top of page
  • תמונת הסופר/תמוטי קפלן

עת פדיון שבויים


 


שבת הבלהות באזור עוטף עזה הביאה עימה שפיכות דמים נוראה וחטיפת טף, נשים ואנשים. על המתים נתאבל כדין, וכלפי השבויים אנו מחוייבים במצוות פדיון שבויים. בסערת הרגשות וסופת המלחמה אסור לנו לשכוח את מעמדה ומקומה המיוחד של מצווה זו.

מצוות פדיון שבויים נדונה הרבה בהלכה ובייחוד בספרות השו''ת המשקפת את שכיחות מעשי החטיפה והשבי בדברי ימי ישראל. המאורע שלפנינו יזכר כאחד הנוראים בהיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי – ציבור גדול, למעלה ממאה וששים בני אדם (ככל הידוע בשעת כתיבת שורות אלה) שהובלו אלי-שבי, תוך עינוי, סבל והשפלה. הדיון ההלכתי בסוגיית השבי נסוב לרוב על יחידים. היום אנו עומדים מול המון אדם שנחטף, ואין לכך הרבה תקדימים בספרות ההלכה.


המאורע שלפנינו יזכר כאחד הנוראים בהיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי – ציבור גדול, למעלה ממאה וששים בני אדם (ככל הידוע בשעת כתיבת שורות אלה) שהובלו אלי-שבי, תוך עינוי, סבל והשפלה. הדיון ההלכתי בסוגיית השבי נסוב לרוב על יחידים. היום אנו עומדים מול המון אדם שנחטף, ואין לכך הרבה תקדימים בספרות ההלכה.

מצוות פדיון שבויים עולה על מצוות רבות: ''אין לך מצוה רבה כפדיון שבויים'', כותב הרמב"ם, "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך', ו'לא תעמד על דם רעֶך'... ובטל מצות:... 'וחי אחיך עמָך'... 'ואהבת לרעך כמוך', והרבה דברים כאלו" (הל' מתנות עניים, ח, י).

המקור לדבריו נמצא בגמרא הדורשת את דברי ירמיהו: "'כה אמר ה' אשר למוֶת למוֶת ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי', ואמר רבי יוחנן... חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם, שכולם כלולים בו" (בבא בתרא ח ע"ב).

הלכה נפסקה בשלחן ערוך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, במקום בו אפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים" (יורה דעה, רנב).

[בשולי הדיון ההלכתי מעניין לציין כי ההגות החסידית קושרת את עֱנוּת האדם עם סבל השכינה כביכול - שחרור מן השבי משול לגאולת השכינה מן הגלות: "כי כשישראל שבוי הוא גלות השכינה ממש... ועל ידי פדיון שבויים הוא מעלה את השכינה מהגלות…" (ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב, ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות צדקה, ב׳, ו׳)].

עיקר הדיון ההלכתי והמוסרי סביב מצוות פדיון שבויים נסוב סביב שיעור הפדיון. "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (משנה גטין ד, ו). מהו תיקון העולם הנאמר כאן?


אין בדברים הבאים כדי לפסוק הלכה. הסוגיה, הנוגעת בדיני נפשות במובנם החמור ביותר, מסובכת עד מאוד. אף על פי כן, בזהירות הראויה, אנסה להסביר מדוע האירוע הנורא שהתרחש בשבוע שעבר חורג מן הדיון המקובל בסוגיית פדיון שבויים, ומעמיד אותו במצב שבו גם אם נידרש ל"יתר על דמיהן", המקביל לשחרור מחבלים, שומה עלינו - לדעתי - לשלם את המחיר.

נחלקו חכמים (בבלי גטין מה ע"א, וראו רש''י שם), האם מדובר בדוחק הציבור, שלא להטיל עליו נטל כספי כבד (כי אז מותר ליחיד לפדות עצמו, או את כל מי שיחפוץ) או למניעת עידוד חטיפות בעתיד, כשיראו האויבים שאנו מוכנים לשלם כל מחיר עבור אחינו ובעקבות כך ירבו בחטיפות. נראה שעל פי הדעה השנייה יאסר גם שחרור מחבלים, שכן לפי גישה זו השיקול הוא בטחוני, והפדיון במחיר מופרז יאסר הן על היחיד הן על הרבים. הרמב''ם נוקט בדעה השנייה: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם" (מתנות עניים, ח', יב).

אין בדברים הבאים כדי לפסוק הלכה. הסוגיה, הנוגעת בדיני נפשות במובנם החמור ביותר, מסובכת עד מאוד. אף על פי כן, בזהירות הראויה, אנסה להסביר מדוע האירוע הנורא שהתרחש בשבוע שעבר חורג מן הדיון המקובל בסוגיית פדיון שבויים, ומעמיד אותו במצב שבו גם אם נידרש ל"יתר על דמיהן", המקביל לשחרור מחבלים, שומה עלינו - לדעתי - לשלם את המחיר.



סיכון חיי השבויים

נחלקו חכמים בדבר פדיונם של שבויים שחייהם נתונים בסכנה. יש הפוסקים כי גם במצב זה לא ראוי לפדותם יתר על דמיהן, כיוון שבכך אנו מעודדים את השובים להמשיך במעשי החטיפה ולסכן ציבור גדול. ויש הסבורים כי לעת פיקוח נפש ראוי לפדות את השבויים בכל מחיר כספי, גם אם תהיה בכך סכנת חיים לעתיד. וכך מספרת הגמרא:

"תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים. אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים?' (ישעיהו מב, כד) ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו... ולא שמעו בתורתו'. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (לשון שבועה) שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה…" (בבלי גיטין נח ע"א). התוספות במקום ממהרים להסביר מה מאפשר לרבי יהושע לעבור לכאורה על תקנת חכמים שלא לפדות בממון הרבה: "כי איכא (=כאשר יש) סכנת נפשות, פודין שבויין יותר על כדי דמיהן". אם יש סכנה לחייהם, מצווה לפדותם בכל מחיר.



חטיפת יחיד וחטיפת ציבור

דומה שכל השיח בהגות ובהלכה בדבר גדרי פדיון שבויים וגבולותיו נסוב על שבוי בודד, או על מספר שבויים מועט. ככל שידיעתי מגעת, לא נדרשה ההלכה למקרה של ציבור גדול שנשבה.

אלא שזהו בדיוק המקרה שלפנינו. ציבור גדול, אנשים, נשים, טף וזקנים, מהם פצועים וחבולים ונתונים בסכנת חיים, וכולם צפויים לחיי שבי מיוסרים, לחילול כבודם ולחילול צלמם ודמותם. האם גם במקרה כזה אין פודים את השבויים למעלה מכפי דמיהן? האם תיקון העולם כאן אינו אלא ההיפך הגמור?

יש מקום למחשבה כי תיקון העולם הראוי כאן יהיה דווקא מאמץ עליון להציל את הציבור הגדול הנמצא בשביה. אין מדובר באינטרס של יחיד מול האינטרס הציבורי, כפי שעשוי להיות במקרה של פדיון אדם בודד, שבו האינטרס של הפרט מתנגש לעתים עם האיום הכלכלי או הבטחוני על כלל הציבור. כאן מדובר בציבור מול ציבור. וכפי שציינו השבוע בנידון דידן כמה חוקרים, אפשר שיש להבחין בין המושגים ההלכתיים המדברים בציבור המאוגד בקהילות במובן המסורתי של המונח, לציבור המאורגן במסגרת מדינתית מודרנית בעלת משאבים ומוסדות צבאיים וכלכליים.


ציבור גדול, אנשים, נשים, טף וזקנים, מהם פצועים וחבולים ונתונים בסכנת חיים, וכולם צפויים לחיי שבי מיוסרים, לחילול כבודם ולחילול צלמם ודמותם. האם גם במקרה כזה אין פודים את השבויים למעלה מכפי דמיהן? האם תיקון העולם כאן אינו אלא ההיפך הגמור? יש מקום למחשבה כי תיקון העולם הראוי כאן יהיה דווקא מאמץ עליון להציל את הציבור הגדול הנמצא בשביה. אין מדובר באינטרס של יחיד מול האינטרס הציבורי, כפי שעשוי להיות במקרה של פדיון אדם בודד, שבו האינטרס של הפרט מתנגש לעתים עם האיום הכלכלי או הבטחוני על כלל הציבור.

זאת ועוד: הפגיעה בציבור החטוף והשבוי, במקרה שלפנינו, היא ודאית ומוחלטת. שנות עינויים ויגון מצפות להם, ורבים מהם בוודאי לא ישרדו את השנים האלה. הפגיעה הביטחונית הצפויה אם תענה ישראל לדרישות החזרת מחבלים, כופר כסף, השהיית הלחימה, ובעקבותיהם גם עידוד המחבלים לצאת שוב מולנו, היא בבחינת "שמא", גם אם על פי נסיון העבר הוא קרוב מאד לוודאי. לו השכילו ממשלת ישראל וכל האמונים על ביטחון ישראל לעמוד על משמרתם, ולא לשקוט שאננים, כי אז לא באתנו הרעה הגדולה הזו, ולא תבואנה גם רעות אחרות. אלא שלמרבה הצער האויב המר הזה אינו זקוק לעידוד. הוא יארוב ויעוט עלינו אם חלילה לא נעמוד על המשמר, בין אם נשיב את החטופים ובין אם לאו.

וכך כותב הרב עובדיה יוסף בנדון: "רוב הפוסקים סוברים שבמקום סכנה פודין ביותר מכדי דמיהן ולא מצאנו בגדולי הפוסקים שיאמרו להיפך, נראה שמצד הדין ראוי לנו לנקוט בדרך זו... וגם כאשר מדובר ביותר מכדי דמיהן, מטעם שלא ישובו ויאמירו את המחיר, מכל מקום, כשיש סכנה ממשית בדבר לא חוששים לכך, כי בלאו הכי הם עושים כל מה שביכלתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים הרגילים במדינת ישראל…" (יביע אומר חלק י', חו"מ סי' ו).


אין להתעלם מן העובדה כי היענות לדרישת המחבלים מוכיחה את יעילות פרקטיקת החטיפה, ויש להניח שבאתוס הפלסטיני הדבר יתפס כנצחון, חרף המחיר העצום שהציבור הפלסטיני משלם עליו. העמדת שחרור השבויים - ולמעשה הצלת נפשות - מול שיקולים מדיניים ובטחוניים שיש להם השלכה על הציבור הכללי, קשה מנשוא.

כאן בא חידושו של הרב עובדיה, שהוא נכון גם ביחס למצב בפניו אנו עומדים: המרצחים הללו אינם זקוקים לעידוד ולתמריץ, בלאו הכי הם עושים הכל כדי לזרוע רצח והרס. אם נראה דאגה יתרה לשבויינו, לא יעלה הדבר ולא יוריד בעיניהם. אמנם יש להודות כי הדברים אינם פשוטים. אין להתעלם מן העובדה כי היענות לדרישת המחבלים מוכיחה את יעילות פרקטיקת החטיפה, ויש להניח שבאתוס הפלסטיני הדבר יתפס כנצחון, חרף המחיר העצום שהציבור הפלסטיני משלם עליו. העמדת שחרור השבויים - ולמעשה הצלת נפשות - מול שיקולים מדיניים ובטחוניים שיש להם השלכה על הציבור הכללי, קשה מנשוא. כך או כך: הדרך היחידה למנוע זאת בעתיד היא ערנות ודריכות ועמידת תמיד על המשמר; כל מה שלמרבה היגון נעדר מאיתנו ביום השבת הנורא ההוא.



פדיון על ידי השבוי עצמו

רבים מפוסקי ההלכה סבורים כי גם כאשר מדובר בדרישת תשלום יותר מכפי דמיו, הרי שהחטוף עצמו רשאי לשלם מכספו הפרטי תמורת שחרורו. לעמדה זו יש משמעות גדולה לעניין חובתה ויכולתה של המדינה לפדות, כפי שהורה הרב שאול ישראלי:

"כיון שחיילינו יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם... הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה שכל אמצעים שיש בידי המדינה עליה לעשות כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות במקרה של היפגעם חס ושלום במלחמה, הן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי... וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה ש'אין פודין את השבויים יותר על דמיהם" (חוות בנימין, חלק א, טז).



אחרית דבר

לא נדון כאן בשאלת ההיגיון וההצדקה המוסרית בכניסה לעזה, בהחרבת העיר, במידת הביטחון אשר יושג בעקבותיה, בשאלת היום שאחרי - מי יישא באחריות לחיים השוטפים של אלו שיוותרו בחיים. אבל ברור לכל כי ההפצצות הכבדות והכניסה לעיר תסכן ביודעין את חיי השבויים, הן בפגיעה ישירה מהפגזה ישראלית, הן בעידוד רציחתם בידי חמאס. עת להרוג ועת להציל נפשות. לעניות דעתי, זו העת לפדיון שבויים. יש מקום רב בהלכה - ולמען האמת, בהגיון אנושי פשוט - לעצור ולחשוב על המעשה הראוי שיש לעשות בעת הזו. לצד השיקולים האסטרטגיים, שהדעות חלוקות לגביהן ממילא, אמורים להדריך אותנו היום גם שיקולים אנושיים צרופים, שניתן לעגנם, כפי שהראינו לדעת, על אדני הלכה.




 


מוטי קפלן הוא בוגר ישיבת היישוב החדש, עמית מחקר בכיר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ומורה במסלול לתכנון ערים באוניברסיטה העברית. עורך תמ''א אחת – תכנית המתאר הארצית האחודה.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן. להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

לא בוחרים להיוולד

אנחנו מביאים ילדים וילדות לעולם של צער ומהומה, לכדור שמתחמם, לסכסוך שאינו נגמר; אבל, כותב חזקי קופל, זהו גם העולם היחיד שיש בו הזדמנות לתקן.

ה' איש מלחמה?

היהודי המאמין המקבל עליו עול תורה ומעוות איננו פטור מתהליך של בחירה ושל אחריות פרשנית על המסורת שלו, כתב יוסקה אחיטוב ז"ל

תגובות


bottom of page