top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר אליעזר מלכיאל

ראיית המציאות, אומנות האפשרי: חיוניותו (תרתי-משמע) של הדו-קיום


 


[א]

קונספציות רבות קרסו ב-7 באוקטובר, "שמחת תורה" (המירכאות יישארו איתנו), ובמישורים שונים. לא רק קונספציות קרסו, אלא כשלו גם מערכות פרוזאיות, מתוחכמות לעילא, ששמנו בהן את מבטחנו (עוד קונספציה). ואולם המסקנה מִזוועות השעה הנשמעת במקומותינו, שלדאבוני משקפת הלך-רוח לא זניח בקרב מחננו (תגדירו אותו איך שתרצו), לאמור "אין בין 'הערבים' עם מי לדבר ואין עם מי לקוות לדו-קיום", מסקנה שאותה מציגים דוגליה כצו השעה של 'התפכחות' וכ'נפילת אסימון' מתבקשת, מוטעית מיסודה; היא מוטעית, כפי שאבקש להסביר להלן, באופן עקרוני ומהותי. האמת הצריכה להיאמר היא היפוכה של המסקנה ההיא. העקרוניוּת שאני תובע לגישתי ('באופן עקרוני ומהותי') אינה דוֹגמטיקה, אלא להיפך: הגישה הזו מפוכחת וריאליסטית (ריאליזם מפוכח הוא עקרונהּ); זו שאני שולל - פורחת באוויר.


הגישה הנכונה והאמיתית, באופן עקרוני ומהותי, היא לשמר את התקווה ולהמשיך להאמין באפשרות לדו-קיום בינינו ובין הפלסטינים החיים בקרבנו, ולצדנו, ומעבר לגבולותינו; להוסיף ולבקש שותפים לדו-קיום, וגם לְזַהוֹת ולעודד שותפים פוטנציאליים כאשר ישנם כאלה – ואכן ישנם, אפילו בעיצומם של הימים הנוראים האלה.

הגישה הנכונה והאמיתית, באופן עקרוני ומהותי, היא לשמר את התקווה ולהמשיך להאמין באפשרות לדו-קיום בינינו ובין הפלסטינים החיים בקרבנו, ולצדנו, ומעבר לגבולותינו; להוסיף ולבקש שותפים לדו-קיום, וגם לְזַהוֹת ולעודד שותפים פוטנציאליים כאשר ישנם כאלה – ואכן ישנם, אפילו בעיצומם של הימים הנוראים האלה. זו הגישה המפוכחת והריאליסטית, המוכנה להישיר עין אל הזוועות, ועם זאת — בנכונותה להמשיך ולהתבונן – אינה נעולה בדעות קדומות. אשוב ואדגיש, באשר זה לב העניין: אין שום לקח פרגמטי וענייני, שהשמירה על האמונה בהיתכנותו של דו-קיום מְנוּעָה מלסגל. כדי לקיים את הגישה הנכונה והאמיתית לא נדרש להדחיק שום דבר, להכחיש שום דבר, להתעלם משום דבר. הקונספציה שקרסה אינה האמונה התמימה בכוונותיהם-הטהורות של אויבינו-מבקשי-נפשנו – זו הגרסה המגמתית והשקרית של דוגלי המסקנה האחרת, המנוגדת – אלא האמונה שהאינטרסים השלטוניים של החמאס יביאו אותו להירתע מלנסות ולממש את זממו הנפשע לכלותנו, זממו הידוע והמוכר זה מכבר בבהירות רבה. זו הקונספציה שקרסה, והיא מותירה על עומדה את הגישה הראויה – ראויה בהיותה נכונה ופרגמטית. הגישה המנוגדת, זו המורידה מסך על אפשרות הדו-קיום, היא 'אידאולוגית' במובנו הרע של המושג, תלושה מן המציאות: היא לא מוכנה להתבונן במציאות בפיכחון ובעובי קורתה, אלא רק ממרומי ההפשטה וההכללה והקיבעון ש'עשיו=ישמעאל שונא ליעקב', שככה זה ואין מה לעשות ואין מה לחפש ואין מה לראות. הגישה הזו מוּעדת מהותית להכחיש אפשרויות, הזדמנויות, בקיעים, וחרכים. כך בדיוק היא גם עושה באופן שיטתי. היא מעלימה עין מתהליכים של השלמה ופיוס בינינו לבין אויבים לשעבר, חיצוניים ופנימיים; היא מפרשת גילויים של רצון טוב כטקטיקות מבקשות-רווח-זמני המסתירות עוינות נחושה לטווח הארוך; והיא מגמדת ביטויים של אחווה ואכפתיות לגורל המשותף שלנו, יהודים וערבים, כתופעות שוליות בטלות בשישים וחסרות חשיבות.

אני מצניע כאן את ערכֵי הנאורות האנושיים, הדמוקרטיים-ליברליים-מערביים, שמפעמים (לא אכחד) בדבריי, ומבליט את היבטיה הפרגמטיים, היבטיה התבוניים-מפוכחים, של הגישה הראויה. אני עושה זאת לצורך הדיון, בהכירי שרבים מתובעֵי ה'התפכחות' - דוגלי המסקנה שבאתי לשלול - מסמנים ומציירים את הערכים האלה, שאותם הם מתייגים כ'ערכי המערב הליברלי', בדיוק כתמציתה של האשליה שממנה הם קוראים להתפכח. האתוס המערבי 'מעוור את עינינו' – כך הם טוענים - מלראות 'עם מי יש לנו עסק', ומלהבין כיצד, בהתאם, עלינו לנהוג. לצורך הדיון, חשוב לי אפוא לתקוף את הגזענות המכלילה לא בשל הדופי המוסרי-אנושי שכרוך בה (בנסיבות מסויימות פיקוח נפש דוחה, אולי, מוסריות אנושית), אלא בשל אופיה הדטרמיניסטי-מהותני, הכרוך אינהרנטית בסמיוּת עיניים.


אין שום לקח פרגמטי וענייני, שהשמירה על האמונה בהיתכנותו של דו-קיום מְנוּעָה מלסגל. כדי לקיים את הגישה הנכונה והאמיתית לא נדרש להדחיק שום דבר, להכחיש שום דבר, להתעלם משום דבר.

האמונה – וההכרה – באפשרות של דו קיום יהודי-ערבי אינה בגדר 'מותרות אוטופיסטיות', ואינה אפילו ביטוי של אופטימיזם: היא לא נושאת בכנפיה ערוּבָּה לכך שדו-קיום כזה אכן יתממש, ואינה בנויה על ביטחון שהוא יתממש. היא בנויה (זו מחוייבותה, והיא עומדת בה) על ראיית המציאות בגובה העיניים, ראייה שמקבלת על עצמה, בצד ההכרה בעוינות באיומים ובסכנות, גם בברבריות רצחנית, את משימת החיפוש והזיהוי של הזדמנויות לקידום הבנה ודו-קיום, ואת ניצולן כשהן צצות. ואלה אכן גלויות לְעין המתבוננת בפתיחות, בלי אשליות אבל גם בלי קיבעון אידאולוגי; עין שאינה כופה על המציאות חלומות שווא אבל גם לא דורכת על מורכבותה ברגל גסה. וזו מציאות: יש ערבים שמעוניינים בדו-קיום עימנו, מתוך השלמה כזו או אחרת – הם אינם חייבים להיות לשם כך חובבי ציון - עם קיומה של מדינה יהודית (ברור שיש גם אחרים, ולדאבוננו אינם מועטים). אותם עלינו לבקש ולמצוא, אם לא למענם אזי למעננו, מתוך פיכחון והבנה שהעתיד יצמח מתוך ההווה, והאחריות לצמיחתו של עתיד טוב יותר מוטלת עלינו החיים בהווה.

אודה ולא אבוש: עיקר ענייני בהעמדת גישה, אוריינטציה, התכוונות, מגמה, ולא בהצבת חזון סובסטנטיבי לפתרון הסכסוך, או בשרטוט דיוקנה החוקתי הראוי של מדינת ישראל הדמוקרטית-יהודית, מדינת הלאום של העם היהודי, הנאמנה לערכי הנאורות, כמוצהר וכמפורט במגילת העצמאות (זיקתן של שתי הסוגיות האלה זו לזו ברורה למי שעיניו בראשו, ואשוב אליה להלן). ככול ישראלי, יש גם לי (קטעי) השקפות בנוגע למטרות הראויות והאפשריות של המערכה, כמו גם בנוגע לשאלות המקיפות יותר שהזכרתי במשפט הקודם. בהמשך הדברים ארשה לעצמי להגיח מעט ממסתור ההפשטות ואתן להן ביטוי. ואולם עיקר ענייני, אף שהוא תובע לעצמו זיקה מהותית למציאות – ניגודה של אידאולוגיה הפורחת באוויר והתלושה מן המציאות – אינו תלוי בירידה פרטנית לעולם המעשה. עיקר ענייני בהמלצה על גישה מפוכחת ונבונה, ובשלילת ניגודה. קולותיהם של אלה המציגים יאוש כפיכחון ודטרמיניזם כריאליזם – הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע – מנסרים ונשמעים ברמה, וכנגדם חשוב לקרוא לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ – לָיְלָה. את תשובת השאלה מה נגזר מאמירה זו למעשה, אני מוכן להותיר בידי אנשים המצויים בעובי הקורה המדינית או הבטחונית יותר ממני, ובלבד שהם ניחנו בראייה מפוכחת ועניינית – ותודה לאל, יש בקרבנו מנהיגים ראויים שעומדים בסטנדרט הזה.


[ב]

ובכל זאת פטור בלא כלום מהסיטואציה הקונקרטית, הפנימית והחיצונית, אי אפשר, ועל כן אגיח מעט, כהבטחתי, מִצללֵי ההפשטות. באשר לסיטואציה הפנימית: בקרב ערביי מדינת ישראל יש רבים-רבים כאלה, המחוברים אלינו היהודים במגוון רחב של תחומי עשייה ומסחר ועבודה ורפואה ולימוד; הם שותפינו לאזרחות – והתייחסותנו אליהם ככאלה, בגובה העיניים, ובכבוד ובשיוויון שהם ראויים לו, תמצא – כבר מוצאת – מסילות ללבבם, ותישא - וכבר נושאת - פירות. באשר לסיטואציה החיצונית: גם מחוץ לגבולותינו, בהתייחס למדינות ערב שבשכנותנו הקרובה והפחות קרובה, התיאור האפוקליפטי-כוללני-מכליל מתעלם מתהליכים ממשיים של השלמה עם קיומה של מדינת ישראל היהודית וקבלה שלה. כמובן, המלחמה הנוכחית שנכפתה עלינו פוגעת מאוד (ונתכוונה לפגוע) בתהליכים המבורכים שציינתי; אבל לקחהּ אינו יכול להיות שנאטום מכאן ואילך את עינינו ואוזנינו וליבנו מפני האפשרות הזו, ונחדל לבקש הזדמנויות. לקחהּ בוודאי אינו יכול להיות, אסור שיהיה, שנפעל בדרך שתסתום את הגולל על מה שכבר הושג, ותסיג את ההישגים האלה לאחור.


בקרב ערביי מדינת ישראל יש רבים-רבים כאלה, המחוברים אלינו היהודים במגוון רחב של תחומי עשייה ומסחר ועבודה ורפואה ולימוד; הם שותפינו לאזרחות – והתייחסותנו אליהם ככאלה, בגובה העיניים, ובכבוד ובשיוויון שהם ראויים לו, תמצא – כבר מוצאת – מסילות ללבבם, ותישא - וכבר נושאת - פירות.

וכמובן, הפיל הלבן שבחדר, הסוגיה שאי אפשר לחמוק ממנה, הוא הסיטואציה הפנימית-חיצונית, בבחינת לא לבלוע ולא להקיא, סוגיית שליטתנו הישירה והעקיפה במיליוני הפלסטינים החיים בארצם-ארצנו מחוץ לגבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל, ביהודה ובשומרון ובחבל עזה.

כאשר מזכ"ל האו"ם, בהתייחסו לזוועות השבת השחורה, מוצא לנכון להזכיר שהן לא התרחשו בחלל הריק, הוא פושע בהפשטה זדונית, ואגב כך מועל בחובתו להגן על הערכים שמוסדו הוקם לשימורם ולטיפוחם. כאשר יהודים בחו"ל (וביניהם גם ישראלים) רואים לנכון להפגין נגד ההרס שצה"ל מחולל ברצועה, הם חוטאים בהתעלמות (נאיבית או פושעת) מן המצוקה הקיומית שמדינת ישראל נקלעה אליה בימים נוראים אלה, ומן ההכרח הקיומי שלה להכרית את הקמים עליה אפילו במחיר פגיעה (שאינה מכוונת, אף כי בלתי-נמנעת בנסיבות הלחימה) בחפים מפשע (ולענייננו, עזתים בלתי מעורבים, אפילו הם תומכי חמאס, כלולים בקטגוריה הזו ואינם בני מוות בשל תמיכתם). ואולם לנו ייטב, אם חפצי חיים אנחנו, להשית את ליבנו לעובדה שאכן זוועות השבת השחורה לא התרחשו בחלל הריק, ולהוסיף ולברור את דרכנו הצבאית והמדינית בתבונה ובהבחנה לא רק בין שונא לידיד אלא גם בין שונא מוּעד חסר תקנה ובין שונא למחצה לשליש ולרביע שאולי אולי יתרכך בחלל אחר, בנסיבות אחרות, בזמן אחר; ולעמול ולשקוד ללא לאוּת וללא אשליות בניסיון לשנות ולהתמיר את הנסיבות כך שנזכה לזמן אחר. על העם הזר שבו אנו שולטים בכוח הזרוע כתבתי 'לא לבלוע ולא להקיא', משום שברור שהן בליעתו והן הקאתו משמעה נידויינו ממשפחת העמים הנאורים (בליעה שלא תוביל לנידוי כזה, הכרוכה באיזרוחם המלא של מליוני פלסטינים, תסתום את הגולל על החזון הציוני). מי שעיניו בראשו, ואינו תולה את יהבו על ההשגחה האלוהית – אני מקווה, וגם מאמין, שמרבית הציבור בישראל אינו לוקה בליקוי המאורות הזה המתיימר לאמונה – מבין שללא תמיכתם אין לנו קיום כאן בארצנו. נאמן לקו המדריך את מחשבתי כאן, אני מתמקד בהיבטים התבוניים-פרגמטיים של הדבקות בערכי מגילת העצמאות; להם אפשר לצרף את השבר הפנימי שתחולל זניחתם של הערכים האלה, ואת מחירה של הבליעה או ההקאה בתוך החברה הישראלית).


ייטב לנו, אם חפצי חיים אנחנו, להוסיף ולברור את דרכנו הצבאית והמדינית בתבונה ובהבחנה - לא רק בין שונא לידיד, אלא גם בין שונא מוּעד חסר תקנה ובין שונא למחצה לשליש ולרביע שאולי אולי יתרכך בחלל אחר, בנסיבות אחרות, בזמן אחר; ייטב לנו לעמול ולשקוד ללא לאוּת וללא אשליות בניסיון לשנות ולהתמיר את הנסיבות כך שנזכה לזמן אחר.

המחשבה שנצליח לנווט את דרכנו לאורך ימים (ובוודאי המחשבה שנוכל להגיע לחוף מבטחים בארצנו-מולדתנו) ללא שימוש מושכל בכושר ההבחנה בין שונא לידיד ממשי או פוטנציאלי, שימוש מושכל הכרוך גם בפשרות ובוויתורים ובנטילת סיכונים; המחשבה שלשם כך די בחזקת היד, בהתעקשות, בעמידה נחושה על משמר המצב הקיים (ו\או בהכרעה 'חד-משמעית' של המערכה המורכבת שאנו מנהלים על חיינו וקיומנו, 'חד משמעית' בהתעלמותה ממורכבותה ומריבוי המשמעויות של המערכה הזו); המחשבה הזו היא 'מחשבה' במירכאות, אשליה מסוכנת שאינה מוליכה לשום מקום, דרך ללא מוצא, וליתר דיוק ונוקבות - סופה של הדרך. ההכרח הקיומי כופה עלינו את היפוכה של העיקשות מן המין האטום; ההכרח הקיומי כופה עלינו את הגישה האנושית המושיטה יד מגששת לשלום ומוסיפה לחפש מענה ושותפים גם בעיצומה של המערכה.



 

ד"ר אליעזר מלכיאל, תושב תקוע מעל ארבעה עשורים, מלמד פילוסופיה במכללת הרצוג ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב, מחברם של ספרים על רבי נחמן מברסלב ובנושאים פילוסופיים כלליים (ספרו האחרון 'האמת שלי, שלנו: האמת' ראה אור בהוצאת כרמל לפני המבול). וראו עוד באתרו של המחבר במרשתת.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page