מצווה מן התורה לפרסם ולגנות פשעי מלחמה
בחורף 2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כתב הרב חנן פורת מאמר תחת הכותרת 'מדיניות החיסולים בשכם', בעלון השבת "מעט מן האור" בעריכתו. במסגרת המאמר דן חנן פורת במעשיהם של שמעון ולוי ובתגובתו השלילית של יעקב לטבח שביצעו השניים בתושבי עיר שלמה בגין אונס דינה אחותם בידי שכם. פורת דוחה את אופציית הפרשנות האפולוגטית למעשה שמעון ולוי (אופציה מצומצמת ושולית למדי בתוך המסורת הפרשנית, חשוב לציין), ומאמץ באופן מובהק את ביקורתו של יעקב, בהסתמך על פירושו של הרמב"ן. יעקב, לשיטתו, תמך בענישת האחראים לאונס דינה, ואולם התנגד נחרצות לענישה קולקטיבית, כולל לצורכי הרתעה:
שמעון ולוי 'הגדילו לעשות', ומבלי שנטלו עצה מיעקב ושאר האחים, החליטו על דעת עצמם להרוג את כל אנשי העיר במסגרת 'ענישה קולקטיבית' אשר תגדיל את 'מאזן האימה'. כנגד ענישה קולקטיבית זו מתקומם יעקב ורואה בה מעשה חמס ("כלי חמס מכרותיהם") הרחוק ממסורת בית אבא, ובוודאי מנוגד לדרכו של אברהם סבא הזועק: "האף תספה צדיק עם רשע" (י"ח, כג). [...] לעומת הענישה הממוקדת שהינה מוצדקת ואף בכוחה להרתיע, הרי הענישה ללא הבחנה הופכת את בני יעקב לפראי אדם ומבאישה את ריחם, של פורעים שאינם יודעים 'להריח' בדין ולשפוט כהלכה! (מעט מן האור, וישלח, תשס"ב).
דברים אלו של פורת לא נאמרו במסגרת פלפול תורני תיאורטי, אלא כלקח אקטואלי, כפי שגם העידו התגובות הנסערות למאמר שכתב. במסגרת התגובות נטען, בין השאר, כי אפילו אם מבחינה מוסרית ראוי היה שלא לפעול בצורה מסוימת, הרי שבזמן שדם יהודים נשפך "יש להתמקד במאבק כלפי האויב ולהצניע ביקורת המופנית כלפי פנים". חנן פורת הגיב לביקורת זו ודחה אותה בצורה מפורשת: ככל שפעולתם של שמעון ולוי הייתה פסולה, הרי שהם שפכו דם נקיים וחובה הייתה למחות בהם, גם לאחר מעשה. לא זו בלבד, אלא שהתורה עצמה פרסמה ברבים את ביקורתו החריפה של יעקב כלפיהם. החובה שלא להבליג על מעשי אונס ורצח אך גם מבלי לנקום נקמה עיוורת איננה "גישה של 'יפי נפש', אלא דרך ישרה, שיש לאומרה בעוז ובגלוי ללא חשש 'מה יגידו בגת'", כלומר, מבלי לחשוש לנזק שעלול להיגרם מפרסום דברי אמת קשים. להמחשת דבריו הביא פורת בסוף דבריו את שירו המפורסם של נתן אלתרמן, "על זאת", שפורסם ב-19/11/1948 לאחר טבח שבוצע במהלך מלחמת השחרור בתושבים ערבים חפים מפשע:
הוא חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
[...]
אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר"
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל רַק מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַּצִּינוֹק!
כִּי בָּנִים וּבָנוֹת וַאֲנַחְנוּ אִתָּם
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרֵחַ" וּ"נָקָם"
לְתִחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.
סיפור הדברים ברור לכאורה: חייל צעיר המסייר בעיר הכבושה יורה ממכונת ירייה ומוציא להורג זקנים ונשים, ללא כל הצדקה. במקום להיעצר, להיחקר ולהיענש בעוון רציחה, הסיפור מושתק, מוכחש, או מוצג לכל היותר כמעין אירוע נקודתי, שאינו מלמד על הכלל. ואולם, כפי שמתואר בהמשך השיר, השתיקה, טפיחת הכתף וההסכמה שבשתיקה, כל אלו הופכים את הכלל כולו לשותף לפשעי מלחמה. הרטוריקה של אלתרמן כה קרובה לשיח הדומיננטי אצלנו גם היום - "בנות צחוק של ויתור וסליחה", "מקרים עדינים", ו"רק פרטים" במלחמה מפוארת - מילים ריקות שנועדו להסתיר את התיאור הפשוט, המדויק, שהוא "רציחה".
לפני סיום מלעיג אלתרמן את הגיבורים הגדולים הנכונים לכל קרב, אך אינם מסוגלים להתמודד עם השלכותיה של ביקורת כלפי מעשי רצח ועוול שנעשים בשעת המלחמה ומבקשים להעלים את הפשעים. צבא המסוגל לעמוד כנגד שבע חזיתות, יכול לעמוד גם בהשלכות אמירת אמת, קשה ככל שתהיה:
וּמְלְחֶמֶת הָעָם שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תַּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!
שיר זה של אלתרמן הפך לקנוני מיד עם פרסומו, בין השאר, או אולי בזכות, האימוץ המיידי שקיבל מאת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון, אשר הורה להפיץ את השיר בתוספת מכתב ההסכמה שלו לכל יחידות צה"ל. באופן הזה, ביקורתו של אלתרמן כנגד השתקת הטבח זכתה להכרה ממלכתית מלאה. כפי שכתב לו בן גוריון עצמו, טור זה של אלתרמן אף "עולה בכוחו הלוחם" על כל טור משוריין אחר בצבא.
אמנם, החיבוק הממסדי של בן גוריון עורר גם שאלות בנוגע לכוונות האמיתיות מאחורי פרסום השיר ואימוצו הרשמי. כפי שכתב למשל חנן חבר במבוא לספר ששמו נלקח מסוף שירו של אלתרמן, אל תגידו בגת: הנכבה הפלסטינית בשירה העברית, הגינוי החריף של האירוע הבודד שירת במידה רבה את האתוס הציוני בנוגע לטוהר הנשק וצדקת פעולותיה של ישראל במלחמה, על ידי כך שבודד אירועים מסוימים והציגם כיוצאי דופן, ובכך הכשיר פעולות אלימות ופשעים אחרים שהתרחשו בחסות החוק והשלטון.
חנן פורת הגיב לביקורת זו ודחה אותה בצורה מפורשת: ככל שפעולתם של שמעון ולוי הייתה פסולה, הרי שהם שפכו דם נקיים וחובה הייתה למחות בהם, גם לאחר מעשה.
ואולם, נוכח השתיקה הכמעט מוחלטת אל פני זוועות המלחמה הנוכחית, ולמול בולמוס המתקפות כלפי כל מי שמעז לבקר את המוות חסר ההבחנה בעזה ואת האלימות המשתוללת ביהודה ושומרון, נדמה שיש מקום לשוב ולקרוא מחדש גם את שירו של אלתרמן. אפילו אם צודקים חבר וחבריו בביקורתם, הרי שבמצבנו הנוכחי אנו צמאים למשורר בעל שיעור קומה, למדינאי מוביל כלשהו, לדמות רבנית או פוליטית-דתית בכירה, אשר יסכים לומר את המילים המפורשות הללו – רציחה, פשע מלחמה – מבלי שישקשקו ברכיו מאימת מה יגידו בגת.
***
מה היה בהם ביעקב אבינו, בחנן פורת, בנתן אלתרמן – כל אחד בנסיבותיו, אמונותיו וטראומותיו, שאין בנו? כיצד מסוגל יעקב לגדף את שני בניו, גיבורי הקרבות? מדוע יכול היה חנן פורת, שהיה אז בקצה הימני למדי של הציונות הדתית, לבקר את מה שראה כענישה קולקטיבית בלתי מוסרית הנוגדת את ההלכה והמשפט? האם כאֵבם של היהודים בעיצומה של מלחמת השחרור, שנים ספורות לאחר השואה ובעיצומה של מלחמת דמים, היה פחות משלנו? עבור הרוב הגדול של הישראלים כיום, ההיסטוריה האנושית אכן מתחלקת לזמן שעד השבעה באוקטובר ולזמן שאחריו. זהו קו פרשת המים המוסרי והרוחני של העם היהודי: עד ליום זה, המוסר, הרחמים, האמונה באלוהים; אחריו, עצימת העיניים, החרב, הנקם.
אנו צמאים למשורר בעל שיעור קומה, למדינאי מוביל כלשהו, לדמות רבנית או פוליטית-דתית בכירה, אשר יסכים לומר את המילים המפורשות הללו – רציחה, פשע מלחמה – מבלי שישקשקו ברכיו מאימת מה יגידו בגת.
שוב ושוב אני מבין שהטעות היסודית שכולנו חטאנו בה הייתה ההסכמה הכמעט קולקטיבית שטבח השבעה באוקטובר שונה באופן מהותי מאינספור אסונות שפקדו את האנושות, ואת היהודים בפרט, לאורך ההיסטוריה. המוסכמה, או "הקונספציה" בדבר הסינגולריות של הטבח בעוטף היא שאפשרה כבר מתחילת המלחמה את השהיית כל אמות המידה המוסריות והיהודיות שלנו עצמנו, ואת הפניית העורף למסורת ישראלית ויהודית ארוכת שנים שכבר התמודדה עם אירועים חמורים באותה מידה, ואף חמורים בהרבה. הנקודה העצובה והמדהימה באמת היא שיהודים כבר עברו שואה, עברו טבחים ופוגרומים ורציחות, עברו מפלות צבאיות נוראיות, ועם כל זאת מעולם לא דיברו על חיי אדם כפי שהם מדברים היום; יהודים כבר הביטו בדם אחיהם שניגר, כבר תבעו נקמה, ועדיין מעולם לא הצדיקו כך מוות והרס חסר הבחנה, ולא הגיבו בהתנפלות עיוורת על כל מי שהעז להשמיע ביקורת על היקף הדמים. אני רחוק מאוד מדעותיהם של אלתרמן וחנן פורת בעניין ארץ ישראל השלמה, ועדיין בעידן שבו ההמון פושט על מתקני המעצר של הצבא כדי לשחרר פושעי מלחמה, קשה שלא להתגעגע לתקופה שבה יכול היה משורר לאומי לתבוע, בעידוד הממשלה, לא ויתור ולא סליחה אלא חבישה בצינוק וענישה. ואולם, במציאות הנוכחית, אין לנו מי שיאמר כאלתרמן בשעתו שמלמולינו בדבר "הכרח" ו"נקם" מובילים את הכלל כולו "לְתִחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה"; ששתיקה וטפיחה על כתף מהווים הסכמה; שהשתקת ביקורת היא תבוסה וחרפה; ושהרג-נקמה חסר הבחנה, אפילו אם נעשו "לצרכי הרתעה", מבאישים את ריחנו בעיני אלוהים ואדם, וממיטים עלינו קלון, קללה, ולבסוף גם תבוסה.
ד"ר שרגא ביק הוא מרצה בחוג למדעי הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים.