הפצ"רית כסימפטום, או, זהירות: גבורה!
- ד"ר אוריה כפיר
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
בשבוע שעבר, בחדשות, במה שנראה ככנס בחירות, עופר וינטר, מח"ט גבעתי לשעבר וממובילי השיח הדתי-לאומני בצה"ל ("ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוהי מערכות ישראל"), נשמע אומר: "אנשים שואלים אותי מה יש לך עם הפצ"רית? אני כל הזמן אומר על כל מה שקרה עם הפצ"רית במלחמה, למה לא מטפלים בזה? אין לי איתה כלום. הפצ"רית היא סימפטום לבעיה. בגלל זה אני מתעסק בזה. הפצ"רית היא סימפטום. אני טוען שרוב חיילי צה"ל הם מעל הנורמה. מי שהולך להילחם ומוסר נפש כדי להגן על עם ישראל הוא ברמה הכי גבוהה שיש. את כל הפרקליטות וכל המשפטנים תפעילו על פשעים, על אונס, על רצח, על ביזה. לא על לחימה. את זה תשאירו למפקדים".
העמדה של וינטר ברורה: מי שמוכן לסכן את חייו בקרב מצוי "ברמה הכי גבוהה שיש", ועל כן עומד מעל לביקורת משפטית, אזרחית ומוסרית. בלי משים וינטר כאילו דיבר מתוך גרונו של ישעיהו ליבוביץ' והמחיש בצורה חדה את הסכנה שהוא התריע בפניה לפני קרוב ל-40 שנה (מתוך סרטו של אמיל וייס "אין נביא בעירו" מ-1989): "יש לאדם הנטייה הטבעית לשמור על חייו. אם הוא מוכן לסכן את חייו ולהקריב אותם למען איזה דבר – אם כי במקרה אחד זה הצדק ובמקרה השני [כאן ליבוביץ' השתהה לרגע, כמו היסס אם להמשיך] זה הרייך השלישי – בשני המקרים זו גבורה". אלא שליבוביץ' לא עצר כאן: "ולכן (בגלל שהגבורה הזאת נמצאת בחיילינו באותה המידה שהיא נמצאת בקרב הגרועים שבאויבינו, א"כ), אני רואה את הצורה הזאת של גבורה כצורה הזולה ביותר של גבורה במציאות האנושית". בניגוד לדברי וינטר, אומר ליבוביץ' כי דווקא משום שגבורת הקרב היא נפוצה ואוניברסלית, דווקא משום שהיא חוצה גבולות של צדק ורשע, היא איננה יכולה לשמש אמת מידה מוסרית. להפך: זו הסיבה שהיא מחייבת בקרה ושיפוט.
הויכוח העכשווי הזה מהדהד גם מתוך פרשת השבוע החולף, פרשת בשלח: עם רב נוסע בחופזה ממצרים. הזמן קצר, אין מקום לטעויות. הסכנה מורגשת באוויר. הים לפניהם, והמבוכה רבה. עד שברגע דרמטי אחד קם גיבור, מנהיג, ויוצא ראשון לפני המחנה.
בניגוד לדברי וינטר, אומר ליבוביץ' כי דווקא משום שגבורת הקרב היא נפוצה ואוניברסלית, דווקא משום שהיא חוצה גבולות של צדק ורשע, היא איננה יכולה לשמש אמת מידה מוסרית. להפך: זו הסיבה שהיא מחייבת בקרה ושיפוט.
התיאור הזה מתאר כמובן את נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה וגיסו של אהרן: "כשעמדו ישראל על הים […] זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה" (בבלי, סוטה דף לז, ע"א). לא במקרה הפך נחשון לסמל של גבורה ועוז רוח, ושמו אוּמץ בהתלהבות על ידי כוחות הביטחון, שקראו על שמו, על פי פרסומים זרים, מבצע קרבי, מטוס, טייסת, שני גדודים, יחידת מודיעין, יחידת שב״ס, בסיס, תכנית לימודים של משרד הביטחון ומכינה קדם-צבאית. וכל זאת, כמובן, בלי לשים לב לאירוניה שנחשון לא הוביל הסתערות אל תוך קרב, אלא מנוסה ממנו.
ואולם, למרבה ההפתעה, אותו תיאור עצמו של גיבור ומנהיג היוצא ראשון לפני המחנה, ובאותו הקשר ממש, הולם, לפי רש״י על פרשתנו, גם את פרעה (!) כך כתב רש"י על הפסוק "ואת עמו לקח עמו" (שמות יד, ו): "משכם (את עמו) בדברים: […] דרך שאר מלכים, עבדיו קודמין לו במלחמה; ואני אקדים לפניכם, שנאמר: 'ופרעה הקריב' – הקריב עצמו ומיהר לפני חיילותיו". ושוב, על פסוק י: "מהו 'הקריב', הקריב עצמו ונתאמץ לקדם לפניהם".
התייצבות בראש המחנה, דוגמה אישית, נכונות לעמוד ראשון מול פני הסכנה - כל אלה אינן מיוחדות רק לנחשון; גם פרעה נהג באופן דומה. המודעות לכך מחייבת אותנו להכיר בסכנה שבגבורה.
שני נחשונים עומדים כאן זה מול זה: זה שהתייצב בראש מחנהו והוביל אותו אל תוך הים טרם נקרע, וזה שהתייצב בראש מחנהו והוביל אותו אל תוך הים שמאיים להיסגר. בשני המקרים מדובר באותו מבנה נפשי: התייצבות בראש המחנה, מתן דוגמה אישית, והנכונות לעמוד ראשון אל מול פני הסכנה.
ההקבלה המטרידה בין שני המקרים, מסמלת בעיני את הקו הדק והמסוכן שנמתח בין "הצורה הזולה ביותר של הגבורה" לבין "הרמה הכי גבוהה שיש". זה הקו שבו הנכונות ההירואית לסכן את החיים עלולה להפוך לקארט-בלאנש ולמקור של חסינות. זה הרגע שבו נחשון ופרעה חדלים להיות ניגודים ברורים, והגבורה מתחילה לאיים עלינו מבפנים.
מה בכל זאת מבדיל בינינו לבין חיל פרעה? התשובה ברורה: לנו, לפחות בינתיים, יש פצ"רית! (כסימפטום, כמובן, כסימפטום).
ד"ר אוריה כפיר הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חבר בקהילת יחד, תל אביב.
