פעולת התגמול בקיביה: בין מוסר לפוליטיקה

מבוא

פעולת התגמול בקיביה (קִבְּיַא) של יחידה 101 בפיקודו של רב-סרן (מיל') אריאל שרון, לימים ראש ממשלת ישראל, הייתה הפעולה הצבאית הראשונה של מדינת ישראל הצעירה שמשכה גינוי בינלאומי נרחב. היא התרחשה בליל ה-14 באוקטובר 1953 בתגובה לפיגועי טרור רבים שבוצעו על ידי פדאיון שחדרו לישראל מירדן, מסביבת הכפר קיביה.

הפעולה הייתה תגובה בפרט להתקפה על העיר יהוד ולרצח סולטנה (סוזאן) קניאס, בתה שושנה, בת ה-3, ובנה בני, בן השנה וחצי. ילד שלישי, יצחק, בן ה-13, נפצע קשה ומת לאחר שלוש שנים. הפעולה נקראה רשמית "מבצע שושנה".

הכיבוש וההרס בקיביה

כאשר ראו את חיילי צה"ל מתקרבים, רוב גברי קיביה נמלטו, והכפר נכבש בקלות. הכוח פוצץ יותר מ-40 בתים והרג 69 תושבים, רובם נשים וילדים. בעקבות הפעולה, אישים יהודים מובילים רבים בישראל ובתפוצות הגיבו בכתב, תוך בחינת היבטיה האתיים והפוליטיים. בין המגיבים היו שניים מן הפילוסופים הרמב"מיים החשובים ביותר במאה ה-20, חיים יהודה רות (1963-1896) וישעיהו ליבוביץ (1994-1903), שניהם פרופסורים דגולים באוניברסיטה העברית בירושלים.

תגובתו של רות ("הסוגייה המוסרית") הופיעה ב"ג'ואיש כרוניקל" הבריטי ב-4 בדצמבר 1953. תגובתו של ליבוביץ ("לאחר קיביה") הופיעה בדו-שבועון הישראלי "בטרם" ב-15 בדצמבר 1953 וב-15 בינואר 1954.

הדיון הציבורי

הדיון הממושך ב"ג'ואיש קרוניקל" התמקד בשאלה האם נכון ליהודי התפוצות לגנות את מדינת ישראל בפומבי. אולם רות התעקש לעסוק בנושא אחר: היהדות. "הבעיה", הוא כתב, "היא האם... היהדות... יכולה להשלים עם המעשה הזה". "פעולת קיביה", המשיך, "היא סוג המעשים שנהגנו לומר לגביהם שהיהדות לימדה את העולם לגנותם, ומהם יהודים עצמם סבלו לעתים כה רבות".

אם לא נגנה את פעולת התגמול הישראלית, אנו מכחישים את ערכינו ואת עברנו. רות שאל: האם נעז עתה לומר, כמו בעבר, כי התורה מלמדת שיש "חוקה אחת" לכולם, וכי מה ששּׂנוי עלינו איננו עושים לאחרים, וכי שפיכות דמים בגדר "ייהרג ובל יעבור", וכי "עין תחת עין ממש" אינו כלל יהודי, וכי התורה מצווה אותנו על אהבת הגר שלושים ושש פעמים, וכי סנהדרין שהרגה אדם אחד בשבעים שנה "נקראת חובלנית"? במילים אחרות, אם אנו נוטשים את ערכינו היהודיים, האם עדיין נוכל לראות את עצמנו יהודים?

תגובת ליבוביץ

בדומה לרות, ליבוביץ מתחיל את תגובתו לפעולת קיביה בהעלאת שאלת יחסנו כיום כיהודים לערכינו המסורתיים. אולם הוא אינו מדבר על "יהודים" סתם אלא על יהודים במדינה היהודית הריבונית החדשה. "המשמעות הדתית והמוסרית האמיתית" של עצמאותנו הפוליטית היהודית, הוא טען, גלומה בהיותה ניסיון עבורנו ועבור ערכינו.

ליבוביץ טוען כי הקיום בגלות היה "סוג של אסקפיזם". דיברנו יפה מאד על ערכים, אבל המוסר שלנו "מעולם לא נבחן". נכון, לא עסקנו ברצח המוני כמו עמים אחרים, אך לא היה לנו צבא לעשות זאת. לא היה לנו הכוח להיות מוסריים. יכולנו לסבול למען ערכינו, אך לא יכולנו לפעול על-פיהם. והנה, "עתה אנו נבחנים".

השאלות הקיומיות

ליבוביץ מבחין בין הערכים המסורתיים שלנו לבין ריאלפוליטיק. הוא קובע כי ניתן אמנם למצוא הצדקה למעשה קיביה, אך מוסיף מיד: "אל נשתדל למוצאה", משום שמדובר ב"זוועה". הוא השווה את מעשה קיביה למעשה בני יעקב בעיר שכם (בראשית לד). הבנים נתנו הצדקה למעשם האכזרי באומרם: "הכזונה יעשה את אחותנו?!" (שם, פסוק לא). אף על פי כן, יעקב אבינו קילל את המעשה באומרו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם... ארור אפם כי עז... ואפיצם בישראל" (שם, מט, ה-ז). ישנם מעשים, קובע ליבוביץ, שעשויים להיות מוצדקים מוסרית או פוליטית, אבל הם מקוללים.

האכזבה מן הציונות

גם רות וגם ליבוביץ הקדישו שנים רבות ליצירת תרבות עברית מחודשת בציון. בעשור שלפני הקמת המדינה, שניהם הרבו להרצות ולכתוב על שאלות של ממשל, אזרחות וחינוך, במטרה להכין את יהודי ארץ ישראל לעצמאות. עם זאת, שניהם היו אישים שנויים במחלוקת, שלעיתים הואשמו באנטי-ציונות ואף בבגידה.

אכזבה ראשונה

האכזבה הראשונה הגיעה ממש בראשית ימי המדינה. ליבוביץ קרא לרבנים בארץ ישראל להכין את ההלכה לניהול מדינה מודרנית ("הלכות מדינה"). הוא הפציר בהם לפסוק פסקי הלכה נועזים בנוגע לממשל, טכנולוגיה וכלכלה. עם זאת, לאחר הקמת המדינה, התברר כי לא הרבנים ולא הציבור הדתי היו מעוניינים בפסקי הלכה כאלה. חוסר רצון זה ליוזמה הלכתית מצד הציבור הדתי בארץ אכזב אותו עמוקות.

אכזבה שנייה

האכזבה השנייה הייתה מעשה קיביה. ליבוביץ התאכזב מן החינוך הציוני החילוני, אך עדיין האמין כי אותם צעירים שלמדו בבתי הספר הציוניים הדתיים היו חסינים מפני הלאומנות המעוותת שראה בקרב מבצעי פעולת התגמול בקיביה.

אכזבה שלישית

האכזבה השלישית הגיעה לאחר מלחמת ששת הימים עם הרדיקליזציה של הציבור הציוני-דתי. זו הייתה בוודאי האכזבה הגדולה ביותר של ליבוביץ. בני הנוער הציונים-דתיים, שגדלו על תורה ומצוות, שלדעתו צריכים היו להיות חסינים מפני לאומנות סוטה, הפכו כעת למגזר הכי לאומני והכי פחות ביקורתי מכל המגזרים בחברה הישראלית.

קיביה ואנחנו

תגובותיהם של ח"י רות וישעיהו ליבוביץ' לפעולת קיביה, שנכתבו לפני יותר מ-70 שנה, מעלות שאלות קיומיות קשות שנותרו רלוונטיות במדינת ישראל של ימינו ובציונות העכשווית. לא אבד הכלח על דברי האזהרה של שני הפילוסופים הרמב"מיים הללו. אדרבא! דבריהם נעשו דחופים עוד יותר.

רשימה זו מבוססת על שיעור שנתתי בפסטיבל "לימוד" בברמינגהם, אנגליה, דצמבר 2025. נוסח אנגלי עם קישורים ביבליוגרפיים נוספים עתיד להופיע בקרוב ב-The Seforim Blog. וראו מאמרי המפורט יותר: "לאחר קיביה: ישעיהו ליבוביץ, ח"י רות, ונחמה ליבוביץ" (2007).

---

זאב הרוי הוא פרופסור אמריטוס בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מחברם של מחקרים רבים על פילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה. חתן פרס אמ"ת במדעי הרוח לשנת תשס"ט.

---

לקבוצת הוואטסאפ השקטה של ישר

לקבלת עדכונים שבועיים בדוא"ל

לתרומה