על-תנאי-לנד: ארץ מובטחת - על תנאי
[דברים שנאמרו בערב מטה הציונות הדתית במפלגת הדמוקרטים, ירושלים, כ"ו באלול תשפ"ו (8 בספטמבר 2026). הם מובאים כאן בשינויים קלים].
חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, המסמן את ימי חשבון הנפש בחגי תשרי. אני עומד כאן בעיצומם של ימים שבהם אנחנו, כעם, כציבור, עוצרים ועורכים את חשבון הנפש. לא רק כיחידים, אלא כחברה שלמה. בעיני זה בדיוק המקום הנכון, ובדיוק הרגע הנכון, לדבר על מה שהביא את כולנו הנה הערב.
אחד המוקדים בנאום הגדול של משה רבנו שאנו מכנים "ספר דברים" או "משנה התורה" הוא חידוד המצוות הקשורות בכניסה לארץ. אין מדובר רק במצוות שאנו מצווים בהן כלפי הקדוש ברוך הוא. מדובר במצוות חברתיות בין אדם לחברו, מצוות סוציאליות, והן קשורות קשר עמוק ללכידות החברתית ולזכות לרשת את הארץ ולמשול בה. זו לא סוגיה זניחה – היא נמצאת בליבת ספר דברים שבו אנו קוראים בתשע השבתות שלפני ראש השנה. הקשר בין תיפקודו המוסרי של הציבור ובין היכולת לחיות בארץ עולה בספר זה פעם אחר פעם.
יש מי שיטען שהזכות על הארץ הזו היא זכות חלוטה, נתונה מראש, הבטחה של האל שאין עליה עוררין. אבל עיון בספר דברים מראה שהתורה עצמה לא מנסחת כך את הדברים. פרשיות הברכה והקללה בפרשת כי תבוא ומעמד השבועה בפרשת ניצבים אינן מתנות את הישיבה בארץ באחיזה בכוח, ולא בכיבוש. הן מתנות אותה בהתנהגות מוסרית, הן של ההנהגה והן של הציבור לגווניו. אם נשמור משפט וצדקה – נזכה לברכה, לשלום, לפריחה. ואם חס וחלילה נסטה מדרך המוסר – התורה מתרה ומזהירה אותנו שהארץ "תקיא" את יושביה. הזכות על הארץ, אם כן, אינה מנותקת מן האיכות המוסרית של החברה שחיה עליה. זו אינה מתנה בלתי מותנית. זו תביעה שבצידה התניה.
יש מי שיטען שהזכות על הארץ הזו היא זכות חלוטה, נתונה מראש, הבטחה של האל שאין עליה עוררין. אבל התורה עצמה לא מנסחת כך את הדברים. היא אינה מתנה את הישיבה בארץ באחיזה בכוח, ולא בכיבוש. היא מתנה אותה בהתנהגות מוסרית, הן של ההנהגה והן של הציבור לגווניו.
אין מדובר באמירה תיאולוגית מופשטת. זו, לדעתי, הטענה המדינית והמוסרית החדה ביותר שיש לנו, כאנשים בעלי מחוייבות דתית ומחויבות לערכים חברתיים וליברלים, להציע כתכנית פעולה. אנחנו לא רק שומרים על זכות; אנחנו אחראים על התנאי העומד בבסיסה. לכן כל עוולה חברתית, כל אפליה, כל שחיתות שלטונית, כל פגיעה בזכויות אדם, כל רמיסה של זכויות האחר, כל התכחשות לכך שבצלם אלוקים נברא כל אדם באשר הוא אדם – כל אלה אינן רק סטיה מעקרונות דמוקרטיים וליברליים. הן פגיעה בתנאי הבסיסי ביותר של ההבטחה המקראית עצמה ושל היכולת להיות כאן בארץ הזו.
כהיסטוריון שחוקר קהילות יהודיות מימי הביניים, אני רואה את העיקרון הזה שוב ושוב בטקסטים המשקפים חברות בעבר - חברות שכמהו, שאפו, והתפללו לחיות בארץ. קהילות ששרדו רדיפות ואיומים, ואף הצליחו לפרוח, עשו זאת לא בכוח, אלא בזכות ערבות הדדית ובזכות שמירה על עמוד שדרה מוסרי. "כל ישראל ערבים זה בזה" לא היתה עבורן רק סיסמה יפה – זו הייתה אסטרטגיית הישרדות ממשית. קהילה שדואגת לחלשים, קהילה שפודה שבויים, קהילה שרואה קושי ומחזקת כלכלית עניים וחסרי ישע, היא קהילה שיש לה עתיד ושיש לה קיום. קהילה ששוכחת את ערכי הליבה הללו, שמפנה את עורפה לזקוקים לה, משלמת על כך מחיר, גם כשהיא חזקה צבאית או כלכלית. ערכים של מוסר, סוציאל דמוקרטיה, ודאגה לכל שכבות החברה, נמצאים בבסיס הקיום ההיסטורי שלנו.
השנה למשל ראינו כולנו כיצד מאבק אזרחי נחוש על ערכים שכאלו הצליח להביא לשחרור אחינו ואחיותינו החטופים ולהשבת גופות הנרצחים מעזה. אני בטוח שגם מאבק נחוש בטרור היהודי האלים ביהודה ושומרון כדרך שעושים חברי "נוכחות מגינה", "תנועת בני אברהם" ו"מילואימניקים נגד טרור" יביא לתוצאות דומות.
כהיסטוריון שחוקר קהילות יהודיות מימי הביניים, אני רואה את העיקרון הזה שוב ושוב. קהילות ששרדו רדיפות ואיומים, ואף הצליחו לפרוח, עשו זאת לא בכוח, אלא בזכות ערבות הדדית ובזכות שמירה על עמוד שדרה מוסרי.
בעיני, ואני מניח שגם בעיניכן ובעיניכם, סוגיות אלו הן בליבת מערכת הבחירות לפנינו. אחריות הממשלה הנבחרת לבוחריה ללא הבדל מגזרי, שוויון בנשיאת הנטל – לא כסיסמה, אלא כעיקרון של הוגנות בין אזרחים ברוח הערבות ההדדית - יחס הולם בין דת ומדינה, ללא כפיה, ותוך הדגשת המוסר, שמירה נחושה על מוסדות דמוקרטיים בריאים, על שלטון חוק, על שירות ציבורי מקצועי ולא פוליטי, על מערכת משפט בלתי תלויה, על היכולת של אזרח פשוט לבקר את השלטון - כל אלו הם נושאים שכאדם דתי וכדמוקרט איני יכול להתפשר עליהם. הם בעיני בדיוק הביטוי המעשי, העכשווי, של אותה התניה מקראית: שמירת המוסר הציבורי היא שמירת הזכות שלנו לחיות בבית הזה. הבית המשותף של כולנו.
זו הסיבה שאני כאן היום. לא כדי לוותר על הזהות הדתית שלי בשם הפוליטיקה. ולא כדי לוותר על המחויבות הדמוקרטית שלי בשם הזהות הדתית. אלא מפני שאני מאמין שהיהדות שלי, היהדות שלנו, דורשת מאתנו בדיוק את שני הדברים גם יחד: להיות אחראים על המוסר הציבורי, על ההוגנות, לא פחות מן המחוייבות הפרטית שלנו להלכה.
השנה, בעת חשבון נפש לאומי שיתמשך מחגי תשרי אל יום הבחירות ולאחריו, נזכור דבר אחד פשוט: לא רק אנחנו שומרים על הארץ. הארץ, כפי שספר דברים מזכיר לנו שוב ושוב, שומרת עלינו - היא מלמדת אותנו שאנו נחיה בה רק כל עוד נהיה ראויים לה.
שנה טובה, ושנזכה כולנו להיות שותפים לשינוי ולתיקון.
פרופ׳ אפרים (אפי) שהם-שטיינר מלמד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ממובילי תנועת "שומרות ושומרים על הבית המשותף", מובילי המחאה בירושלים.