הנאום שלא נישא: מדוע (לא) לחגוג את יום העצמאות השנה?
- ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל
- 20 באפר׳
- זמן קריאה 5 דקות
נאום זה נכתב לקראת הפגנה בבית שמש במוצאי שבת. ביום שישי חזרתי מפעילות של "בני אברהם" בחלחול כשעה לפני שבת והספקתי להוסיף לנאום תיאור קצר של האירועים. אך דקות לפני הדלקת נרות הסתבר שלפעילות שלנו היה המשך עגום, שלא נתן לי מנוח כל השבת. בעקבות זאת, גנזתי את הנאום המוכן מראש וסיפרתי בהרחבה על אירועי יום שישי. זהו הנאום שלא נישא.
***
קראתי השבוע את מגילת העצמאות ודִמעתי על לחיִי. הפער שבין רוממות המגילה ותחתיות המציאות העניק לי שש סיבות מדוע לא לחגוג השבוע את יום העצמאות:
[1] "מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"?
בשבוע שעבר, השבוע שחל בו יום השואה, יהודים ערכו פוגרומים ביהודה ושומרון. פשוטו כמשמעו. אסתפק בשתי דוגמאות. ביום ראשון, כ-200 יהודים נכנסו בלילה לכפר כיפל חארת' ויידו אבנים על בתים. ביום שישי, יחד עם חבריי מארגון "בני אברהם", ליווינו חקלאים פלסטינים אל חלקותיהם החקלאיות. מיד כשהגענו הותקפנו בידי בריונים מחווה סמוכה, שיושבת על אדמה גזולה. כשסרבנו לדרישה הלא חוקית של אנשי החווה לצאת מהחלקה, הם קראו לתגבורת ובמהרה הגיעו בריונים נוספים ורצו וריססו בגז פלפל אותנו ואת הפלסטינים - כולל ילדים קטנים וזקנים, שנאנקו מכאבים עוד זמן רב. על שטח החווה קיים צו איסור כניסה לישראלים, חתום בידי אלוף הפיקוד, שנועד לאסור על אנשי החווה לשהות במקום. במקום זאת, החיילים שהגיעו לשטח הרחיקו אותנו ואת הפלסטינים המותקפים ולא את אנשי החווה. אף אחד מהתוקפים לא נעצר על ידי הצבא או על ידי המשטרה שהגיעה כעבור זמן, אך אלה עצרו דווקא עשרה מהפלסטינים וזמנו לחקירה את אחת הפעילות. אלה רק שתי דוגמאות קטנות ממה שמתרחש יום יום בשטחים, בניסיון מוצהר ומוכחש בו זמנית לטיהור אתני אלים ובסיוע נדיב, בלשון המעטה, של הממשלה, הצבא, מוסדות המדינה ושל כספי משלם המיסים. "רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ", כדברי הנביא ישעיהו (נט, ז). סיבה טובה לא לחגוג.
[2] "מדינת ישראל… תהא מושתתה על יסודות הצדק"?
ביום רביעי שעבר קיימו שרים וחברי כנסת מופע אימים מביש באולם בית המשפט העליון, בשעה שהממשלה ותומכיה קידמו את הרעיון שלבית המשפט אין סמכות לדון בתפקודו של השר ל(אי-) בטחון לאומי. בציבור רחב במדינה הולכת ומתבססת תפיסה לפיה השרים הם מעל החוק, והמשטרה היא זרוע פוליטית לפגיעה במתנגדים. כך אפשר לאסור הפגנות בתואנות שווא, לאפשר מתקפה פיזית על אוהדי הפועל ירושלים בסיום הדרבי ולהקים מדור הסתות שיעקוב אחרי מתנגדי השלטון. וכל זאת תוך כדי השמצות פרועות ושקריות כנגד שופטי בית המשפט העליון ורמיסה של ערכי הצדק. "וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד" (שם, יד). סיבה טובה לא לחגוג.
[3] "מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה"?
ביום שלישי סירב יו"ר ועדת הכספים לאפשר לראש עיריית קריית שמונה להשתתף מרחוק בדיון על פיצויים לישובים שנפגעו במלחמה. בכך המשיכה הקואליציה את השעמום שלה מתושבי הצפון ומאזרחי המדינה בכלל. השעמום הזה בא לידי ביטוי בחוסר המעש לנוכח הפשיעה בחברה הערבית, בהעברת תקציב מדינה המגזרי ביותר אי פעם, בקיצוץ עמוק בתקציבי הרווחה, החינוך, הבריאות והתחבורה ובעלייה מתמדת במספרי ההרוגים בתאונות דרכים. "נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם" (שם, ח). סיבה טובה לא לחגוג.
[4] "מדינת ישראל… תהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"?
מחר בערב, בטקס ממלכתי, ישיא משואה מי ששמו הפך לפועל פופולרי לביצוע פשעי מלחמה בריש גלי, כשהוא טוען שהוא שליחו של הקב"ה; איש שתיאר בגאווה כי, "יש להם עשרות אלפי הרוגים שהכלבים והחתולים אכלו אותם", שההרס יימשך "עד ההתיישבות" ושסיפר כי שקל למסור לחמאס את שמו של עזתי שפנה אליו לקבל עזרה כדי "שהחמאס יגמור אותו וזה בכלל יותר טוב, בכלל הרווחנו, נחסוך בדלק של המטוסים". זהו חילול השם שאדם, יהודי, דיין, מדבר ומתנהג כך; וזו בושה גדולה לתפארת מדינת ישראל. ה"זרבוב" הוא ביטוי לנרמול המתמשך של פגיעה מכוונת באוכלוסיה אזרחית או לכל הפחות של חוסר איכפתיות לחיי אדם. כאשר לפי הדיווחים נהרגו 300 לבנונים מהפצצה ישראלית בשבוע שעבר, רק מעטים בישראל טרחו לשאול מי היו הנפגעים ועד כמה היה הכרחי לקפד את חייהם. כשישיא הנ"ל את המשואה המבוזה, תכריז למעשה מדינת ישראל שהרג, הרס וגירוש, בואכה התיישבות, הם האתוס היסודי שלה. "וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי" (שם, ז). סיבה טובה לא לחגוג.
[5] "מדינת ישראל תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות"? "תבטיח חופש דת"?
לפני שלושה שבועות המשטרה מנעה מהפטריארך הלטיני של ירושלים לקיים טקס בכנסיית הקבר, כביכול בשל מגבלות המלחמה, על אף שדובר בטקס בהשתתפות שמונה אנשים שתואם מראש. ובשבוע שעבר, בניגוד לסטטוס קוו ולמדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, השר הנזכר לעיל עלה להר הבית ובהתגרות מופגנת התפלל בקול מול כיפת הסלע. השר ותומכיו הבהירו שוב, קבל עולם, שהתוכנית לבניית המקדש אינה דמיונית וממילא - כאשר מוסלמים אומרים שאל אקצא בסכנה, יש דברים בגו. המחשבה על המחירים שעלולים לשלם על כך יהודים בארץ ובעולם מצמררת. קו ישר מחבר בין העלייה להר הבית ובין תפיסת המלחמה באיראן במונחים דתיים אפוקליפטיים; בין הפאוצ'ים של "מקדש" ו"משיח" שהפכו לפופולרים בקרב חיילים ובין החקיקה הדתית המתמדת שהממשלה הזאת מקדמת, למגינת לבי כאדם דתי ולדאבון החירויות של אזרחי ישראל. "הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן" (שם, ד). סיבה טובה לא לחגוג.
[6] "מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"?
לא זו בלבד שאי-השוויון הולך ומעמיק, המילה "אזרחיה" הולכת ומתרוקנת מתוכנה. כאשר יש חשש של ממש לפגיעה בטוהר הבחירות, כאשר ראש הממשלה מוצג כמשיח הסולל את הדרך לגאולה ונעלה מעל כל ביקורת, כאשר מחאה נגד מדיניות הממשלה מדוכאת באלימות, כאשר מסיתים נגד אזרחים ערבים דבר יום ביומו, וכאשר השקר הופך להיות הרעיון המארגן של הממשלה ושל רבים מתומכיה, אנו האזרחים הולכים והופכים לנתינים. חנה ארנדט, כידוע, עמדה על כך שכאשר מדינות טוטליטריות משקרות דרך קבע, התוצאה אינה רק האמונה בשקר, אלא מיטוט היכולת להבחין בין אמת ושקר, באופן המשרת את צרכי המשטר הטוטליטרי. "כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (שם, יד-טו). סיבה טובה לא לחגוג.
שש סיבות, ויש בלתן. וכך אנו מגיעים אל יום העצמאות ה-78 כמדינה יותר גזענית, אלימה, מושחתת, אנטי-דמוקרטית, ולהבנתי גם הרבה פחות בטוחה, מתמיד.
[7]
אך לסיום, יש לטעמי סיבה אחת טובה לציין בעוז את יום העצמאות הזה. איני מתכוון להישגים הצבאיים האסטרטגיים באיראן, שייתכן והושגו, או ליכולת לנהל את המלחמה הזאת עם מספר יחסית נמוך של הרוגים. איני מתכוון גם לכל מיני הישגים כלכליים, או למדד האושר. לא, אני מתכוון למשהו אחר. אני אציין השנה את יום העצמאות כי עוד לא אבדה תקוותנו. העובדה שיש אנשים שמסרבים להשלים עם התהליכים הקשים הללו ושנאבקים על עתידה של מדינת ישראל ועל דמותה המוסרית, מעניקה תקווה, אף אם דקה. עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי, להיות עם שאינו משועבד ושאינו משעבד, להיות חברה צודקת, להיות מדינה דמוקרטית שרווחת כל אזרחיה היא נר לרגליה, להיות מדינה הוגנת ואנושית. עוד לא אבדה תקוותנו להיות מדינה שבאמת יש בה "שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין"; שבאמת "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות"; שבאמת "תושיט יד שלום ושכנות טובה"; שבאמת "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" - "ובא לציון גואל" (שם, כ). עוד לא אבדה תקוותנו!
***
אחרית דבר
עד כאן לשון הנאום הגנוז. הוא נגנז משום שלאחר האירועים שתוארו בפתח הדברים התבררו הפרטים הבאים: כאשר עזבנו כבר את השטח, החקלאים הפלסטינים שבו למקום כדי לאתר חקלאי שנעדר. החקלאי אותר מעולף מהגז שרוסס בפניו, אך החבורה שחיפשה אותו הותקפה על ידי הבריונים מהחווה ומסביבתה. כשהצבא הגיע, נעצרו דווקא החקלאים הפלסטינים - הם ולא תוקפיהם מהחווה. השבת עברה עלי ועל פעילים אחרים בדאגה לגורלם. נחמה פורתא נמצאה לנו בכך שחרף החוויות הקשות שתיארו לאחר ששוחררו, היה חשוב לפלסטינים שנעצרו לספר על אנושיותם של חלק מהחיילים - אלה שנמנעו מלהכות ולקלל אותם. היכולת של העציר המשוחרר לראות את האנושיות מבעד לאלימות המשתוללת בשמנו נוסכת בי אף היא עוד מנה קטנה של תקווה. בצד זאת, היא מזכירה לי כמה עבודה עלינו עוד לעשות כדי שהתקווה הזעירה הזו תחזיק מעמד ותתגבר.
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית במכינת צהלי ובמסגרות נוספות. ממייסדי ועורכי ישר.
