עינב צנגאוקר ואשת לוט: אמהוֹת בשעת צרתן
- ד"ר אוריה כפיר
- 12 בנוב׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 13 בנוב׳
בימים שחלפו מאז שאוניברסיטת תל אביב הודיעה על הענקת התואר דוקטור לשם כבוד לעינב צנגאוקר, שמענו עוד ועוד ביקורות על החלטה זו והסתייגויות ממנה, לפיהן צנגאוקר אינה ראויה לתואר ולכבוד הזה. אינני מדבר כאן על מכונת הרעל, אלא על קולות מלב המיינסטרים: פוסט של אם שכולה, טור דעה של איש תקשורת, דרשה ארוכה של ראש ישיבה פופולרי. הביקורות הללו הביעו כמובן הזדהות עם הכאב הנורא ועם תחושת הרווחה האינסופית שזה נגמר סוף סוף, אך יצאו נגד ה"סגנון" הבוטה, ופטרו את הסגנון הזה במימרה שחזרה שוב ושוב באלף וריאציות: "אין אדם נתפס בשעת צערו".
זוהי מימרה נוראה בעיניי. היא מקטינה את האדם שעליו היא נאמרת, מבטלת את דבריו בתירוץ שהם נאמרו "בעידנא דריתחא", וממקדת את תשומת הלב במילים במקום במעשים שכנגדם הן הושמעו. בהפטרה של השבת האחרונה, שבת פרשת וירא, קראנו על האישה השונמית שעל מנת להציל את בנה שברה את כל המסגרות, התנפלה על אלישע הנביא "ותחזק ברגליו". דברי הנביא אל גיחזי, משרתוֹ, מאלפים: "הרפה לה כי נפשה מרה לה" (מלכים ב, ד, כז). במקום לבטל אותה בגלל ה"סגנון", הנביא מבין שלפעמים דווקא כדאי לתפוס אדם בשעת צערו, ושמאחורי הסגנון הבוטה עשויה להסתתר אמת גדולה. ברוח הדברים האלה אשתדל לא להתעכב על סגנונן של הביקורות נגד צנגאוקר ונגד האוניברסיטה, לדלג על השמצות מפורשות, ולהתמקד במהות הדברים.
בינאריות מלאכותית
אותו רב אמר בדרשתו: "במשפחות החטופים היה החלק שאנחנו היינו שייכים לו שהלכו עם מסרים של אחדות, בכלל בלי לדבר על הממשלה, ורוב החטופים [הכוונה לבני משפחותיהם, א"כ] היו עושים את העצרות בכיכר, והיא [צנגאוקר] ועוד כמה משפחות בודדות הלכו לשער בגין ושמה יצרו מפגנים רדיקלים, גם בדיבור וגם בצורת ההופעה".
ראשית יש לומר שההצגה הבינארית של "כיכר החטופים" לעומת "שער בגין" היא מלאכותית והרסנית. היא פועלת בניגוד גמור לדיבורים על "אחדות", וגם חוטאת לאמת ולאנשים רבים, לרבות החתום מטה, שנעו בין שני המוקדים. ועוד, העצרות בכיכר החטופים לא היו עשויות מעור אחד, וכללו "ערבי אחדות" מנחמים, לצד כינוסי תפילה ועצרות מחאה קולניות. המחאה בשער בגין אכן היתה לעומתית יותר, ובדרך כלל זוהתה, שלא בטובתה, עם הצד השמאלי במפה הפוליטית בישראל, אבל הטענה ש"ערבי האחדות" בכיכר היו א-פוליטיים אינה אלא מצג שווא והטעיה. למתבונן מן הצד היו ערבים בכיכר – לא כל הערבים כמובן – שנדמו לערבי זיכרון של אומה שמלקקת את פצעיה ממלחמה שחלפה לה, ולא עצרות בעיצומה של מלחמה מדממת, שיש חשד שנמשכה (לפחות גם) ממניעים פוליטיים, ונמצאה (ועודנה) במחלוקת מוסרית וערכית חריפה. חשוב לומר: לא צריך "לדבר על הממשלה" בשביל לתת רוח גבית לממשלה; לפעמים די בהימנעות מביקורת. עצרת שאינה נותנת מקום לביקורת מעודדת קפאון, והקפאון הזה, כמו כל קפאון פוליטי, משחק לידיו של מי שנמצא בשלטון ורוצה להמשיך בדרכו. זו כמובן עמדה לגיטימית, אך בשום פנים ואופן היא איננה א-פוליטית.
הביקורת שנמתחת עכשיו על צנגאוקר נועדה לטשטש ולהשכיח בדיוק את העובדה שקריאת הזעם שיצאה משער בגין באה להכריז על האמת הפשוטה: העם אינו מפוייס ומאוחד, ואי אפשר להמשיך.
כשממשלת ישראל הביטה בשידורים של ערבי האחדות בכיכר החטופים היא אמרה לעצמה: העם מפוייס ומאוחד, אפשר להמשיך. הביקורת שנמתחת עכשיו על צנגאוקר נועדה לטשטש ולהשכיח בדיוק את העובדה הזאת: שקריאת הזעם שיצאה משער בגין באה להכריז על האמת הפשוטה: העם אינו מפוייס ומאוחד, ואי אפשר להמשיך.
אחדות שאינה מרדימה מחלוקות
הרב המשיך: "עכשיו, הבחירה לקחת את זה [את דבריה הבוטים של צנגאוקר], לקחת אותה ולשים אותה כדוגמה ומופת – שוב, אפשר להגן עליה [על צנגאוקר], להגן עליה מצד מצבהּ, מצד צערהּ, מצד המתח שהיתה בו וכולי, אפשר ללמד זכות [...] אבל אי אפשר ללמד זכות על אוניברסיטת תל אביב שזאת התודעה המוסרית והלאומית שלה". ובמקום אחר במהלך השיעור הוסיף שמי שנותן את תואר הכבוד לצנגאוקר, "התפיסה של הדמוקרטיה [שלו] בקריסה". אך בדיוק ההפך הוא הנכון: העצרות בשער בגין שצנגאוקר עמדה בחזיתן אפשרו קול אחר, ביקורתי, הדורש שינוי ותקווה. השמעת קול אחר היא תמצית הדמוקרטיה, והיא גם הדרך היחידה לאחדות, אחדות שאינה מטשטשת ומרדימה מחלוקות, אלא מכירה בהן ומאפשרת אותן. הטענה ש"עינב צנגאוקר קיבלה תואר כבוד משום שהיא מסמלת את המאבק של היחיד שלא חשובה לו המדינה" היא שקר והוצאת דיבה. הדיבורים המקטינים על ה"אֵם הלביאה" הם מפגן של טעם רע.
האֵם הלביאה
הדיון המיותר בהורות של צנגאוקר מחזיר אותנו אל פרשות השבוע האחרונות, שבהן נפגשנו עם מודלים הוריים בעיתיים, בלשון המעטה: הורה אחד שהפקיר את בנותיו להמון אלים, הורָה שניה שנטשה את בנה שנמצא בסכנת חיים שלא תראה במות הילד, והורה שלישי שזרק בן אחד למות במדבר ועקד בן אחר על המזבח. אפשר להשתגע. רק דמות אחת הצילה את המצב.
הסיפור ידוע ומוכּר: לוט, אשתו ובנותיהם ברחו מסדום המתהפכת, ובהמשך, אשת לוט הביטה אחורנית, "ותהי נציב מלח" (בראשית יט, כו). מבט אחד בלתי זהיר בזווית הלא נכונה – ואשת לוט, שרק לפני רגע זכתה שמלאך אלוהים בכבודו ובעצמו יישלח במיוחד כדי להציל אותה, מאבדת את הכל.
ריבונו של עולם, למה?
והשאלה זועקת: למה? ריבונו של עולם, למה? מה היה חטאה, ולמה העונש עליו כל כך נורא? פרשני המקרא שבדרך כלל נחלצים לטובת האבות ועושים כל שביכולתם להוציא אותם "בסדר" (גם כשזה כמעט בלתי אפשרי), פועלים כאן בתמונת ראי מושלמת, וממש יוצאים מעורם כדי להפליל את אשת לוט ולהסביר מה עשתה שהגיע לה סוף כה טראגי: פרשן אחד הסביר שהיא קיבלה את העונש הזה על צרוּת העין שלה, שאפילו מֶלַח היא לא הציעה למלאכים שבאו אל ביתם – ועל כן הפכה לנציב מלח: "במלח חטאה ובמלח לקתה". פרשן אחר אף הרחיב את הרעיון הזה, והציע שאשת לוט מיהרה אל השכנים, כביכול, כדי לבקש מהם מעט מלח לאורחים, אך למעשה היה זה סימן מוסכם שנועד לרמוז להם שלעיר הגיעו אנשים לא רצויים, ולהזמינם לצבוא על הדלתות. פרשן נוסף נטפל באופן ספציפי לפועל "ויתמהמה" (בראשית יט, טז), והסביר כי השורש מהמ"ה "נופל על המתעכב שלא ברצונו, [...] והנה לוט צדיק היה והאמין בדברי המלאכים [...] אולם אשתו מרשעת היתה ככל אנשי סדום [והיא עיכבתו] [...] אבל השֵם שופט צֶדֶק, וסבֵּב באופן שתענש גם היא ככל חטאותיה". פירוש קיצוני אחר רמז שהיא נענשה על שם סופה, ועבירה גוררת עבירה: שבתחילה המרתה את דברי המלאך שלא להסתכל אחרונית, ולבסוף הביאה במותה לגילוי עריות בתוך משפחתה. והיה אפילו מי שהציע שאשת לוט נענשה על שום שהיתה לא פחות מאשר גלגול של לילית, השֵדָה מימי בראשית. כל כך הרבה אנרגיה מדרשית כדי להשחיר את דמותה.
אֵם אמיתית
למזלה ולמזלנו יש גם מדרש אחר (מתוך פרקי דרבי אליעזר), המבוסס על פירוש הגורס כי ללוט ולאשתו היו ארבע בנות; שתיים מאורסות שהצליחו להימלט איתם, ושתיים נשואות שנשארו מאחור ונספו עם כל תושבי העיר: "אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות, והביטה לאחריה לראות אם הולכות אחריה אם לא, וראת[ה] אחרי[ה] השכינה ונעשת[ה] נציב מלח". זהו פירוש מהפכני ויפהפה. דבר ראשון, הוא קובע שהפיכתה לנציב מלח לא היתה עונש כלל. לפי הפירוש הזה, האיסור להביט אחורנית נועד להגן על לוט ומשפחתו שלא יראו בטעות את האל שיָרַד אל סדום ויתחייבו בנפשם, ככל הנראה על סמך הפסוק, "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ). הפיכתה לנציב מלח לא היתה אפוא עונש אלא תוצאה טבעית של הנסיבות.
חשוב מכך, המדרש מסביר שהסיבה לכך שאשתו של לוט הביטה לאחור היתה ש"נכמרו רחמיה על בנותיה". בתוך כל המודלים ההוריים הבעייתיים של הפרקים האחרונים, המדרש, בדומה להפטרה, סוף סוף מציע לנו אֵם אמיתית, אֵם שמודעת לסכנה, אֵם שמודעת למחירים הנוראים שהיא עלולה לשלֵם, ואף על פי כן אינה יכולה לדהור קדימה עם בעלה (או כמו השונמית מההפטרה, אינה יכולה לשבת בבית עם בעלה בחיבוק ידיים). היא אינה יכולה שלא להסב מבט חרֵד בכיוון סדום ומבט זועם על הגורל שנגזר על בנותיה, שהן מעין מטונימיה, פרט קטן שמייצג את השלם, שתי נשים שמותן מייצג את כל החיים שהלכו לאיבוד.
המדרש מסביר שהסיבה לכך שאשתו של לוט הביטה לאחור היתה ש"נכמרו רחמיה על בנותיה". בתוך כל המודלים ההוריים הבעייתיים של ספר בראשית, המדרש, בדומה להפטרה, סוף סוף מציע לנו אֵם אמיתית, אֵם שמודעת לסכנה, אֵם שמודעת למחירים הנוראים שהיא עלולה לשלֵם, ואף על פי כן אינה יכולה לדהור קדימה עם בעלה.
השאלה שצריכה להישאל, על פי מדרש זה, איננה איך יתכן שהיא הסתכלה לאחור, אלא איך אפשר בכלל היה לצפות ממנה אחרת. אשת לוט הביטה לאחור כי זו היתה האופציה האפשרית היחידה מבחינתה. ואם זה אומר שהיא תהפוך לנציב מלח – so be it.
אני מעריץ את אשת לוט. ומאותה סיבה, ומסיבות רבות נוספות, אני מחזיק מאוד גם מד"ר עינב צנגאוקר, שאותה אף אחד לא יוכל להפוך לנציב של מלח.
ד"ר עינב צנגאוקר שעמדה בחזית העצרות בשער בגין למען בנה ולמען המדינה ראויה לכל הוקרה. כולי תקווה שהענקת תואר הדוקטור מבשרת שעוד נמשיך לשמוע ממנה, ומייחל שנזכה לפעול לאור כל העקרונות והערכים שבגינם היא קיבלה אותו: "סולידריות חברתית, קדושת החיים, אחדות והורות".
ד"ר אוריה כפיר הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חבר בקהילת יחד, תל אביב.