מה שלמדתי מאז הבחירות הקודמות: חשבון נפש פתוח, והשתדלות
במהלך השבועות הספורים שאחרי השבעה באוקטובר, כשכולם עדיין הילכו הלומים, שתי חברות טובות, ימניות בהשקפותיהן הפוליטיות, שאלו אותי - 'אז התפכחת?'. אני זוכרת ששמתי לב לכך שאף על פי ששתיהן שייכות למעגלים חברתיים שונים, ושדיברתי איתן בנסיבות שונות, הטון וההבעה על פניהן הייתה דומה מאוד; מעין חיוך סלחני וטוב לב. מכיוון שאני מאמינה בטוב לבן ובאמיתות חברותן אני לא חושבת שהיה זה חיוך קנטרני, אבל ללא ספק היה זה חיוך שבא לסלוח לי, כביכול, על טעותי.
יותר מכל, השאלה הזו – ששמעתי אותה חוזרת בעוד נסיבות, ואשר שבה והופיעה גם בדברי שמאלנים שונים ש'התפכחו' והתוודו על כך בתקשורת, חושפת את התפיסה השגויה לגבי עמדות השמאל הפוליטי: התפיסה השגויה הגורסת ששמאלנים הם אנשים מנותקים, המאמינים בלב שלם ב-Peace and Love, משל היו ילדי פרחים נאיביים שלא מבינים שהם חיים בסביבה סוערת ותובענית, ומתעלמים משונאי נפשם המבקשים לכלותם. הם רוצים שלום, רוצים לסלוח ולוותר, וחושבים שישראל אשמה בכל מה שקורה במזרח התיכון.
כיוון שזו איננה עמדתי הפוליטית, וכיון שתפיסתי הפוליטית, ככל שאוכל להעיד, איננה 'מנותקת', וכיון שמעולם לא היה לי ספק שאנשים רבים המאמינים באסלאם קיצוני כנראה באמת שונאים אותנו ומבקשים לכלותנו – גם לא התפכחתי. ממילא, גם לא התפכחתי מהרעיון שהאתגרים הבטחוניים האמיתיים שישראל מתמודדת איתם מצריכים פתרונות מדיניים ברי קיימא, המושגים בכלים הרציונליים העומדים לרשות מדינות, ויכולים לספק להן יתרונות כלכליים וחברתיים (כל אלו כמובן לא היו לנו עם חמאס). לא התפכחתי גם מהידיעה שכדי להתקדם להסכמים מדיניים יש צורך בהכרה בכאב ואף בזעם של מי שהם אויבינו – מי שפגעו בנו ונפגעו מאיתנו.
אבל.
עברו עלינו ארבע שנים קשות מאוד, ואינני יכולה לומר שהן לא גרמו לשינויים בתפיסת העולם שלי. כשאני נותנת כעת לעצמי דין וחשבון על סוגיות שלגביהן שיניתי את דעתי, אני מבינה שהייתי תמימה מדי; אלא שהסוגיות האלה הן לאו דווקא אלו שבהן ציפו חברותי שאתפכח.
לא התפכחתי מהרעיון שהאתגרים הבטחוניים האמיתיים שישראל מתמודדת איתם מצריכים פתרונות מדיניים ברי קיימא, המושגים בכלים הרציונליים העומדים לרשות מדינות, ויכולים לספק להן יתרונות כלכליים וחברתיים. הסוגיות שלגביהן שיניתי את דעתי - שונות בתכלית.
אני משתדלת לכתוב בגוף ראשון יחיד, כי אינני מייצגת כאן איש מלבדי. ומלבד זאת, חלק מהלקחים שהפקתי בתהליך הזה אינם רלוונטיים רק לשמאל, אלא גם לימין - ולמעשה, לכל אזרח ואזרחית. אפרט כעת את טעויותיי – החל מהימים הסוערים טרום ההפיכה ועד לימי המלחמה האינסופית שאנחנו עדיין שרויים בה:
חשבתי שנושאים משפטיים, פוליטיים ובטחוניים הם ל'מקצוענים' ושממילא לא אבין בהם כלום.
משום כך הנחתי שאין טעם להתחיל להבין, מעבר למה שזכרתי בערך משיעורי אזרחות, מה תפקידו האמיתי של בג"ץ ומה טיבה של מערכת היחסים בין הכנסת לבג"ץ ובין הממשלה לכנסת. כשמושגים כאלה נכתבו בעיתון – דילגתי עליהם ולא התעכבתי כדי להבין. ואפשר גם להבין את גישתי-לשעבר – החיים עמוסים, המשימות אינסופיות, הילדים היו קטנים והעבודה היא בור ללא תחתית. ניתן למשפטנים לעסוק במה שהם מבינים, חשבתי; זה התחום שלהם ואני בתחום שלי, וממילא אין לי השפעה על הנושאים הללו.
אלא שזו הייתה טעות – וההבנה נחתה עליי כשהתחלתי, בימים שאחרי ינואר 2023, לקרוא על הנושאים האלו ולהאזין לפודקאסטים עליהם. כמובן, לא היה בכוחן של הקריאה וההאזנה הללו להפוך אותי למומחית ברמה של מי שלומד משפטים או מדעי המדינה, אבל הבנתי שכאזרחית אחד התפקידים שלי הוא להבין מה קורה סביבי, ולהתאמץ לשם כך, משום שלא מדובר במושגים ערטילאיים ומשום שיש להם השפעה ממשית על חיי ועל החברה שבה אני חיה. הבנתי שלהיות אזרחית זה עוד אחד מהתפקידים ומהזהויות שלי – כמו להיות אמא, כמו להיות מורה (ולמען האמת, זו הבנה תובענית ואף מעייפת). כאזרחית, לא מספיק להצביע בקלפי פעם בארבע שנים או ללכת להפגנה לעתים רחוקות. כאזרחית אני צריכה להבין מה קורה – גם אם לא ברמה של מומחיות – ולהביע דעה. נכון, אולי בדעה שלי יהיו טעויות, אולי אתקן אותן תוך כדי תנועה, אבל לפחות אדע משהו. משום שהדבר הגרוע ביותר עבור אזרח או אזרחית בדמוקרטיה, הוא לוותר על הזכות לדעת, ולשתוק.
שתקתי.
שתקתי גם משום שלא הרגשתי שאני מספיק בת-סמכא לדבר על נושאים שאיני מומחית בהם, וגם משום שלמדנו ש'סייג לחכמה שתיקה', וגם כדי לא לומר דברים שאחר-כך אתחרט עליהם. שתקתי כדי לא לעצבן וכדי לא לריב עם אנשים. שתקתי המון ובהרבה נושאים, ואני חוששת שאני עדיין שותקת יותר מדי. אבל המרחב החברתי אינו ואקום. וכשאני שותקת הוא מתמלא בקולות של מי שאינם מהססים לדבר וכמובן אף לצעוק. והדברים של מי שאינם מהססים לצעוק נשמעים חזקים יותר ותקיפים יותר.
הבנתי שלהיות אזרחית זה עוד אחד מהתפקידים ומהזהויות שלי. כאזרחית, לא מספיק להצביע בקלפי פעם בארבע שנים או ללכת להפגנה לעתים רחוקות. כאזרחית אני צריכה להבין מה קורה, ולהביע דעה.
אפשר כמובן לשאול, 'נו, ואם היית מדברת – נניח – בפייסבוק, בחדר מורים, בין חברים, זה באמת היה משנה משהו בתמונה הגדולה?' – אבל אני חושבת שזו לא השאלה הנכונה. משום שאם יש עוד משהו שלמדתי הוא ששתיקה מתפרשת כהסכמה עם מה שקורה, ולעומת זאת, כשאני כן משמיעה קול, אני מעניקה לגיטמציה למחשבות הפנימיות של מישהו או מישהי אחרת, שאולי מסכימים איתי, או אולי רק חלקית – וכך גם הם, לבסוף, יעיזו לדבר. כך באמת שומרים על חברה שיש בה מגוון קולות. למדתי שכל הפרה של השתיקה אל מול מאורעות גדולים – אפילו אם היא בחדר בין שני אנשים, היא ערעור על מה שכוחות חזקים ממני מנסים לקבוע כמציאות מובנת מאליה. למדתי שכאזרחית תפקידי הוא לבדוק כל הזמן אם המצב הפוליטי הוא מציאות הכרחית או שאפשר אחרת.
העדפתי באופן שיטתי הימנעות ממלחמה על פני מלחמה.
זה נשמע מובן מאליו, בוודאי למי שעמדותיה שמאליות. המחשבה על בזבוז חיי אדם, על חיילים שנופלים, על פגיעות בצד הפלסטיני – שתמיד התחושה היא שיש יותר מדי מהן - גרמה לי לחשוב שעדיף להימנע מפעולה צבאית. לא הזדהיתי עם מדיניות 'ניהול הסכסוך' של ראש הממשלה, כי חשבתי שהסכמים מדיניים הם הפתרון, ולא סבבים אינסופיים של התפרצויות אלימות איומות. מאידך, לו הייתי נשאלת לפני ארבע שנים על יוזמות צבאיות מצדה של ישראל לפגיעה בחמאס, מן הסתם הייתי מסתייגת, ואולי מייחסת להן שיקולים פוליטיים מוטים מצד הדרג המדיני. אבל לנוכח תביעת הדיבה של רונן בר כנגד נתניהו, וטענתו שהשב"כ הציע פעמים רבות לצאת לפעולות התקפיות בעזה, סיכולים ממוקדים וכדומה - הצעות שנתניהו דחה תמיד - אני שואלת את עצמי-של-לפני-ארבע-שנים בכנות איך הייתה מגיבה לו ראש ממשלת ישראל היה נענה לאחת ההצעות האלו. ואני יודעת שהייתי מן הסתם מתנגדת וחושבת שזו טעות, שישראל שוב אשמה בכך שאין שלום ואין התקדמות. כעת אני חושבת שהעמדה האוטומטית שלי כנגד פעולה צבאית יזומה הייתה טעות. המחשבה שפעולה צבאית יזומה הייתה יכולה להחליש את חמאס ולמנוע את השבעה באוקטובר ואת שערי הגהנום שנפתחו בעקבותיהם ושבלעו כל-כך הרבה אנשים ומשפחות – היא מחשבה מטלטלת עבורי כאזרחית.
כאזרחית שאינה בסוד מסתרי השלטון יש הרבה דברים שאיני יודעת. אבל ידעתי שמועברות מזוודות של כסף לחמאס: זה דווח בתקשורת. זה היה נשמע מוזר, אבל חשבתי לעצמי – טוב, מישהו בטח יודע מה הוא עושה, מן הסתם זה בסדר, ואם זה מונע שפיכות דמים, אולי זה עדיף. זו לא הייתה מחשבה מאוד מפורשת, אלא מעין הנחת יסוד פנימית כזו שנעשתה בלי דין וחשבון רציני מדי, כי לא ראיתי את עצמי בת סמכא בעניינים בטחוניים. מבלי לומר לעצמי 'חמאס הוא נכס' – משפט שלא היה עולה על דעתי בשום תרחיש - קיבלתי את ההתנהלות המבוססת עליו, משום שהיא התאימה לרצון שלי להימנע בכל מחיר משפיכות דמים. ההכרה הכואבת בכך אינה סותרת את העובדה שחשבתי אז, ועודני חושבת היום, ששורש הרע הוא בכך שאיננו מדברים על הכיבוש, ולא על המצב בעזה; שהשלמנו עם מציאות שדבר אינו נעשה בה לקידום הסדרים מדיניים, ועם נסיונו של השלטון להעלים את הבעיה הפלסטינית ולהותיר את המצב בקיפאון - שהתברר כאשליה.
אמרתי לעצמי יותר מדי פעמים את המשפט 'טוב, מישהו בטח יודע מה הוא עושה'.
כנראה שלא. כנראה שמישהו לא באמת יודע מה הוא עושה. למשל, כשהעבירו מזוודות של כסף לחמאס – יכול להיות שהם לא לגמרי ידעו מה הם עושים, ושהיה מקום לשאול למה זה הגיוני, ולתהות אם אולי זה בדיוק הפוך מהאינטרס שלנו כמדינה, ומהאינטרס שלי כמי שמייחלת להסכמים מדיניים עם הרשות הפלסטינית. הנקודה היא שבזמן אמת לא שאלתי את כל זה. ההנחה ש'מישהו בטח יודע מה הוא עושה' מבוססת על כך שמי שמנהל את המדינה או את משרדי הממשלה או את הגופים הבטחוניים עושה זאת במקצועיות ובתום לב כדי להביא לתוצאות הטובות ביותר להשקפתו. ההנחה הזו התפרקה לחלוטין, והתפרקה באופן מעורר חרדה. ולכן כאזרחית עלי לשאול כל הזמן – האם אפשר אחרת, האם זו עמדה מקצועית, ולאן היא מביאה אותנו. מזוודות הכסף היו הימור על חיים של כל-כך הרבה בני אדם, ככוכבי השמיים לרוב, שעכשיו אינם, ועל חיים של רבים אחרים שהשתנו, ולא לטובה.
אמרתי לעצמי יותר מדי פעמים את המשפט 'טוב, מישהו בטח יודע מה הוא עושה'. ובכן, כנראה שלא. כנראה שמישהו לא באמת יודע מה הוא עושה. למשל, כשהעבירו מזוודות של כסף לחמאס. וכאזרחית עלי לשאול כל הזמן האם אפשר אחרת.
הנחתי שאני לא חשובה.
לפני ההפגנות הגדולות כנגד ההפיכה המשטרית - ועוד יותר מכך, לפני ההפגנות למען שחרור החטופים - הרגשתי ש'מה זה משנה אם אלך להפגנה או לא?', 'אם אכתוב בפייסבוק או לא?', 'אם אומר משהו או לא?'. רק כשדברים בערו בי בעוצמה, כמו נושא החטופים או הנסיונות לצמצם את יכולתו של בית המשפט לתת סעד לאזרח אל מול השלטון, יצאתי לרחובות. כיוון שהיו עוד הרבה אזרחים שהיו מוטרדים כמוני, גיליתי שאני לא לבד, ולפחות בימים שטרם המלחמה נהניתי מאוד להיות בקרב המון אדם שחולק עמי ערכים משותפים – לא את כולם, אך את חלקם (אחרי שפרצה המלחמה ההנאה הזו התאדתה לגמרי). ידעתי את ההנאה שבעמידה עם אנשים מוטרדים וחסרי שקט כמוני, ודווקא ביניהם מצאתי שלווה. דווקא בין המון האדם גיליתי שיש חשיבות לכך שגם אני יצאתי באותו ערב מהבית. כשהפגנתי למען החטופים – לפעמים פשוט עמדתי בצומת הקרובה לביתי עם שלט מקרטון מעשה ידיי – הרגשתי שאני עוד טיפה בנחל, בנהר הזורם, שמסרב לקבל את המציאות כאילו אי אפשר לערער עליה. 'לא עליך המלאכה לגמור', אומרת המשנה, וידעתי שזה לא בידיי, אבל ידעתי שאיני בת-חורין ליבטל ממנה. מחברתי עינת הלוי-לוין, שהיתה מעורבת במהלכים הגדולים באמת של שחרור החטופים, למדתי שכל הפגנה נותנת כוח למי שפעלו בחלונות הגבוהים, ושכל מעשה הוא חשוב. ולמדתי שגם אני חשובה, וגם כל אחת ואחד שעמדו איתי, וכל אחד ואחת בכלל. כי בדמוקרטיה יש ערך לכל אחד ואחת.
***
המשנה במסכת סנהדרין (פרק ד, משנה ה') דנה בשאלה כיצד מאיימים על העדים כדי לכפות עליהם להעיד למען יצא משפט צדק. היא מעלה את האפשרות שלעדים קשה; האחריות כבדה מדי, המועקה גדולה - 'מה לנו ולצרה הזאת?' הם שואלים - הרי נקלענו לכאן, לא בחרנו להיות עדים למעשה נורא, ואפשר להבין אותם. בדומה להם גם תפקיד האזרח או האזרחית אינו - במרבית המקרים - תוצאה של בחירה. כמו רבים אחרים, גם אני נקלעתי למצב שלא בחרתי בו, 'מה לי ולצרה הזאת?'. הדיינים במשנה מזכירים לעדים ש'לפיכך נברא אדם יחידי' - שכל אחד הוא עולם מלא - והם מזכירים להם גם ש'קול דמי אחיך צועקים'. ומכאן גם אחריותי לפעול, כיחידה, וגם מחוייבותי לחיי אדם של אחרים.
ההתפכחות שעברתי מאז השבעה באוקטובר לא שינתה את אמונותיי הבסיסיות ביותר, אבל היא גילתה לי פנים שלא הכרתי בתודעת האחריות שלי כאזרחית - את כובד משקלי כאינדיבדואל במדינה, ואת המחוייבות שלי להבין, לשאול, לערער על המובן מאליו. וגם אם השאלה שלי תפגוש רק אדם אחד - הרי 'בשבילו נברא העולם'.
* טור זה מבטא את עמדת הכותבת בלבד, ולא את עמדת מוסדות החינוך שבהם היא מלמדת.
נועה מיליקובסקי-מרינברג, נשואה ואם לשלושה, מלמדת בבית הספר הימלפרב בירושלים ובתכנית 'רוח צעירה' לתלמידי תיכון מצטיינים במדעי הרוח.
