וצריך להיות המוכיח צדיק וישר כדי שלא יהיה למוכח פתחון פה, לומר לו, קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. וגרסינן בספרי, 'אמר ר' טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח לחבירו, שאם יאמר לחבירו "טול קיסם מבין שיניך", יאמר לו חבירו "טול קורה מבין עיניך"' .
ר' ישראל אלנקאוה, מנורת המאור, פרק התשובה
בצד המלחמה הפיזית מתנהל בחודשים האחרונים מאבק עיקש על דמותן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. בגרעינו של מאבק זה מצוי הליבון של ערכי החברה הישראלית ושל מטרותיה של המדינה במלחמה זו וביום שאחריה; בקליפתו מצויים מאמץ ההסברה הישראלי בעולם והניסיון לעצב את הדימוי העצמי של הישראלים. נדבך חשוב במאמצים אלה משמש הטיעון בדבר הצביעות של "העולם": אוניברסיטאות בארצות הברית; מפגינים קלי דעת בבירות מערביות; מוסדות בין לאומיים; כלי תקשורת, פוליטיקאים ומשפיענים.
חשיבותו של מאבק זה אינה מתמצה בגריפת תמיכה חיצונית במדינת ישראל ובמהלכיה. טמון בו פוטנציאל לשידוד מערכות מוסרי של החברה הישראלית עצמה, באופן שיכרוך את המאמץ התדמיתי – החיצוני והפנימי – עם תהליך הליבון הערכי. הכיצד?
ביקורת על אחרים, אם היא נאמרת אגב עמידה מול המראה, יכולה להוביל אותנו לשיח שבו ניישם את הביקורת גם כלפי עצמנו. זו הזדמנות של ממש לחברה הישראלית, ושכרה בצידה.
בדברים שלהלן אבקש לפרוט כמה מהדרישות המוסריות העולות כיום בשיח הישראלי כלפי "העולם" ולהציב כנגדן את משמעותה של הפניית הדרישות הללו כלפי עצמנו. הנחת היסוד לדיון זה היא שדרישה מוסרית מעצם טבעה היא אוניברסלית ומה שיחול על ראובן ביחס לשמעון, יחול בהכרח על שמעון ביחס לראובן. שהרי אם לא כן, אין כאן דרישה מוסרית אלא דרישה אינטרסנטית או אידאולוגית. ממילא, אין מקום לדבר על "צביעות", כאשר הדרישות המוסריות אינן אמורות לחול על חלק מהגורמים.
טיעון ראשון: החובה לגנות ולבחור צד
כבר ב-7 באוקטובר נשמעה בארץ הדרישה לגינוי חד משמעי של הטבח. הדרישה הופנתה כלפי מדינות ומנהיגיהן כמו גם כלפי אישי ציבור זרים וכלי תקשורת בעולם וכן כלפי ערבים אזרחי ישראל. אל מול זוועות הטבח, דרישה זו ברורה ומובנת. זו שעתה של בהירות מוסרית ומי שנמנע מלבחור באור, בוחר בחושך.
עתה, משאנו תובעים מאחרים לנקוט צד, לא נוכל לקיים בעתיד מדיניות כזאת. כאשר מדינה אחת תתקיף את רעותה באופן נפשע, לא נוכל לשקול שיקולים פרגמטיים.
לחובה זו יש הישמעויות מרחיקות לכת כלפי עצמנו. לפני שנתיים פלשה רוסיה לאוקראינה, תוך הפרה חמורה של נורמות מוסריות ומשפטיות. מדינת ישראל סרבה לבחור צד במלחמה זו, מתוך שיקולים אסטרטגיים. תחינותיו של נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי לתמיכה ישראלית נענו בניסוחים מעורפלים וראש ממשלת ישראל דאז, נפתלי בנט, הציב עצמו בעמדת תיווך. עתה, משאנו תובעים מאחרים לנקוט צד, לא נוכל לקיים בעתיד מדיניות כזאת. כאשר מדינה אחת תתקיף את רעותה באופן נפשע, לא נוכל לשקול שיקולים פרגמטיים. בשם הדרישה שדרשנו מאחרים, נהיה חייבים לגנות זאת באופן פומבי ונחרץ ולהתייצב באופן חד משמעי בצידה של המדינה המותקפת.
מכיוון שהדרישה להתנערות מפעולות רצחניות מופנית אל פלסטינים באשר הם ובייחוד לאנשי ציבור פלסטינים, אין לנו אלא לדרוש התנערות דומה מעצמנו. פעולות עבר – כטבח כפר קאסם וכפעולת קיביה – צריכות להיות מוקעות; ממעשים רצחניים בימינו אנו נדרשת התנערות ברורה ומוחלטת, להבדיל מהכחשה, מתן תירוצים או מזעור החומרה.
טיעון שני: סיוע לטרור ולפשעי מלחמה
מאז תחילת המלחמה רבים בישראל מפנים אצבע מאשימה כלפי מדינות אשר לא רק שלא גינו את חמאס, אלא אף סייעו לו. כך נטען כלפי קטאר, במידה רבה של צדק, שהיא אינה יכולה לשמש מתווך בשל תמיכתה רבת השנים בחמאס ובהנהגתה. וכך נטען כלפי דרום אפריקה אשר הגישה תביעה נגד ישראל בבית הדין בהאג. טענות נשמעו אף כלפי מצרים, שלא עשתה די למנוע את התחמשות חמאס, וכלפי רוסיה אשר מעשיה ודיבוריה סייעו לחמאס בעקיפין, אם לא במישרין.
פחות משלושה שבועות לפני ה-7 באוקטובר, תקפה אזרבייג'ן את המובלעת הארמנית נגורנו-קראבך. לא זו בלבד שאזרבייג'ן הפרה הפסקת אש שעליו חתמה שלוש שנים קודם לכן, דווח כי המלחמה כללה הפגזות על מרכזי אוכלוסין וגרמה לבריחה של כ-100,000 מתושבי החבל, בצעד שקשה לתת לו שם אחר מלבד "טיהור אתני". ישראל, מזה שנים, מחמשת את אזרבייג'ן בת בריתה. כפי שדווח בעיתונות בישראל, בתקופה שקדמה למתקפה מטוסי תובלה אזרים עשו את דרכם הלוך וחזור מישראל בתדירות גבוהה. ארגונים שמחו כנגד מכירת הנשק לאזרבייג'ן, לאור מעשיה במלחמות קודמות ולאור סימנים על כוונותיה התוקפניות, זכו להתעלמות או להסברים על הצורך האסטרטגי הישראלי בקשר עמה.
עתה, התביעה שלא לשתף פעולה עם מדינות המחוללות פשעי מלחמה, מחייבת את מדינת ישראל שלא להיות צד לעסקאות עם מדינות תוקפניות המועדות לבצע פשעי מלחמה. ואין המדובר באזרבייג'ן בלבד, אלא בשורה של משטרים המחומשים על ידי תעשיית הביטחון הישראלית, בעידוד המדינה. הטיעונים הרווחים בדבר חשיבותן של עסקאות אלה לכלכלה הישראלית, לבטחונה וליחסי החוץ שלה, אינם עומדים בפני דרישתנו הצודקת שלא לסייע לפשעי מלחמה. ואולי דווקא זו יכולה להיות העת להעצמת יוזמות שהחלו בעניין זה בשנים האחרונות, שחלקן באו דווקא מתוך מחויבות דתית חוצת מגזרים למניעת שפיכות דמים.
טיעון שלישי: הימנעות מהאדרת טרור
מאז תחילת המלחמה נשמעת ביתר שאת טענה ותיקה: טרור שואב את כוחו בין השאר ממיתוס של גבורה. ראיית כל טרוריסט שרצח אזרחים ישראלים כשהיד, קריאת רחובות על שם טרוריסטים, מתן מעמד של גיבורים לאומיים לאסירים הבטחוניים ותליית תמונות של מנהיגי הטרור על קירות בתים – כל אלה יוצרים אתוס המוביל אל הפיגוע הבא. חברה המאדירה את הטרוריסטים שיצאו מתוכה מעודדת את הטרור הפוגע בחפים מפשע.
טענה מוצדקת זו יוצרת דרישה מאתנו להימנע מהאדרת טרור. אין לנו אלא לעצור את הביקורים במוזיאון האצ"ל ובמוזיאון אסירי המחתרות; להימנע מקריאת רחובות ואתרים על שם דוד רזיאל, מאיר הר ציון או אריאל שרון, האחראי לפעולת קיביה; להוציא את ספריו של יהודה עציון מספריות במוסדות חינוכיים; לפרק את הפארק לזכר ברוך גולדשטיין בקריית ארבע; להפסיק את המימון הציבורי לארגונים המאדירים פעילי טרור יהודיים.
אם קראתם עד כאן ואתם רוצים לזעוק, "איך אתה משווה?" או להאיר את עיניי לגבי ההקשר השונה של המעשים, הינה הטיעון הרביעי.
טיעון רביעי: אין הקשר
בצדק רב זכה השימוע שנערך לנשיאות של אוניברסיטאות מובילות בארה"ב ללעג ולכעס. קשה היה שלא לזעום לנוכח חוסר היכולת, או הרצון, להבהיר שקריאה לרצח עם אינה יכולה להיות קבילה בשום דרך. קדמו לכך דבריו של מזכ"ל האו"ם שבצד הגינוי המוחלט לטבח הזכיר את ההקשר שבו אירע הטבח. מאז, המושג "הקשר" נעשה פסול לשימוש, שכן הוא נתפס כמכשיר להלבנת פשעים ולהסתרה של אנטישמיות. כל ניסיון להציב את הטבח בהקשר רחב יותר של מדיניות ישראלית לאורך השנים נתפס כנאיביות במקרה הטוב או כשנאת ישראל במקרה הרע.
והנה, מסתבר, שטענת ההקשר דווקא רווחת מאד כאשר אנו נדרשים להסביר מעשים שנעשו על ידינו. הקשר בטחוני, הקשר מדיני, צורך בהרתעה, מלחמה בטרור, מאבק בג'יהאד העולמי, דחיית תכנית החלוקה והימנעות מהגעה להסכם בקמפ דייוויד – כל אלה אינם אלא טיעוני הקשר המשמשים להצדקה של פגיעה באוכלוסיה אזרחית. כלומר, לטעמנו, הבעיה אינה בעצם הטיעון שיש מעשים שאי אפשר להצדיקם בעזרת הקשר, אלא שיש פגם בהקשר שהוצע.
והאם יש מעשים שנעשו על ידינו ששום הקשר לא יכול להצדיקם? האם ירי מתמשך יוקבוע אל עבר שכונות מגורים יכול להיות מוסבר על ידי הקשר? האם קריאה לשיטוח רצועת עזה ולהרג מסיבי של תושביה יכולות לקבל הצדקה באמצעות הקשר? האם צריך להתייחס בסלחנות להתעללות בעצירים, יריקות על נזירים, הצתת בתים, הכאת נהגי אוטובוס ערביים וגירוש של כפרים בשטחים בשל ההקשר?
אם את כל אלה אפשר להסביר באמצעות הקשר, הרי שלמעשה "הקשר" מוגדר כפסול רק אם הוא פוגם בהבנת הטרור המופנה כלפי יהודים כפרי של שנאה חסרת פשר. וכאן נכנס הטיעון הבא.
טיעון חמישי: חמאס הם נאצים, 7 באוקטובר זו שואה
משפחה מאחד מקיבוצי העוטף ספרה כיצד ב-7 באוקטובר, כאשר הבינה את המתרחש סביב, יצאה מהממ"ד ועלתה להתחבא בעליית הגג. ספק אם אפשר לשמוע סיפור כזה מבלי להיזרק אחורה 80 שנה אל מוראות השואה. ההשוואה מתבקשת לאור מעשי הטבח הקשים, המספר הבלתי נתפס של נרצחים ביממה אחת, ירייה מכוונת בחסרי אונים ופגיעה בגופם ובגופותיהם, יחד עם ההתפארות על ההרג והאידאולוגיה המסמנת יהודים באשר הם כבני מוות. מכאן נגזרה גם התובנה שמלחמת הנגד חייבת להיות מלחמת חורמה, בדומה למלחמה בנאצים.
אם יש בסיס להשוואה בין השואה ובין זוועות אחרות, קבילותנו רבות השנים על אחרים ששתקו בזמן השואה מחייבות אותנו שלא לנקוט עמדה דומה לנוכח מעשי זוועה בסכסוכים אחרים בעולם.
אין בכוונתי להתווכח כאן עם טיעון זה, אלא רק לעמוד על המשמעויות של ההשוואה. במשך 80 שנה אנו עומדים על כך שאין להשוות. שגרירים ננזפים ומחאות משוגרות, כאשר מישהו משווה אירוע טבח זה או אחר בעולם לשואה. זוועות בוסניה, רואנדה ודארפור, מחרידות ככל שיהיו, הוסבר, אינן בנות השוואה לשואה. "חוצפה", קראו חברי כנסת אך לפני פחות משנתיים, כאשר ולדימיר זלנסקי הזכיר את השואה בהקשר למלחמה שאסרה רוסיה על אוקראינה. לפני עשרות שנים הקים אריה ברנע את תנועת "לפיד - התנועה להנחלת לקחי השואה" בתגובה לסירובם של ארגונים העוסקים בזכרון השואה למחות על מעשי רצח עם במקומות אחרים מתוך תפיסה של ייחודיות השואה. הוראת השואה בארץ מתמקדת בפן היהודי שלה ומתרחקת מלקחים אוניברסליים. ההקשרים המרכזיים שבהם נלמדת השואה - בכיתה ובמסעות לפולין - הם האנטישמיות המודרנית, החיים היהודיים בשואה ולפניה והמעבר משואה לתקומה. היבטים אחרים, כגון לאומנות, משטרים טוטליטריים, כבוד האדם, שוויון ערך האדם, נדחקים לרוב לשוליים. אכן, לשואה היו מאפיינים ייחודיים שאין להתעלם מהם ובראשם העדר סכסוך לאומי בין היהודים ובין הגרמנים. ליהודים כקולקטיב לא היתה כל דרישה טריטוריאלית או אחרת מהגרמנים או ממדינות אחרות באירופה והדרישות הטריטוריאליות של גרמניה לא היו מהיהודים. מכונת התעמולה האנטישמית היתה צריכה להמציא את המיתוס השקרי על הסכין שתקעו היהודים בגב האומה הגרמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה ולא היה זיכרון ממשי של אסונות שהיהודים כקולקטיב הביאו על האוכלוסיה הגרמנית. אם כן, יש בהחלט מקום להסתייג מהשוואות בין השואה ובין סכסוכים לאומיים בעלי ממד הדדי, אף אם הולידו זוועות ורצח עם.
אולם, כעת מסתבר שמותר ואף רצוי להשוות. אם השוואה זו תקפה רק בשל העובדה ששוב מדובר ביהודים, הרי שהטיעונים בדבר ייחודיות השואה קורסים. מבלי להמעיט כלל מחומרתה של האידאולוגיה החמאסית ומעומק השפעתה, הרי שהמאפיינים הייחודיים של השואה נעדרים כאן. אף אם נדבוק בניתוח היסטורי המטיל את מלוא האשמה לסכסוך הישראלי-פלסטיני על הפלסטינים, עדיין מדובר בסכסוך לאומי קונקרטי על טריטוריה. התעמולה הפלסטינית אינה צריכה להמציא אסונות והשפלות מצד ישראל, אלה נוכחות בזיכרון המשפחתי ובתנאי החיים של פלסטינים בעזה ובשטחים. ושוב, זה נכון עובדתית אף אם נסבור שכל מה שפקד אותם היה באשמתם. מעל מאה שנים מתקיים כאן סכסוך לאומי מר ואלים, שבו לשני הצדדים יש דרישות ממשיות וזכרונות קונקרטיים של הרג, בניגוד גמור למצב בשואה. ואף אם נציב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהקשר של עליית האסלאם הקיצוני בעולם, ההתעלמות מהרקע הלאומי-קונקרטי לשנאה הפלסטינית כלפי ישראל והיהודים, אגב השוואתה לנאציזם, מוזילה את ערך השואה ואת זכרונה. כמו כן, ההשוואה לשואה בשל האיום הקיומי שאותו אנו חשים כעת, מתעלמת מכוחנו הצבאי ומהתמיכה הצבאית והכספית האדירה שזכינו לה מארצות הברית, בניגוד משווע לימי השואה.
אבל, אם בכל זאת התנהגות ברברית באשר היא אנלוגית לשואה, כי אז מציבה השוואה זו גם דרישות מעצמנו. ראשית, בביקורת עצמית על ברבריות היוצאת מתוכנו. אך מעבר לכך, השוואה מחודשת זו דורשת מאתנו לא רק להפסיק למחות על השוואות של מעשי רצח עם בעולם לשואה, אלא אף דורשת מאתנו להיות הראשונים למחות על מעשים כאלה. הרי אם יש בסיס להשוואה בין השואה ובין זוועות אחרות, קבילותנו רבות השנים על אחרים ששתקו בזמן השואה מחייבות אותנו שלא לנקוט עמדה דומה לנוכח מעשי זוועה בסכסוכים אחרים בעולם.
טיעון שישי: חינוך ודת
הטבח עצמו והמראות שגילו חיילי צה"ל בבתי ספר ברצועה, העלו שוב למודעות את עצמת הרעל של המסרים במערכות החינוך בעזה. כמו כן, שוב קשה היה להתעלם מהמסרים הדתיים רוויי האלימות והשנאה כלפי יהודים (ולא רק כלפי ישראל או ישראלים), מבית מדרשו של האיסלאם הקיצוני. בחברה הישראלית התגבשה הבנה שיש צורך בגדיעת האינדוקטרינציה וב"חינוך מחדש" של תושבי הרצועה. מה יהיה טיבו של חינוך מחדש זה? יש להניח שהכוונה היא לחינוך לשלום, לאהבת אדם, לסובלנות בין-דתית ולחשיבה רציונלית.
בין אם מהלך זה יצלח ובין אם לאו, יוזמה זו כמובן יוצרת דרישה כלפי עצמנו. במה דברים אמורים? כמה דוגמאות יספיקו.
מי שדורש מהפלסטינים לבער ממערכת החינוך ומההוראת האסלאם את המסרים הרצחניים, חייב לדרוש זאת, במידה כלשהי, גם מעצמנו.
אשת חינוך שנוהגת לומר לילדים "כפרה עלייך הערבים שימותו"; נשים המרדימות את ילדיהן תוך כדי שירת "מוות לערבים"; שירת "שישרף לכם הכפר" בצעדות יום ירושלים בהשתתפות ישיבות (לא, זה לא קומץ; לא, זו לא עלילה שמאלנית, יש תיעוד למכביר). רב צבאי ראשי שמונה לתפקיד על אף שהביע במפורש את עמדתו שיש להמנע מהצלת חייו של חייל לא יהודי בשבת. סגן ראש עיריית ירושלים המשתתף במפגן יריקות על משלחת נוצרית ורבנים המגבים את הפרקטיקה השגורה של יריקה על אנשי דת נוצרים בעיר העתיקה. עלוני פרשת שבוע המלאים דברי שטנה, נקם והסתה, בין כותלי בתי הכנסת. עיסוק בלתי פוסק בסגולת ישראל ובהבדל בין ישראל לעמים. שיח גאולי המתאר מהלך היסטורי שבו ברור לפלסטינים אין מקום כיחידים או כעם, מלבד כמעכבי הגאולה. תמונות של הר הבית ועליו בית המקדש בבתי ספר, במבני ציבור ובבתים פרטיים. הצבת מנורה מול הר הבית, יחד עם הבהרה חוזרת ונשנית שהתקווה לבניית המקדש אינה רק עניין תיאורטי. ההתגברות האדירה של תנועת המקדש והשיח על המקדש בציונות הדתית בשנים האחרונות, כבר אינה מאפשרת לראות בתפילה "ובנה ביתך בקרוב" ובשירת "יבנה המקדש" געגועי לב בלתי מעשיים בלבד. פיוט פופולרי לשמחת תורה, המיוחס לרב ידוע ומרכזי, מופיע בזמירונים ומושר בבתי כנסת, "יום שמחה לישראל יום הרג/טביחה/כליה/נקמה לישמעאל" ובגרסאות אחדות גם "יום שואה לישמעאל".
ואם את אלה אפשר לראות כתופעות חדשות, הרי שעלינו להודות ביושר בקיומם של רכיבים אתנוצנטרים ואלימים בתוך המסורת הדתית שלנו, בצד רכיבים חשובים של רדיפת שלום ואהבת אדם. אנו אומרים, ולעתים אף שרים, את הפסוק "ידין בגוים מלא גויות" בתפילות השבת, שלא לדבר על "שלא עשני גוי". אנו לומדים סוגיות בגמרא הקובעות שהקב"ה מצטער על בריאת הערבים או המבהירות שהקב"ה התיר ממונם של הגוים לישראל. ספר הכוזרי, עם ההבחנה הסגולית בין יהודי ובין מי שאינו יהודי, אפילו אם התגייר, תופס מקום של כבוד בחינוך הדתי לגווניו. אנו עולים לתורה בפרשת שופטים וקוראים "לא תחיה כל נשמה" ומברכים, "אשר נתן לנו תורת אמת". ספר יהושע נלמד כיום בחמ"ד בכיתה ג', חוזר ונלמד בכיתה ז' ושב ונלמד במסגרות ישיבתיות, כאשר ההקשר האקטואלי נוכח כל העת, גם בחומרים המיועדים לקהל הרחב. אמת, בחומרי הלימוד לא נמצא קריאות מפורשות לביצוע רצח עם, וזהו הבדל משמעותי. עם זאת, לרוב, גם לא נמצא הסתייגות מסיפורי ההשמדה וממשמעותם לדורות. ושוב, איני טוען לזהות בין התכנים הללו ובין תכנים הנלמדים במערכת החינוך של חמאס, אלא רק שמי שדורש מהפלסטינים לבער ממערכת החינוך ומההוראת האסלאם את המסרים הרצחניים, חייב לדרוש זאת, במידה כלשהי, גם מעצמנו. ואם, מסיבות מובנות, עולם דתי אינו יכול להשמיט טקסטים או לצנזרם, כאן מקומה של הפרקטיקה הדרשנית של עידון והצבת משקל נגד.
כך גם לגבי הגיאוגרפיה. בעוד אנו מלינים על קריאות "מהנהר ועד הים", במפות התלויות בבתי ספר בארץ, על פי החלטת ממשלה מלאחר מלחמת ששת הימים, אין זכר לקו הירוק. ספרי גיאוגרפיה נמנעים בהוראת משרד החינוך מלציין את גבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל ודורות שלמים של תלמידים ישראלים גדלים ללא מודעות לגבי המשמעות הקונקרטית מאד של החלוקה בין ישראל לשטחים, בעבר ובהווה. מאז הסכמי אוסלו מסומנים על המפה אמנם שטחי A ו-B, אך שטחי C, התופסים חלק ניכר מהשטח, מיוצגים כאילו היו חלק ממדינת ישראל, על אף שזו נמנעה מלספחם. תליונים של ארץ ישראל השלמה הפכו בשנים האחרונות לפריט רווח, בעיקר בחברה הדתית, אך לא בה בלבד.
טיעון שביעי: מדבר שקר תרחק
אחת הטענות המופנות תדיר אל מבקריה של ישראל היא טענת ההסתמכות על מקורות פלסטינים בלתי מהימנים, על עלילות בלתי מבוססות ועל נרטיבים היסטוריים מגמתיים. התביעה לביסוס טיעונים על ידע מוצק, על דרישה וחקירה של האמת ועל חוש ביקורת, היא מוצדקת וחיונית לקיומה של חברה תקינה. אכן מקומם לשמוע סטודנט אמריקאי שסבור כי כל הקשר בין יהודים ובין ארץ ישראל החל ב-1948 או שמוכן לקבל את גרסת חמאס כאילו הרוצחים והאנסים היו אזרחים שבאו בעקבות מחבלי הנוחבה ולא אנשי חמאס בעצמם. דוברי ההסברה הישראלית מרבים לחשוף את נקודות הכשל הללו ולדרוש מ"העולם" לבסס את אמירותיו על מידע אקטואלי והיסטורי אמין.
עתה משדרשנו להציב את החתירה לאמת כאַמת מידה עבור אחרים, אין לנו אלא לדרוש גם את זאת מעצמנו, הן ביחס לאירועים ולתהליכים היסטוריים, הן ביחס למה שמתרחש בימינו. החתירה לאמת דורשת אף יותר מכך: היחשפות מכוונת למידע שאינו מגיע אלינו בערוצים השגורים. דוגמה קטנה: סביב הדיון בבית הדין בהאג על האשמת ישראל במעשים של רצח עם, נשאלה שוב ושוב השאלה, מדוע לא תבעו את רוסיה או את סוריה על פשעי מלחמה. אלא שמדינות אלה אכן נתבעו בבית הדין, כפי שאפשר בקלות לגלות באתר בית הדין. רק בנובמבר האחרון ניתן פסק דין נוסף של בית דין זה כנגד סוריה. דוגמאות מטרידות יותר קשורות לידע ההיסטורי הרווח בחברה הישראלית על תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני – מה אנו בוחרים לדעת ולמה אנו מתכחשים – ועל הנעשה יום יום בשטחים, למשל.
סוף דבר
הטיעונים במאמר זה לא נועדו בשום דרך להמעיט מחומרת מעשי הזוועה שנעשו על ידי אחרים או להפחית בכוחן של טענות מוצדקות המוצבות על ידי ישראל כלפי אחרים – מדינות ויחידים. ההשוואות שנערכו לא נועד ליצור סימטריה ויש היבטים שנסקרו כאן הרחוקות מסימטריה. הטיעון גם אינו אירוני בנוסח ה-whataboutism, אלא נועד להציע הצעה של ממש לחשיבה הישראלית.
ביקורת מתמדת של מוסריותם של אחרים יכולה להוביל לשתי תוצאות הפוכות. מצד אחד, היא עשויה להוביל לביטול מוחלט של המחויבות למוסריות אוניברסלית ("אנחנו במזרח התיכון") ולטיפוח של יחס מזלזל בעצם הדרישה למוסריות. גוון אחר של גישה זו היא התגאות במוסריותנו, המתלווה לא אחת דווקא להצדקות על הצורך בחריגה – נקודתית או כללית – מאמות מידה מוסריות. ומצד שני, ביקורת על אחרים, אם היא נאמרת אגב עמידה מול המראה, יכולה להוביל אותנו לשיח שבו ניישם את הביקורת גם כלפי עצמנו. אין צורך אפילו להפליג ל"קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים". הסדר יכול להיות גם הפוך, "קשט אחרים, אבל כעת גם קשט עצמך על פי אותה אמת מידה שבה ביקרת את האחרים". זו הזדמנות של ממש לחברה הישראלית, ושכרה בצידה.
וזהו אומרו "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז)... כלומר אם תטיב מעשיך, אתה רשאי לישא פניך לפני כל אדם, אבל אם לא כן "לפתח חטאת רובץ" כו' ונראה לי שאם חטאתָ, החטא שעשית עומד רבוץ על פתחי פיך ויגרום לך להחריש במקום הראוי לדבר'.
ר' מנחם המאירי, פירוש למסכת אבות, סוף פרק א
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובמדרשת רוני. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.