במהלך החודשים האחרונים, דיבורים על מלחמה, על הפעלת כח, ואף על נקמה, הלכו וקנו שביתה בשיח הישראלי, לעיתים בצדק מסוים. לאחר האירועים המחרידים בשמיני עצרת, כולנו כואבים ואולי אף כועסים. אך בין הכאבים והכעסים, נשמעים לעתים גם קולות חריפים יותר, שמעבירים את הציבור הישראלי ברוטליזציה של ממש. קולות אלה מציבים בפנינו בעיה חמורה. לאיש אין פתרונות קסם או הצעות קונקרטיות, גם לא לי; אך אי אפשר שלא לחשוש ממה שיהא עלינו כחברה, ממה שכבר עובר עלינו.
בלב קובץ אגדות החורבן שבתלמוד הבבלי (מסכת גיטין, נז ע"ב), מובאת דרשה על הפסוק 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו', הזכור לנו מפרשת תולדות:
'"הקול קול יעקב" - אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב;
"והידים ידי עשו" - אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו.'
חשוב לזכור את הקשר הדרשה - בתוך קובץ אגדות החורבן. אחרי שורת תיאורים איומים ומחרידים שמזכירים באכזריותם את האירועים שחווינו אנו, בתוך האבל והכאב הבלתי נגמרים על ארבע מאות ריבוא הרוגי ביתר ועל תשעים וארבע ריבוא טבוחי סלע אחד בירושלים, אחרי תחושת הבגידה הצווחת 'גדע בחרי אף כל קרן ישראל'. בתוך קטסטרופה היסטורית זו, התלמוד מדגיש ומלמד אותנו: אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. עשו, שנתברך על ידי יצחק 'על חרבך תחיה', הוא המלחמה. עד כדי כך מגיעים הדברים, שאף במלחמות צודקות - יש בניצחון משורש עשו.
בתוך הקטסטרופה ההיסטורית של החורבן, התלמוד מדגיש ומלמד אותנו: אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. עשו, שנתברך על ידי יצחק 'על חרבך תחיה', הוא המלחמה. עד כדי כך מגיעים הדברים, שאף במלחמות צודקות - יש בניצחון משורש עשו.
אני קורא ושומע בזמן האחרון קולות רבים שמדברים על כך שעלינו לחיות לנצח על חרבנו בארץ הזו, ולנגד עיני קמה ועולה תמונתם של שיירי עם ישראל היושבים בחרבות בארץ, ואומרים 'אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים, לנו ניתנה הארץ למורשה!' (יחזקאל לג, כד). ומיד אני שומע את זעקתו של יחזקאל הנביא כנגדם: 'עמדתם על חרבכם, עשיתם תועבה… והארץ תירשו?!' (שם, כו).
עמידה על החרב לא לנו היא. זו ברכת יצחק לעשו. לא לנו, בני יעקב, אידיאליזציה מרוּממת מגואלת בדם. יתר על כן, הזכות המוקנית לנו על ארץ זו מותנית בכך שלא נעמוד על חרבנו. ולא שאיננו נדרשים לנו להגן על עצמנו, לעיתים גם בכח הזרוע; אך אל לנו להפוך את המלחמה והחרב לתכלית.
***
אמת, אנו זועמים על מה שעשה לנו המשחית ואולי יש בינינו הדורשים נקמה, אך עלינו לזכור שהנקמה לאלהים היא.
בדרשה לחג החירות, כתב הרב אהרן שמואל תמרת (1869-1931) מניפסט נחרץ בגנות השימוש האנושי בכוח:
'ואשר בגלל כן צריך כמו האדם הפרטי כן עם שלם לסדר את ארחות חייו על יסוד המליצה הנזכרת בתוספות (בבא קמא כ"ג) "יותר יש לו לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק". יען כי בזמן שהאדם משתדל לשמור את אגרופו לבלי להזיק בו את אחרים הרי הוא ממליך בזה על העולם את אלוהי האמת והמשפט ומוסיף גבורה במלכות הצדק, והגבורה הזאת כבר תגן עליו שלא יוזק גם הוא מאחרים. מה שאין כן אם משים כל מעיניו "לשמור רק את עצמותו" הוא ומחזיק תמיד את אגרופיו הכן להגן מהתנפלות אחרים עליו, הרי בזה גופא הוא מחליש את כח הצדק ומעורר את מדת הרשע, בתארו בדמיונו רק ציורים מבהילים לאמר שהכל רוצים לבלעהו ושאין לו להשען רק על כח אגרופיו ונמצא כופר במלכות האמת והצדק ומושיב לכסא את כוח האגרוף. ומהיות שהאגרוף מטבעו הנהו בעל הבחנה קלושה מאוד, לכן יתחלף אצלו באחרונה בין הגנה להתנפלות וממגין על עצמו באגרופו שלא להנזק יעבור להיות בעצמו מזיק ומחבל את אחרים. ומדה כנגד מדה ישיבו אחרים גם לו את גמולו בראשו, ומלאה הארץ חמס ומוטה' (א"ש תמרת, חרות: דרשה לחג הפסח, מוסר התורה והיהדות, וילנא תרע"ב, 43 – 44).
את האמור בהגדה של פסח, '"ועברתי בלילה ההוא"… אני - ולא מלאך, אני - ולא שרף, אני - ולא שליח', מסביר הרב תמרת בכך שהנקמה מתבצעת אך ורק בידי הקב''ה ולא בידי אדם. זאת, כדי שברגע השחרור לא יהפכו חלילה המגינים למתקיפים, הנרדפים לרודפים, הדורשים צדק לעושי עוול:
'אם תשמרו את התורה ותבינוה ברוח יציאת מצרים, רוח חמלה לנרדפים ושנאה לרודפים, אזי "והיתם לי סגולה מכל העמים"… שנצחון ישראל בעולם צריך לבא לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח' (א"ש תמרת, פציפיזם לאור התורה, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 137).
עמידה על החרב לא לנו היא. זו ברכת יצחק לעשו. לא לנו, בני יעקב, אידיאליזציה מרוּממת מגואלת בדם. יתר על כן, הזכות המוקנית לנו על ארץ זו מותנית בכך שלא נעמוד על חרבנו. ולא שאיננו נדרשים לנו להגן על עצמנו, לעיתים גם בכח הזרוע; אך אל לנו להפוך את המלחמה והחרב לתכלית.
אך אין מדובר רק ברעיון מודרני שזה מקרוב בא. במדרש ההלכה התנאי ספרי דברים (פסקה מט) מבואר כיצד יכול אדם לידבק בבוראו וללכת בדרכיו: 'וכי היאך אפשר לו לאדם להיקרא בשמו של הקב"ה? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון - אף אתה הוי רחום וחנון… ועשה מתנת חנם לכל.'
לא לחינם מדגיש המדרש את מידות החמלה והחסד של האלהים, ולא את מידת הנקמה, אף על פי שהאל הוא גם אל נקם. לא לנו הנקמה כי אם לאלהים לבדו. חמלה וחסד ורחמים, לעומת זאת - לנו גם לנו. ולעולם צריכים אנו להיזהר להיות לצידו של הנרדף, כי האלהים לעולם לצידו של הנרדף, כמו שנכתב במדרש (ויקרא רבה כז, ה):
'ר' הונא בשם רב יוסף אמר לעולם "והאלהים יבקש את נרדף".
אתה מוצא צדיק רודף צדיק - "והאלהים יבקש את נרדף".
רשע רודף צדיק - "והאלהים יבקש את נרדף".
רשע רודף רשע - "והאלהים יבקש את נרדף"
אפי' צדיק רודף רשע - "והאלהים יבקש את נרדף". מכל מקום "והאלהים יבקש את נרדף".'
המדרש הזה קשה כמובן למימוש בחיי המעשה; ההגנה על הנרדף גם כאשר הוא רשע רק כי הוא נרדף, מעוררת שאלות. אך בעיני מדרש זה הוא יותר בגדר קריאת כיוון מאשר הנחיה מעשית. הוא מעמיד עיקרון אידיאלי, שאליו יש לשאוף ואותו יש לזכור, לזכור ולא לשכוח.
כבני יעקב אבינו ראוי לנו שנזכור גנות המלחמה והכוח והנקמה. ראוי לנו שנזכור שבח השלום והרחמים והחסד. 'גדול השלום', אומר המדרש, 'שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום' (ספרי דברים קצט). ולוואי יבוא עלינו ועל כל ישבי הארץ הזו במהרה.
ישראל יאיר בוימל הוא תלמיד ישיבת ההסדר בתקוע.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
לתמיכה ב'ישר' - כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.