אחדות, אחדות, אבל בשביל מה?
כשהאחדוּת הופכת למכשיר פוליטי
"אחדוּת" היא אחת המילים השחוקות והחבוטות ביותר בשפה העברית, והיא מנוצלת במקומותינו שוב ושוב לרעה. ביוני האחרון, כשהסקרים עוד פחות החמיאו לנתניהו, האיש שפלגנותו אומנותו השיק את קמפיין "הממשלה הרחבה". הוא הבטיח להקים ממשלה "שתאחד את רוב העם", כי, "כדי לנצח את האיומים ולנצל את ההזדמנויות, אנחנו צריכים קודם כל שלום בתוכנו". נתניהו הצהיר: "אנחנו לא באים להחרים, לא לפסול אישית, לא להעמיק את הקרע ולא להמשיך את השסע", אלא "לאחות, לאחֵד", ומייד סתר את עצמו: "זו הבחירה האמיתית בבחירות האלה: ממשלה לאומית רחבה בראשותי, או ממשלת שמאל צרה שתהיה תלויה במפלגות הערביות".
אין גבול לציניות. נתניהו, אשף המניפולציות ("אני? מה פתאום"), מנגן על הסנטימנט שלנו לאחדות – הגם שהוא נזהר היטב שלא לחטוא בלשונו בביטוי המפורש "ממשלת אחדות", לבל יסנדל את עצמו חלילה לפעולה פרגמטית בכיוון האחדות – וטומן לנו באמצעות ה"אחדות" שלו מלכודת משולשת: 1. ה"אחדות" של נתניהו משמשת מכשיר פוליטי, כולל הכשרה של גזענים וגזענות והדרה של 20% מאזרחי ישראל; 2. ה"אחדות" של נתניהו מנצלת את העייפות שלנו מן המאבקים הפנימיים — שהוא, שופרותיו ובִריונָיו אינם חדלים ללבּוֹת – כדי להביא ל"שקט" שיוביל לסטגנציה ולסיכול כל אפשרות של שינוי; 3. גרוע מכול: ה"אחדות" של נתניהו ממיינת אנשים ל"מי איתנו" ו"מי נגדנו", ומשמשת כלי לסימון "בוגדים" שמעזים למתוח ביקורת ולסדוק את תחושת ה"אחדות". מי אמר נז"א ולא קיבל.
"אחדות" אינה מילה גסה. הבעיה מתחילה כשחוץ מ"אחדות" היא אינה מציעה דבר. אין לה שום כוח מטפיזי, ולא היא שהשיבה את החטופים. וכשנתניהו מדבר עליה, זו אינה אלא מלכודת; מכשיר פוליטי להדרה, גזענות וסימון 'בוגדים', ולמניעת אפשרות לשינוי.
ביום כיפור שחל בשבוע שעבר ה"אחדות" חגגה בעירי, תל אביב. ישיבת אורות שאול ארגנה תפילות המונים בכיכר החטופים זאת השנה השלישית. בפרסומים לקראת התפילות המארגנים אמרו: "השנה, כשזכינו שהחטופים שבו (כך, כן, כך!), אנחנו חוזרים לכיכר", הבטיחו תפילה עם "אנשים מכל גווני החברה הישראלית" שתכוון "בעיקר לשלום בינינו", וסיכמו שזה "חלק מהיכולת שלנו להמשיך לחיות כאן יחד". למחרת התפילות כתבו המארגנים: "אנחנו בתחושה עמוקה שההצלחה שלנו להתפלל ביחד בשנתיים האחרונות [...] תרמה להשבת החטופים, ואנו מתפללים שההצלחה גם השנה תביא ברכה לעם ישראל". אירוע דומה התקיים בגן מאיר בהובלת ארגון ראש יהודי הזכור לרע מאירועי יום כיפור בכיכר דיזינגוף 2023. לקראת האירוע הם אמרו: "אנחנו מזמינים את תושבי הסביבה לתפילה מאחדת ומקרבת, כאיש אחד בלב אחד", ובצאת יום הכיפורים, בערוץ 14, שמעון ריקלין השתפך. בתחילת דבריו התייחס ריקלין לסליחות ההמוניות שהתקיימו בכותל בערב יום הכיפורים במעמד ראש הממשלה (בלי לציין שמעמד ראש הממשלה עלה לנו לפי ההערכות כמיליון וחצי שקלים), ומשם עבר לתל אביב: "עכשיו בואו נעבור רגע לתל אביב, כי בלב תל אביב השנה בלי הרבה עניינים ובלי הרבה בלאגנים, [התקיימה] תפילה שחלקה הגדול היה בהפרדה – מי שלא רצה לא היה בהפרדה – בגן מאיר, מי שלא מכיר, ליד כיכר דיזינגוף. בואו תראו את התמונות בבקשה... ראיתם את המחיצה? ראיתם את האלפים? זו תפילה מדהימה שארגן ראש יהודי, מדהים. עכשיו אני רוצה להגיד לכם, בשבילי זו הייתה חוויה מתקנת. [...] תשמעו, פעם ראשונה אני מגיע – חילונים, דתיים, כל עם ישראל ביחד, מברכים זה את זה בגמר חתימה טובה, עוברים בגן, מי שרצה שיחק, מי שרצה הקשיב בצד, מעל 2,000 איש מתפללים".
ראשית, הערה גיאוגרפית: גן מאיר אינו "ליד כיכר דיזינגוף". הוא צמוד לדיזינגוף סנטר, וקרוב יותר לשוק הכרמל, לכיכר הבימה ואפילו לחוף הים. אבל האזכור של כיכר דיזינגוף, בבחינת "הנה שָבנוּ", וה"ראיתם את המחיצה?", בבחינת "הנה ניצחנו" אינו מקרי כמובן. ואם מישהו פספס בטעות את הרמזים, ריקלין מתעקש בהמשך לסחוט את הלימון הפוליטי עד הסוף, בריש גלי ובבוטות: "אני רוצה לחבר את זה למערכת הבחירות שהייתה אמורה להיות, הייתה עלולה להיות, הכי סוערת בתולדות [ישראל] מִקוּם המדינה [...] אני לא זוכר כזו מערכת בחירות שקטה, רגועה. אני לא יודע מה זה אומר, אני לא יודע מה זה מסמן, אולי העם רוצה קצת אחדות, העם רוצה פיוס, העם נמאס לו. [אולי] העם הבין מי האויב האמיתי, כי תמיד הייתה פה שאלה מי האויב. [ופנה לבן שיחו:] האם אתה חושב שבשמאל מתחילים להבין שזה לא הימין הבעיה?"
קשה להאמין למשמע האוזניים. כל מי שחי פה יודע שמערכת הבחירות רחוקה מלהיות "שקטה ורגועה". אבל השקר הזה משרת את יצירת מראית העין שזה המצב: לדמיין "אחדות" ופיוס", שטוב לנו כמו שאנחנו, ולקוות שגם בשמאל "יתחילו להבין". חשוב להדגיש: "אחדות" אינה מילה גסה. הבעיה מתחילה כשחוץ מ"אחדות" היא אינה מציעה דבר. "בואו נהיה ביחד כדי להראות שבשעה שאנחנו ביחד אפשר להיות ביחד" — זו טאוטולוגיה; ולא, ל"אחדות" אין שום כוח מטפיזי, ולא היא שהשיבה את החטופים. השבוע הזדעזענו כשבשיחה עם הרב בני לאו, תמיר דורטל דיבר על אפשרות של מלחמת אחים. אני חולק על דורטל מכל וכל ומוקיע את דבריו בשאט נפש, ועדיין הכֵּנוּת שלו עדיפה בעיניי על מתק ה"אחדות" של דף המסרים של הליכוד.
לא על חשבון ערכים
בסוף השבוע הקרוב נחגוג שוב את שמחת תורה ונקרא שוב את פרשת "וזאת הברכה", כמו שחגגנו וקראנו אז – בלי לדעת על הרצחנות הנוראה של החמאס שהשתוללה באותה שעה ממש במרחק של עשרות קילומטרים בלבד מאיתנו. פרשת "וזאת הברכה", כשמה כן היא, כוללת רשימה ארוכה של ברכות שמֹשה מברך את בני ישראל לפני מותו. ובין הברכות האלה, כמדומני, יש רמז להסתייגות מהפיכת האחדות לערך בפני עצמו: שתיים מן הברכות, אומר רש"י, עוסקות ב"אחדות": את הפסוק "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) הוא מפרש: "בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, הוא [הקב"ה] מלכָּם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם". ואולם, על הפסוק "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד" (דברים לג, כח) הוא אומר: "כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב".
נראה ששני הפירושים סותרים זה את זה: בעוד שהפירוש הראשון מאדיר את ערך האחדות ומציגה כתנאי למלכות האל, הפירוש השני ממעיט בערך האחדות וקובע שהברכה האולטימטיבית היא דווקא במציאות שבה "איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין, ואין צריכין להתאסף ולֵישֵב יחד". אדרבה: לפי הפירוש הזה לא זו בלבד שהאחדות איננה ערך בפני עצמו, אלא היא ברירת מחדל בשעה של איום חיצוני. ובמשתמע: "אחדות" היא דבר טוב, אך אם אפשר בלעדיה – מה טוב.
במלאות שלוש שנים לאסון השבעה באוקטובר, חשוב לומר: צו השעה איננו "אחדות לשם אחדות", אלא תיקון המצב הנורא שאליו הובילו אותנו מי שרוממות ה"אחדות" בגרונם.
מי שניסח את הרעיונות האלה באופן מזוקק היה ישעיהו ליבוביץ, שהעיד על עצמו: "אינני סוגד ל'פרה הקדושה' הקרויה 'אחדות העם'". ובמקום אחר הוסיף כי העמדת העם כ"ערך העליון, [הניצב] מעבר לכל הערכים" היא "מהות התפיסה הפאשיסטית". היום, במלאות שלוש שנים לאסון השבעה באוקטובר, כשנתניהו, עם כל דיבורי ה"אחדות" שלו, עדיין מסרב להכיר באחריות כלשהי למה שקרה, חשוב לומר: צו השעה איננו "אחדות לשם אחדות", אלא תיקון המצב הנורא שאליו הובילו אותנו מי שרוממות ה"אחדות" בגרונם. אסור לנו לתת לדיבורים על "אחדות" לטשטש את הוויכוח הערכי, ואת האמת הפשוטה – כפי שניסחה ליבוביץ – ש"על ערכים צריך להיאבק, צריך להילחם, [ו]אי-אפשר להתאחד". אין זה אומר שלא כדאי להיות ביחד. אבל יותר חשוב, שיהיה לנו בשביל מה.
ד"ר אוריה כפיר הוא ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חבר בקהילת יחד, תל אביב.
