ההגדה: זהות מבוססת ייעוד

אפשר ללמוד רבות מהחג הקרב אלינו – על האופן בו עלינו לחיות את חיינו כאן, לספר את סיפור קיומנו. ההגדה של פסח, אותו ספרון מחבר ומלכד, אשר ראה אור בתולדות עם ישראל במספר המהדורות הגדול ביותר, עם פנים שונות ודגשים שונים – יכולה ללמד אותנו שיעור גדול.

בראשית עיוניה בספר שמות, מעלה נחמה לייבוביץ' את השאלה הבאה: מדוע נולד העם הישראלי ממצב של עבדות? היא מביאה תשובות שונות, וכולן מכוונות אל שאלת הייעוד. לא סיבת השעבוד היא הנושא, אלא תכליתו – מה אנחנו לומדים ממנו. ומעל ומעבר לכל התשובות החשובות, עומדת התורה עצמה ומשיבה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" – פסוק שחוזר (בשינויים) פעמים רבות בתורה ותמיד בזיקה לפניה של החברה שעלינו לכונן: בראש ובראשונה ביחס אל הגר, ביחס אל המיעוטים שבתוכנו, וביחס אל חסרי היכולת, אל העובדים אצלנו, אל האוכלוסיות המוחלשות כולן. "צדק צדק תרדוף", "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – זאת התכלית של יציאת מצרים! חברה צודקת, חברה הוגנת, חברה שעושה צדק עם כל מרכיביה.

חג הפסח הוא החג המקשר והמחבר בין כל חלקי העם הזה, יותר מכל מאורע אחר. באופנים שונים, כמעט כל בני העם היהודי חוגגים אותו, ומתוך כך מפנימים את הערכים החשובים שבו – את מעגלי הזהות וההזדהות. ונראה שהשנה, שאלת הזהות של המדינה שלנו היא הנושא המרכזי שצריך לעלות על שולחן הסדר שלנו.


להאמין בחירות

מה הקשר בין סיפור יציאת מצרים, לבין חיינו כאן ועכשיו? כיצד ההגדה מצליחה במעשה החינוכי שלה, ומה עלינו להדגיש השנה דווקא סביב שולחן הסדר?

בראש חודש ניסן, עוד לפני יציאת מצרים, כאשר המאורע הגדול עוד לא התרחש, כאשר הוא רק בגדר הבטחה שעל העם להאמין שתתרחש, מְצֻוֶּה העם בכמה מצוות הבאות לבטא את האמונה שאכן יצא לחרות. כל מהותו של "פסח מצרים", אם כן, היא העמדת העם בניסיון האמונה – האם יעשו כמצווה עליהם ובכך יביעו את אמונתם בהבטחת ה' לגאולה. אשר על כן עליהם לקחת את "אלוהי" המצרים – השה - ולהכינו לשחיטה (והרי זאת "תועבת מצרים"); עליהם לשחוט את השה ולחגוג את אכילתו כ"זבח משפחה" בבתיהם המצויים בקרב המצרים, ולציין את שונותם, את היותם עם החי לפי מערכת חוקים אחרת. בכל אלו הם נדרשים להביע את אמונתם שהבטחת הגאולה תתממש. ומה תגובת העם? "...וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" (שמות יב, כז–כח). תגובה זו מעידה על שינוי מדהים בעמדתו של העם. העם בחר בחירות עוד לפני שזכה לה.


מן הכלל אל הפרט

אם לא די בכך, בצד המצוות המעשיות שיש לנקוט בהן מיד, במצרים, ואשר עשייתן מובילה את האדם להגדרת זהותו כבן לעם ישראל וכבן חורין, נזכרת מצווה נוספת שנראית לכאורה כבלתי שייכת לזמן ולסיטואציה שבה העם נמצא: "והָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (שמות יב, יד). עוד לפני היציאה לחרות, בעיצומו של תהליך המעבר מהיות עבדים למצרים להיותם עובדי ה', מצווה העם לא רק על אמונה בחירות, אלא גם על עיצוב זהותו לעתיד, לדורות עולם: עליו ליצור זכרון שישמר את זכר המאורע לדורות עולם. הזכרון הקולקטיבי של יציאה מעבדות לחירות הוא יסוד עיצוב פניו התרבותיות של העם בעתיד. מצווה זאת, הניתנת לעם כשהוא עדיין חי במצרים, כשעוד לא יצא לחרות - הדרישה להיות אחראים בהווה על עיצוב פני העתיד - נראית בלתי אפשרית לעבד, כשמהות העבדות היא העובדה שעבד אינו אדון לזמנו! כיצד אפוא תקויים המצוה? על ידי ציון המועדים של פסח וחג המצות בזמן, ובעיקר על ידי עיצוב תוכן המועד הזה. כיצד?

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). מצווה זו מוטלת מכאן ולהבא על כל יחיד ויחיד: אנו מצווים לעסוק ביציאת מצרים לא רק כדי לעצב את הזכרון הקולקטיבי של העם אלא להפוך אותו לזכרונו הפרטי של כל אחד ואחד: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – וזאת מהותו של ליל הסדר.


"לפי דעתו של בן אביו מלמדו": גישת המשנה

ואכן, ההצלחה של החינוכית של הלילה הזה מרשימה באמת. בכל דור ודור באמת ראו עצמם כל עם ישראל כאילו הם יצאו ממצרים. כל ילד צעיר ישיב לשאלתנו: "מדוע אנו חוגגים את הפסח" במילים: "כי יצאנו ממצרים"! ההזדהות רבה, הערכים המרכזיים הם חלק מתודעתו וחלק מזהותו המתעצבת של כל יחיד בעם. עליהם מתבסס הזכרון המשותף של כל העם והוא יסוד זהותו הלאומית.

איך אפשר להסביר את ההצלחה החינוכית הזאת? מה ניתן ללמוד ממנה? יסודה של ההצלחה החינוכית בהנחיה של המשנה: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות... ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה" (פסחים י, ד). משנה זו מציגה את משנתו החינוכית של ליל הסדר: העיקר הוא הגישה החינוכית אל הבן, אל הבת. את הלימוד והרחבת הדעת יש לעצב עבור כל ילד כפי יכולתו וכוחו, וכך יוכל הלומד להפנים ולקבל ולהרגיש שאף הוא יצא ממצרים ושזאת מהות זהותו היהודית. המתודה היא העיקר, והדיון בה קודם לכל דיון בתוכנו של הלימוד.

אם כך, כל שעלינו לעשות הוא לפנות אל ההגדה של פסח, הטקסט של ליל הסדר – של ההצלחה החינוכית הגדולה. עלינו ללמוד ממנה את יישום הגישה החינוכית של המשנה ומשם להשליך אל כל עשיה חינוכית. עם ההצלחה, אומר הפתגם העממי, לא מתווכחים. ראוי ללמוד ממנה.


קשיי ההגדה

אולם, דווקא התבוננות בתוכנה של ההגדה מעלה שאלות מרובות ותהיה גדולה: האמנם זאת הדרך הנכונה להתאים את התוכן החינוכי להשגתו של כל משתתף? ראשית, נוסח ההגדה ושפתה אינם ברורים תמיד גם לדוברי עברית. שנית, תכני ההגדה מגוונים במגמותיהם השונות: בנוסף על סיפור נס היציאה משעבוד לגאולה, ההגדה עוסקת בחובה לזכור את יציאת מצרים - איך זכרו אותה חכמים ואיך ראוי לנו לזוכרה; בהלכות הפסח; בהשלכות מן הפסח אל גאולה עתידית; וכמובן – בהלל ובהודאה על הנס; ועוד. מעין "בהזדמנות זאת שאנו יושבים... נעסוק בכל מה שחשוב...".

גם המתודה של ההגדה אינה קלה כלל ועיקר. הנושאים המגוונים שזורים זה בזה, לכאורה ללא סדר ושיטה. אפילו סיפור יציאת מצרים - הן בתיאור עוצמת השעבוד והן בתיאור נפלאות הגאולה, אינו מסופר כעלילה מושכת לב המתאימה לדעתו של כל שומע, אלא מנוסח כדרשות מורכבות של פסוקים על גבי פסוקים. כדי להבין את מהות השעבוד, אנו "נשלחים" לקרוא פסוקים מספר דברים, שמואל, יחזקאל, ועוד.

אם כך, איך בכל זאת נוכל להסביר את ההתאמה של ההגדה להנחיה החינוכית של המשנה? כיצד נוכל להסביר את ההצלחה החינוכית הגדולה? נראה לי שעיון נוסף במשנה ובעקבותיו בהגדה – מגלה את מהותם של דברים.

המשנה שהובאה לעיל פותחת באפשרות שהבן שואל את אביו, ומיד ממשיכה "ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו", כשתוכן הלימוד הוא: שאלות של "מה נשתנה" – בין אם אלו הכתובות במשנה, או שאלות העולות על דעתו של הבן. הברייתא בגמרא מוסיפה: "חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו, ואם לאו – הוא שואל לעצמו(!), ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלין זה לזה!". כלומר: אם נוכח בן חכם ישאל הבן, אם אין בן – תשאל האשה את בעלה, אם יושב לסדר לבדו – ישאל את עצמו, ואם יושבים לסדר שני תלמידי חכמים – ישאלו זה את זה כאילו אינם יודעים דבר.

מן הברייתא אנו לומדים כמה עקרונות חינוכיים חשובים. ראשית, כל אחד חייב להוסיף וללמוד, גם אם, ואולי דוקא, הוא כבר בגדר "כולנו חכמים... כולנו יודעים...". תמיד יש להתחיל את הלימוד מן ההתחלה ולא מנקודת מחשבה של "את זה אני כבר יודע". שנית, שיטת הלימוד בדרך של העלאת השאלות יוצרת דיאלוג במקום הרצאה מונולוגית של "היודע" מול חסר הדעת. אין הבדל בין היושבים מסביב לשולחן הסדר – כולם שם "יודעים" כפי דעתם. כולם גם שואלים – כלומר מבררים ועדיין אינם יודעים. שאלות הן לוז העיסוק החינוכי והמחשבתי – החיפוש והתהיה והדרך אל הידיעה. ועל יסוד השאלות נבנה לימוד התוכן והפיכתו לחלק מן הדעת. ושלישית, הכל שותפים לשיח של הסדר, מי כשואל ומי כמנסה להשיב. מתוך השיח המשתף את הכל, נוצר הלימוד האמיתי, המפנים.


הטקסט קורא לנו

מכאן גם נוכל להשיב על הקושי שהצגנו בריבוי הנושאים בהגדה ובדרך הצגתם, דרך הנראית שזורה ומורכבת וחסרת שיטה. שכן דוקא באופן זה, מתקיים לימוד אמיתי. הטקסט מפוענח ומפורש. הטקסט קורא ללומד לפענח אותו. הלומדים אינם מקיימים שיח רק בינם לבין עצמם, אלא גם בינם לבין הטקסט המזמן עוד ועוד שאלות, תהיות ואפשרויות. את הדרך צריכים הלומדים לפלס בעצמם, כפי יכולתם.

על כן ההגדה אינה מסתפקת בקריאת הסיפור מספר שמות. היא מדברת אתנו בלשון המדרש. המדרשים המורכבים, שבאמצעותם מתואר סיפור השעבוד והגאולה, "שולחים" אותנו ללמוד מפסוקים נוספים ועל ידי כך מזמינים אותנו להרבות דרכי התבוננות בהוויה המתוארת. במקום תיאור מפורט של השעבוד, שהוא כמעשה של צילום מצב כפי שהיה, ההגדה מזמינה אותנו להתבוננות רב מימדית – כיצד נתפס השעבוד בעיניהם של המתבוננים בכל הדורות, כאשר אף אנו מצטרפים אליהם וחווים את השעבוד ואת הגאולה כפי שהם בעינינו, כאשר אף אנו מקיימים שיח עם הפסוקים והמדרש. כך אנו נדרשים לנסח לעצמנו את מהות החוויה ואת מהות הבנתנו את נושא הגאולה.

כל אדם המסב לסדר אינו מוזמן רק לשמוע סיפור על מאורע שהיה. כל אדם מוזמן גם לשיח לימודי. תוך כדי השיח הוא משתתף בחויה רבת גוונים של פנים שונות של טקסט – פיוט, פסוקים, מדרש, הלכות ועוד, וכל אלו מהולים בקולות של שירה, בטעמים וריחות, במנהגים ומסורות. כך הוא שותף בכל מהותו לתהליך.


ואפילו כולנו חכמים

ושוב נחזור למשנה. בליל הסדר אנחנו לא עוסקים ב"ללמד את הבנים והבנות". אנחנו עסוקים כולנו בעצמנו, ועם ילדינו, בתוכן המשמעותי ביותר עבורנו ועבורם בלילה זה. במקום הירארכיה, יש כאן שותפות דעת מלאה. ההגדה המורכבת, רבת הגוונים והמימדים, מזמנת לכל לומד אפשרות של הזדהות והשתתפות, כל אחד – גדולים כקטנים, "לפי דעתו".

אחד הדברים המרגשים ביותר בליל הסדר היא הידיעה שכשם שאנו מסבים עכשיו לסדר, כל עם ישראל לגווניו השונים כל כך, מסב אף הוא סביב אותו הטקסט. טקסט ישן ומוכר כל כך, שהוא סיפור מופלא! וכולנו יודעים שהוא עוד לא סופר כפי שיסופר על ידינו בפעם הזאת בשנה הזאת.

ולא רק כל עם ישראל של הזמן הזה שותף לנו בכל שנה. אנחנו מקיימים שותפות רבת דורות, מאז ומעולם, עם כל אלו שישבו כמונו ועסקו בהגדה, ועם צאצאינו שיעסקו בה בעתיד, בע"ה. וכל אחד בכל דור "יוצא ממצרים", בתוך הנסיבות של חייו, במקום מושבו, בקשיי השעבוד שהיה בהם ובתקוות הגאולה של דורו. וכך גם אנו השנה.

כולנו יחד נכנסים אל "ההגדה". אנו הם המשועבדים היוצאים לחירות, המבררים לעצמנו מה מהותה של חרותנו, ואנו הם הנגאלים שבה בעת גם מצפים ותוהים ומכינים עצמנו לכלל גאולה שלמה.


* * *


את שירו "הגדי מן ההגדה" מסיים נתן אלתרמן בבתים אלו:


..."ואותה הגדה כה אמרה אז דומם:

טוב, עמדו לכם, גדי ואבא.

בדפי מהלכים העשן והדם,

על גדולות ונצורות שיחתי נסבה.


אך ידעתי כי ים יקרע לא בכדי

ויש טעם חומות ומדבר להבקיע

אם בסוף הספור

עומדים אבא וגדי

וצופים לתורם שיזרח ויגיע".


אוסיף לאלתרמן עוד משאלה משלי, משלנו: משאלת העומדים כעת במאבק להבקיע חומות, במאבק הצופה לאור גדול שיזרח על עמנו ועל מדינתנו.



 

הרבנית רחל קרן היא ראש בית המדרש - מדרשת עין הנצי"ב.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

חידוש 'הברית' ובקשת שפה

מתוך התמקדות בסדקים שנוצרו בנו בשבת השחורה, מנסה פרופ' אבינועם רוזנק להציע מושגי יסוד לשיח משותף, שיש בו שיתוף גורל וייעוד.

bottom of page