תמונות של ילדים: מחשבות לפרשת תזריע-מצורע תשפ"ה

---

פקודת המשטרה שהתפרסמה לאחרונה אוסרת להניף שלטים ש"יש בהם משום הסתה לפעילות אלימה ומנוגדת לחוק", ומפרטת: "תמונות של ילדים / תינוקות מעזה, שלטים [של] חטופים, רצח עם, וטיהור אתני" (במקור, תיאוּרֶטְנִי). אף שאינני מאמין שזה מקור ההשראה, מפקדי המשטרה יכולים למצוא סימוכין בפרשת השבוע.   

פרשת השבוע, תזריע-מצורע, מספרת בעיקר על דיני נגע הצרעת: אדם שיש חשש שהתגלתה צרעת בבשרו מובא אל הכהן כדי שזה יראה את הנגע, יאמת את החשש, ובהתאם, ירחיק את הנגוּע מן המחנה עד שייטהר.

עד כאן הכל טוב ויפה. אבל מה עושים אם החשש לצרעת התגלה בבשרו של חתן בערב חתונתו – הבּוּפֶה כבר ערוך, האורחים ממלאים את האולם, וההתרגשות בשׂיאה – האם נדחה את החתונה עד מלאות ימי טהרתו? התשובה במשנה במסכת נגעים מהממת: אין מבטלים את החתונה חס ושלום. אלא "מבטלים" את הנגע! "נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ" (נגעים ג, ב). הוא הדין, באדם שלקה בצרעת בימים שלפני הרגל – הנגע יכול לחכות עד שיחזור מירושלים (שם). ואיך עושים את זה? הפתרון מהפכני: פשוט נדאג שהכהן לא יראה אותו. ואפשר לנסח זאת גם כך: במקום לראות את הנגע, התורה בוחרת "לראות" את החתן ואת הכלה ולשמוח ביחד איתם.

זה דבר מדהים: אנחנו מתגרדים מן הנגע; אנחנו כואבים פיזית מן הנגע; אנחנו מדממים מן הנגע – אבל, בכל זאת, לפי התורה אין נגע (!), יש חתונה.

בברייתא בתלמוד (מסכת מועד קטן, דף ז ע"ב) למדו זאת התנאים משני פסוקים, האחד מפרשת תזריע והשני מפרשת מצורע. ר' יהודה דרש את הפסוק מפרשת תזריע, "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא" (ויקרא יג, יד). מאי 'וּבְיוֹם'? לומר לך: "יש יום שאתה רואה, ויש יום שאי אתה רואה". הטומאה תחול רק ביום שבו הכהן יבוא לראות. ובמילים פשוטות, במקום לבטל את החתונה אפשר פשוט לגרוע את הכהן מרשימת המוזמנים. ורבי דרש את הפסוק מפרשת מצורע על צרעת הבית: "וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע; וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת" (ויקרא יד, לו): הטומאה בקירות הבית תחול רק ברגע שהכהן יבוא לראות. ולכן כל עוד הוא לא בא ולא ראה, אפשר להספיק ולפנות את הבית ולהציל את כל הדברים שעלולים להיטמא כשיבוא הכהן. זאת גם הסיבה לכך שכשבעל הבית קורא לכהן, הוא אומר לו: "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא יד, לה). למה "כְּנֶגַע", ולא "נגע"? כי כל עוד הכהן לא ראה, הנגע איננו נגע, לכל היותר הוא "כְּנֶגַע".

למרות שהצרעת היא הדבר הכי פיזי בעולם, ההגדרה של הצרעת איננה פיזיולוגית, אלא פרספטואלית. ההגדרה של הצרעת וטומאתה אינה נעוצה בעובדות הפורנזיות, אלא באופן שבו הצרעת נתפסת בחוש הראייה, בראות עיניו של הכהן. זה דבר מדהים: אנחנו מתגרדים מן הנגע; אנחנו כואבים פיזית מן הנגע; אנחנו מדממים מן הנגע – אבל, בכל זאת, לפי התורה אין נגע (!), יש חתונה. והכהן – הוא שיחזור בהזדמנות אחרת. 

כעת שוב מורים לנו לעצום את העיניים, "להזיז מהמסך" מראות לא נוחים, ולא להניף "תמונות של ילדים ותינוקות מעזה", ו"שלטים [של] חטופים". כי יש יום שאתה רואה, ויש יום שאי אתה רואה. 

ואולם, כמה שההלכה הזאת רגישה – ככה היא עלולה להיות גם מסוכנת ולהיות מנוצלת לרעה. משום שכל כך מפתה להשליך את ההיגיון ש"נגע שלא רואים – אינו קיים", גם על "נגעים" אחרים: אם אני, נגיד, פוחד לחזות במו עיניי בהריסות ניר עוז ולהישיר מבט אל עיני הקיבוצניקים, אולי פשוט אמָנע מלנסוע לבקר שם; ואִם יש אֵם שזועקת את נשמתה על בנה החטוף בראש חוצות ומזכירה לעולם את גודל המחדל וההפקרה, כדאי לסלק אותה מן העין, וכל האמצעים כשרים – אפילו לאיים עליה שזעקותיה עלולות לפגוע בסיכויי השחרור של בנה; ואם תמונות הזוועה מעזה עם עשרות אלפי הרוגים והרוגות הופכות את הבטן ומתעקשות להעלות בזיכרון מראות נוראיים ממקומות וזמנים אחרים, הדבר הכי קל הוא לאטום את העיניים ואת הלב. 

זהו בדיוק ההיגיון שעמד מאחורי דבריו של הרב הצבאי עמיחי פרידמן בתחילת המלחמה, שאמר כי "ברגע שאני מזיז אותם [את ההרוגים והפצועים והחטופים] מהמסך, אני נשאר עם אולי החודש הכי משמח בחיים". בשעתו, דברי הרב עוררו זעזוע והובילו להשעייתו מתפקידו. אבל כעת שוב מורים לנו לעצום את העיניים, "להזיז מהמסך" מראות לא נוחים, ולא להניף "תמונות של ילדים ותינוקות מעזה", ו"שלטים [של] חטופים". כי יש יום שאתה רואה, ויש יום שאי אתה רואה. 

נראה לי שהפתרון למבוכה המוסרית הנוראה הזאת נמצא גם הוא בפרשת השבוע, שהשורש רא"ה מופיע בה עשרות פעמים – ומראֵה, ורָאָהוּ, מראֶהָ,  הֵרָאוֹתוֹ, ונראָה, יראֶנָה, מראֵהוּ, והָרְאָה, יִראֶה, תֵרָאֶה, לראות – אבל בעיקר, בצורת הציווי: "וראָה הכהן!". בשונה ממה שהשתמע עד כאן, התורה מדגישה שדרך המלך היא דווקא לראות, ומצווה אותנו שוב ושוב: "וראָה!". זה אפילו לא "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" (שמות כג, ה), כלומר, "כִּי תִרְאֶה", אם במקרה ראית, אז תן יד. כאן הכתוב אומר במפורש: "וראָה!", צריך לראות! כשלב הכרחי לריפוי והחלמה.

נדמה כאילו התורה שולחת לנו מסרים כפולים. מצד אחד חייבים לראות, אבל מצד שני, התורה גם משאירה פתח שלא לראות. ואפשר שבמסרים הכפולים האלה, ובַכוח שהתורה מעניקה למבט האנושי, היא כאילו מעבירה את האחראיות אלינו: יש הרבה נגעים בעולם, והתורה מצווה אותנו לראות אותם. אבל בסוף-בסוף אם נראה אותם או לא – הבחירה בידינו. 

מה שמקל על הבחירה היא אולי העובדה שהתורה שנותנת למבט האנושי את הכוח לטמא בפרשת תזריע, היא התורה שנותנת למבט האנושי, בפרשת מצורע, גם את הכוח לטַהֵר: "וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה, וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת, וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע" (ויקרא יד, מח).

וכמה שגם אנחנו זקוקים לראייה ולריפוי, ושיקויים בנו: "ותן לנו לשוב ולראותו. יותר מזה אנחנו לא צריכים".

---

ד"ר אוריה כפיר הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חבר בקהילת יחד, תל אביב.

---

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? 

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן. 

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

רוצה לתמוך ב'ישר'? 

אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.