top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר טפת הכהן-ביק

גזענות ופילנתרופיה של הגוף


 


ידיעה על תרומת הכליה של העיתונאי ארנון סגל, שהתנה את תרומתו בכך שתושתל ביהודי, הופצה ברשת בימים האחרונים. כמובן שתרומת כליה היא מעשה מרשים ואלטרואיסטי מאין כמותו, ובכל זאת, התנאי הכרוך בה הותיר רושם קשה. זו אולי קלישאה לפתוח את הדברים בבקשה לדמיין כי בארץ אחרת מישהו היה מתנה את תרומתו ל"לא יהודי". אך לקלישאה זו יש חשיבות. אנא נדמיין.


* * *


אי אפשר להעריך אלטרואיזם כאשר הוא מטפח גזענות ובדלנות; ואת הדבר הזה, שנראה אולי בעבר מובן מאליו, חשוב לומר כעת באופן ברור.

הדיון הסוער בתנאי של סגל מעורר שאלות לגבי האלטרואיזם בחברה הציונית-דתית ככלל. בטור הזה אתייחס אמנם לדוגמאות הכי דרמטיות של האלטרואיזם הזה – תרומת כליה ופונדקאות, אך נראה כי אפשר להגיד בהכללה גסה כי תרומה לחברה, חסד והתנדבות הם ערכים מרכזיים בחברה הציונית-דתית. ואכן, נהוג להתלוצץ שמביך ללכת עם שתי כליות ביישובים דתיים. במחקר שעורכת פרופ' אלי טימן היא מראה את ההתקבלות הגדולה של הפסק המתיר לנשים נשואות לשמש פונדקאות. כלומר, מרגע שהותר לנשים דתיות לשמש כפונדקאיות, נשים רבות מן החברה הציונית דתית הלכו לאפיק זה. כך, פונדקאות, שמתאפשרת בשל הנישואים המוקדמים ושנות הפוריות הרבות שנשים דתיות זוכות להן, הפכה לתופעה רווחת.

ובכל זאת, בד בבד זו גם החברה שהצליחה להצמיח מתוכה את הכוחות הכי גזעניים. אני לא חושבת שצריך לפרש את החסד הזה כהלבנה של הכיבוש, או כניסיון מזויף להתנחל בלבבות. שתי העובדות הללו יכולות לשכון זו לצד זו – זו סתירה שלא צריך לטשטש את שני צדדיה – ותוצאתן היא חברה של חסד אמיתי, שמתקיימת בשטחים כבושים, ומולידה מתוכה גזענות ואלימות. ובכל זאת, איך אפשר להבין את הניגוד הזה?


שתי העובדות הללו יכולות לשכון זו לצד זו – זו סתירה שלא צריך לטשטש את שני צדדיה – ותוצאתן היא חברה של חסד אמיתי, שמתקיימת בשטחים כבושים, ומולידה מתוכה גזענות ואלימות. ובכל זאת, איך אפשר להבין את הניגוד הזה?

בלילה הנורא שבו נרצחו הלל ויגל יניב הניגוד הזה הומחש באופן הנורא ביותר: ברגע שהאסון התרחש אימם של הלל ויגל יניב ז"ל הודיעה שההלוויה תתעכב משום שהם יתרמו את קרנית עינם. הבאת אור, פשוטו כמשמעו, תחת הרצחנות הנוראית. אור במקום טרור. אולם היו שתכננו אחרת ממנה והלכו לפרוע בחווארה ולפגוע בכפר. לא הצלת עין, אלא נקמה: עין תחת עין.

חשבתי על הניגוד הזה שוב כאשר פוסט של אישה מיצהר שתרמה כבד, וסיפרה שבעלה תרם כליה, הפך ויראלי; אך כשחיפשתי, מתרשמת מהמעשה, פרטים על בעלה, שגם כתב ספר על הלכות תרומת כליה (בוחן כליות ולב), הגעתי גם לשיעור מקוון שלו הנפתח בכך שכשחשב על תרומה היה לו חשוב קודם כל לוודא שהכליה לא תגיע ל... ואז הוא עצר את עצמו ואמר שיגיד על דרך החיוב, שהכליה תגיע ליהודי.


* * *


אין צורך להיות טהרנים. במהלך ההיסטוריה, פילנתרופיה היתה כמעט תמיד עניין פנים-קהילתי. ובכל זאת, העניין צורם: קודם כל משום שנראה כי נכשלנו כישלון צורב ביצירת תחושה של קהילה עם ישראלים שאינם יהודים. האם זה מוגזם לדמיין שתהיה אחווה ישראלית בין יהודים וערבים, או אפילו בין יהודים ופלסטינים? ושנית, משום שבשונה מפילנתרופיה רגילה, פילנתרופיה של הגוף היא חלק מן הרפואה הציבורית, והיא מתקיימת במרחבים רפואיים, מרחבים שבהקשרים אחרים אינם סובלים העדפות על רקע של דת, גזע, או מעמד ואפשרויות כלכליות. אפליה בבתי חולים היא עודנה (ברוך ה', וצריך להמשיך להילחם על כך!), דבר בלתי מתקבל על הדעת בישראל.

בגיליון של כתב העת הזמן הזה, כותב חגי בועז כי:

"התורם האלטרואיסטי האידיאלי החדש יכול לבטא את העדפותיו האישיות ולהציב אותן כתנאי לתרומה: הוא עשוי לרצות לתרום לבן קהילתו, לבן דתו, לבן הלאום שלו [...] בכל הדרכים הללו, עלייתה של כלכלת איברי חיים מובילה לאתיקה מופרטת אינדיבידואליסטית חדשה. אתיקה זו מערערת את הבסיס האזרחי האוניברסלי של כלכלת האיברים. את יחסי הסולידריות הצרים הללו יש להבין כשבר חברתי, כהתפוררותו של מרקם אזרחי לכדי קבוצות יחס שתמיד ייאבקו ביניהן על כוח, השפעה ומשאבים. השבר הוא במעבר מסולידריות המבוססת על שוני בין פרטים לסולידריות המבוססת על דמיון בין פרטים".


גם בפילנתרופיה יש מקום לחשוב מה לגיטימי להעמיד כתנאי, ומה לא. האם אפשר לומר שרוצים שהתרומה תהיה רק לאשכנזי? רק לתושבי תל-אביב? או אם נרחיק עדותנו: נראה כי סביר שאדם יתרום כסף לבית הכנסת שלו, ולא לאיזו עמותה כללית של "מימון מוסדות דת ללא הבדל גזע ומין"; וכן שיתרום לעמותה חינוכית שהוא מאמין בדרכה, ולא לקרן כללית לקידום החינוך בישראל. אבל האם זה סביר לתרום לבית תמחוי שמתחייב לתת מנות חמות רק ליהודים? או לעמותת תמיכה בחולי סרטן שמטפלת ביהודים בלבד? דוגמאות אלו בלתי מתקבלות על הדעת.


***


גאווה היא תכונה חשובה. חברה, ומדינה, צריכות לתת סיבות לגאווה. טוב לחוש שאנחנו עושים דברים טובים ביחד, שהכוח החברתי שלנו מוביל לחסד, לעשייה, לאכפתיות, לסולידריות. אבל בחודשים שחלפו מאז הבחירות, הציונות הדתית הייתה בעיקר מקור לבושה.

ומתוך המקום הנמוך הזה, האלטרואיזם של הציונות הדתית אינו ערך שאני מבקשת לזלזל בו, להפעיל מולו "הרמנויטיקה חשדנית", ולחפש מניע נסתר. לא אעשה זאת, מפני שאני חושבת שהחברה הדתית באמת ובתמים אלטרואיסטית, במידה רבה (וגם חברות אחרות. לא צריך גם להגזים עם גאוות היחידה).

כפתרון כלשהו אני מבקשת להסתכל על כל זה מכיוון אחר: מתוך מחשבה על אידיאולוגיה כצורה ולא כתוכן. החברה הציונית-דתית מתאמנת ומתמחה מזה שנים בצורה של "אידיאולוגיה" ושל מסירות נפש טוטאלית. לתוך הצורה הזו אפשר לנסוך ערכים שונים. מסירות לארץ ישראל, לצד מתנת החסד של תרומת איברים ופונדקאות. הצורה היא אותה צורה אך התוכן שונה. ואולי, וזו רק הצעה, העבודה של החברה הציונית הדתית בשנים הקרובות תהיה לשמור על הצורה הזו, אך לסנן בתקיפות את התכנים הנכנסים לתוכה. במילים אחרות, לשמור על המשיחיות ועל החסד, אך לבחון את האופן שבו הם כרוכים בפוליטיקה.


החברה הציונית-דתית מתאמנת ומתמחה מזה שנים בצורה של "אידיאולוגיה" ושל מסירות נפש טוטאלית. לתוך הצורה הזו אפשר לנסוך ערכים שונים. מסירות לארץ ישראל, לצד מתנת החסד של תרומת איברים ופונדקאות. הצורה היא אותה צורה אך התוכן שונה. ואולי, וזו רק הצעה, העבודה של החברה הציונית הדתית בשנים הקרובות תהיה לשמור על הצורה הזו, אך לסנן בתקיפות את התכנים הנכנסים לתוכה. במילים אחרות, לשמור על המשיחיות ועל החסד, אך לבחון את האופן שבו הם כרוכים בפוליטיקה.

כלומר, אם אלטרואיזם עובר באופן טבעי "דה-פוליטיזציה" ומוצג כמנותק מן הפוליטי, אני מבקשת לגרור אותו בחזרה לשם, ולהכריח אותו להתעמת עם המציאות הממשית. הפנים הכפולות של הציונות הדתית - שצידן האחת פעילות התנדבותית חסרת גבולות וצידן השני גזענות ומיליטנטיות - אינן יכולות לשכון זו לצד זו. דרושה לקיחת אחריות על כפל הפנים הזה.

* * *


בסיפור "בת הרב" של יעקב שטיינברג, בת הרב נקלעת למצב ביניים, שבו מצד אחד לאביה הרב אין כסף לנדוניה עבורה, ולכן היא לא שידוך אטרקטיבי, ומצד שני ההון הסימבולי שכרוך בהיות בת הרב איבד את תוקפו, וגם הוא לא מועיל לה במציאת מחזרים. כך, בין ההון הסימבולי האבוד ובין ההון הממשי שאינו קיים, בת הרב מגלה כי היא חסרת אמצעים מכל סוג. אין לה מחזרים מתאימים, והיא תקועה בתווך שבין חילופי המשמרות, באמצעם של תהליכי חילון והשכלה. היא לא מצליחה להפיק רווח מן החידושים שמגיעים, והזמנים הישנים לא מועילים לה עוד. הסיפור מסתיים בהתאבדותה, בודדה, בעקבות הריון לא רצוי. היא התלושה הטראגית, שלא מוצאת תמיכה ושפה בתוך המציאות החדשה.

אני חושבת על הסיפור הזה לא פעם בתקופה האחרונה, משום שהציונות הדתית איבדה די במהירות בתקופה האחרונה את ההון הסימבולי שלה, כלומר את הכבוד שבהשתייכות לחברה זו, מבלי שסיפקה לבניה הון מסוג אחר. אני לא כותבת זאת בביקורת: בניגוד לחברות אחרות בחברה הישראלית שתמכו בהפיכתה ל"אומת הייטק", החברה הציונית-דתית, לפחות בדור שאפשר לכנות "קדם בנט", לא לימדה את בניה אנגלית או מחשבים, אלא בעיקר הסלילה את ילדיה למה שנקרא "carrying professions", מקצועות טיפוליים מהסוג הפחות-רווחי – עבודה סוציאלית, סיעוד וחינוך. כסף, אם כן, החברה הזו לא העניקה לבניה, אך במקומו העניקה להם תחושת גאווה של חברה אלטרואיסטית. אלא שאי אפשר להעריך אלטרואיזם כאשר הוא מטפח גזענות ובדלנות; ואת הדבר הזה, שנראה אולי בעבר מובן מאליו, חשוב לומר כעת באופן ברור.


הציונות הדתית איבדה די במהירות בתקופה האחרונה את ההון הסימבולי שלה, כלומר את הכבוד שבהשתייכות לחברה זו, מבלי שסיפקה לבניה הון מסוג אחר.

האיבה המופנית כלפי החברה הזו היא טראגית ממש, אם חושבים על בת הרב של שטיינברג. לכן נראה לי, כי אם החברה הציונית-דתית מבקשת לשמור על יציבותו של ההון הסימבולי שהיא מבקשת להעניק לבניה, עליה לבחון בדחיפות את הערכים הנלווים לאלטרואיזם שהיא מנחילה להם.



 


ד"ר טפת הכהן-ביק, חוקרת ספרות עברית, למדה במדרשות מגדל-עוז ולינדנבאום, לימדה בבתי מדרש ובמוסדות להשכלה גבוהה, שוהה כעת כפוסטדוקטורנטית באוניברסיטת פנסילבניה. שותפה בייסוד ישר ובעריכתו.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.



פוסטים אחרונים

הצג הכול

רצח בשגגה? אין דבר כזה

חז"ל מלמדים אותנו כי כל שפיכת דם מחייבת כפרה. הערות על פרשת הריגת שלושה חטופים בידי חיילינו.

bottom of page