ביקורת העוצמה היהודית: לציונות הדתית יש הרבה מה ללמוד ממייסדיה
- אריאל שורץ
- 5 בנוב׳
- זמן קריאה 7 דקות
בניגוד לתמונה ה"אפורה" שדבקה בעברה של הציונות הדתית, עיון בדרכיהם של מנהיגי הציונות הדתית בדורות הקודמים, כמו משה חיים שפירא והרב משה אביגדור עמיאל, מלמד על גישה ציונית דתית מעמיקה, מקורית ורלוונטית לשאלות הפוליטיות שעומדות על הפרק. דווקא כעת, בזמן של חיפוש דרך, לציונות הדתית יש לא מעט ללמוד ממייסדיה ביחס לאתגרים הגדולים של הקיום בארץ הזאת.
***
תיאור מוכר של ההיסטוריה הציונית דתית מחלק את ההתפתחות שלה לשתי תקופות מרכזיות: תקופת "משגיח הכשרות של הרכבת", בה הציונות הדתית היתה טפלה לתנועת העבודה והתמקדה בעיקר בעניינים דתיים, והתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור, בה הציונות הדתית שאפה להפוך ל"נהג הקטר" ופיתחה עמדה דתית עצמאית בשאלות הפוליטיות והחברתיות שעמדו על הפרק.
אולם אם צוללים מעט יותר להיסטוריה של הציונות הדתית, מגלים שהתיאור הזה חוטא לאמת ולמעשה משרת שתי מגמות במקביל - הן הצגת הציונות הדתית כחסרת השפעה לעומת תנועת העבודה בעשורים הראשונים לקום המדינה והן הצגת הציונות הדתית הוותיקה כחסרת מהות "אמיתית" עד לעליית תלמידי הרב קוק ותנועת גוש אמונים בשנות השבעים. בניגוד להצגה זו של הדברים, מבט מעמיק על המנהיגים של הציונות הדתית בתקופה האמורה חושף הנהגה פוליטית ורבנית שהיה לה קו מוסרי ודתי עצמאי. הנהגה זו לא חששה לתקוף ולאתגר את השלטון בזמן שזיהתה אובדן דרך או עוולות חברתיות ומוסריות.
דוגמה בולטת לכך הוא מנהיג הציונות הדתית משה חיים שפירא (1902 - 1970) שעל שמו קרויים היישוב מרכז שפירא וגם שכונת גבעת שפירא בירושלים. שפירא ייצג את מפלגת הציונות הדתית על שלל גלגוליה מהקמת המדינה ועד למותו בתחילת שנות השבעים, והוא גם מי שחתם על מגילת העצמאות כנציג המזרחי. שפירא הוא דמות חשובה בהקשר הנדון כאן כי הוא נחשב למנהיג "מיינסטרימי" של הציונות הדתית ולא היה מזוהה עם האגף השמאלי שלה.
כבר בזמן מלחמת העצמאות, כששפירא כיהן כשר בממשלה הזמנית, הוא פעל כדי שלא יטויחו מעשי טבח שנעשו בחסות המלחמה ודרש מבן גוריון להקים ועדת חקירה עצמאית שתחקור אותם. בנובמבר 1948, בעקבות פרשת דווימה, הגיש שפירא שאילתא לממשלה ובה תבע לחקור את השמועות על מעשי טבח בכפר. בישיבת הממשלה הוא הביע זעזוע עמוק ממעשים אלו: "אני מבין שמלחמה זה דבר מכוער מאוד, כפי שרגיל תמיד בן גוריון לומר. אך סבור אני שעד לידי כך לא צריכים היינו להגיע, גם בימי מלחמה. אסור לנו לרצוח נשים וילדים [...] מוכרחים להעניש אנשים המבצעים את הדברים האלו, כי זה לא יישאר בסוד [...] גם לו נשאר הדבר בסוד לא הייתי מסכים שיעשו דברים כאלו" (מובא אצל אליעזר דון-יחיא "בין שלום לשלמות הארץ" עמ' 170).
"איני יודע מי מסכן יותר את המדינה, מצד מי צפויה סכנה גדולה יותר – מצד הערבים או מצד עצמנו. לדעתי נתערערו כל היסודות המוסריים שלנו וצריך לחפש דרך כיצד לבלום יצרים אלה".
בעקבות השאילתא והדיון שיזם שפירא, החליטה הממשלה עוד באותו יום להקים ועדת חקירה לבדיקת ההאשמות בנוגע להתנהלות חיילי צה"ל במלחמה. את העדויות שהצטברו הציג שפירא לממשלה כשבועיים לאחר מכן. הוא תיאר את מעשי האכזריות הבלתי מרוסנים של חלק מחיילי צה"ל כלפי ערבים כ"מגפה" ובין היתר הביא עדויות של חיילים על שוד, רצח ילדים ורצח בעלים בפני נשותיהם. במהלך הוועדה הוא אמר: "איני יודע מי מסכן יותר את המדינה, מצד מי צפויה סכנה גדולה יותר – מצד הערבים או מצד עצמנו. לדעתי נתערערו כל היסודות המוסריים שלנו וצריך לחפש דרך כיצד לבלום יצרים אלה".
גם לאחר מלחמת העצמאות התנגד שפירא למדיניות הפקעת הקרקעות והנכסים של ערביי ישראל. הוא פקפק פעם אחר פעם בטענה ששיקולי ביטחון עולים על כל השיקולים האחרים. הוא עמד על כך שכל מטרת המדיניות הממשלתית היא לנשל את תושבי הקרקע הערבים לצורך התיישבות בני הקיבוצים: "הסוציאליסטים הקיצוניים מהשומר הצעיר [...] כאשר הם תופסים חלקת אדמה ערבית, הם רואים את עצמם בעלי בתים על חלקה זו ואינם רוצים לעזוב אותה בשום פנים ואופן [...] יש כאן עניין של גזל שלוקחים אדמה ערבית ומוסרים אותה". בישיבת הממשלה שדנה בנושא הכריז: "אם יאמרו לי שהיו שם שיקולי התיישבות, אני אומר ששיקולים אלה בלתי מוסריים הם!" (שם, עמ' 229).
זו ההנהגה שצמחה בתוך המיינסטרים של הציונות הדתית בעשורים הקודמים: מנהיגים שראו את המקף המחבר שבין הציוני לדתי כתביעה למתן את הלאומיות ולאזן אותה עם הדרישות המוסריות של המסורת היהודית.
ברוח דומה התנגד שפירא התנגד לחקיקת חוק נכסי נפקדים וראה בו לקיחה של "כבשת הרש" של ערביי הארץ. הוא גם תמך בשיבה מסוימת של פליטים פלסטיניים לישראל וברוח זו אמר בישיבת ממשלה ב- 1961: "ההכרזות היום שהארץ לא תוכל לסבול אף ערבי נוסף אחד אינן רציניות, זה לא מתקבל על הדעת", תוך שהציע להסתמך על נקודת מוצא של שיבת מאה אלף פליטים (שם, עמ' 277).
ביחס לפעולת קיביה - פעולת תגמול שערך צה"ל בכפר קיביה, במהלכה נהרגו כ-60 מתושבי הכפר - אמר שפירא בישיבת הממשלה: "מבחינה מוסרית אין אנו יכולים לקבל תגובה מעין זו בשום פנים ואופן. במשך כל השנים התנגדנו לזאת [...] גם כאשר היו רציחות יהודים בארץ ישראל [...] אנו יודעים כמה נפלו שבוע, שבוע, חודש, חודש – ואף פעם לא אמרנו: ייספה צדיק עם רשע, גם אלה שידיהם חפים מפשע - זאת לא! תמיד הקפדנו על כך [...] יש הרבה יהודים שאינם יכולים ללכת בראש מורם לאחר מעשה זה שקרה בקיביה. אני מרגיש זאת מעצמי [...] אני חושב שעברנו הפעם את הגבול ואני חושש שנשלם בעד זה מחיר יקר מאוד" (שם עמ' 312).
לאחר מלחמת ששת הימים, בנאום ביוני 1968, אמר: "חוסר ההידברות עם שכנינו היא בעוכרי שני הצדדים [...] המחלוקת בינינו לבין שכננו יבואו על פתרונן רק על ידי משא ומתן ישיר, הסכם שלום וגבולות ביטחון". ב-1969, כשנה לפני מותו, שפירא התנגד לדרישת חוגי הצעירים במפד"ל לקבל החלטה חד משמעית בזכות השמירה על שלמות הארץ ואמר שהחלטה זו לא תועיל לישראל ורק תרחיק ממנה את ידידיה ברחבי העולם. הוא תבע לדחות את ההכרעה בנושא למשא ומתן על שלום והכריז: "צריכים לדאוג שעם ישראל יוכל לחיות בשלום וכדאי לשלם בעד השלום".
הרב עמיאל
שפירא לא פעל בחלל ריק. הרב משה אביגדור עמיאל (1882 – 1945), מראשי תנועת המזרחי ומי שהיה רבה הראשי של תל אביב, פעל וכתב ברוח דומה. בכתיבתו הוא ביקר את הלאומיות החילונית וראה את מקורה "ברגש האנוכיות הגסה שנמצא אצל כל בעלי החיים [...] כל עיקרה של לאומיות זו נשען על התקיפות החומרית, על היד החזקה ו'אגרוף הברזל'". בניגוד ללאומיות חילונית זו, אותה כינה "ציונות של שנאה", העלה הרב עמיאל על נס את הלאומיות הדתית, אותה כינה "ציונות של חיבה". מטרת אותה 'ציונות של חיבה', לדידו, היא התגברות על אלילי הלאומיות הגסה, והנהגת סדר פוליטי אוניברסלי המדגיש את צלם האלוהים שבכל אדם: "קיומנו הלאומי יהיה בטוח אז רק אם נלך בשיטתנו העתיקה, שיטת האהבה, במקום השנאה של כל העולם כולו, שיטת האמונה בניצחון הצדק המוחלט על הרשעות והזדון, מתוך ההכרה שסוף סוף 'האלילים כרות יכרתון' ובכלל זה גם אלילי הלאומים ואלילי המעמדות".
לפעולות התגמול בימים שלפני הקמת המדינה התנגד הרב עמיאל במילים חריפות. הוא גם יצא חוצץ כנגד מי שהגדיר את מדיניות ה"הבלגה" כצורך פרגמטי בלבד: "הם מצדיקים את עבירות הרציחה של אנשים מפני שהיא מחוסרת תועלת, בעוד שלפי דעתי, אם אפילו ברור שעל ידי זה נזכה לגאולה שלמה, חובה עלינו לדחות את ה'גאולה' הזו בשתי ידים, ולא להיגאל בדם. ולא עוד: אלא אפילו אם נצליח לתפוס מספר ערבים רוצחים, אך אם יהיה לנו אפילו ספק אחד מאלף שבתוך אלה אולי נמצא אחד נקי, עלינו לבלי לנגוע בהם, שמא על ידי כך יסבול גם הנקי".
"קיומנו הלאומי יהיה בטוח אז רק אם נלך בשיטתנו העתיקה, שיטת האהבה, במקום השנאה של כל העולם כולו".
דמותו של שפירא משקפת מנהיג ציוני דתי שהתייצב מול המפלגות הדומיננטיות בממשלה מכוח עמדתו הדתית והמוסרית, ודרש מהן, גם במהלך מלחמות עקובות מדם, לשמור על כללי מוסר, ולהגביל את הכוח הצבאי - בשם המסורת היהודית עצמה. הרב עמיאל הציג תיאולוגיה ציונית דתית המתנגדת לכוח וללאומנות, שאותם זיהה כמאפיינים את הציונות החילונית, והציב את המסורת היהודית ככזו שמטרתה להגביל את הלאומיות ולהרחיב את אופקיה אל עבר האוניברסליות. זו ההנהגה שצמחה בתוך המיינסטרים של הציונות הדתית בעשורים הקודמים: מנהיגים שראו את המקף המחבר שבין הציוני לדתי כתביעה למתן את הלאומיות ולאזן אותה עם הדרישות המוסריות של המסורת היהודית. מול מבקריה של הציונות הדתית כיום, הטוענים שכל חיבור בין דת ללאומיות נועד לכישלון, שפירא והרב עמיאל מציגים משנה סדורה שבה הדת אינה משרתת את הלאומיות, מעצימה אותה, או מספקת לה הצדקה, אלא להיפך: היא מגבילה את מבני הכוח הלאומיים בשם שיקולים ערכיים ומוסריים שמקורם במסורת היהודית.
אמנם הקולות הללו נשמעים רחוקים כעת, אך הם עשויים להיות חיוניים מאוד למחשבה הציונית דתית שלנו היום. המפגש עם דמויות שתפסו באופן שונה את החיבור בין הדתי ללאומי עשוי להצמיח מחשבה מורכבת יותר על שני מרכיבי הזהות האלו ועל משמעותו של המקף שביניהם. כך העבר הציוני דתי עשוי להתברר לא כ"אפור" וכלא-רלוונטי, אלא ככזה המציע גישה יהודית-פוליטית מעמיקה ורלוונטית מאוד לעת הזאת, שבה הציונות הדתית מחפשת את דרכה.
אין להכחיש, מנקודת המבט שלנו היום, כי בסופו של דבר התנועה ששפירא והרב עמיאל מייצגים נכשלה. המיינסטרים הציוני דתי העכשווי נמצא הרחק-הרחק משם. יחד איתם, ספריהם וכתביהם של רבים מהאבות הרוחניים של הציונות הדתית כמעט ואינם מודפסים עוד. לנוכח דמויות כגון סמוטריץ, מעוז, סטרוק ובן גביר, קשה להאמין שאי פעם ציונות דתית כזו אכן התקיימה במציאות.
אבל האם יכולה להתרחש גם התחדשות של הרעיונות האלו? תנועת גוש אמונים הצליחה בתוך עשורים בודדים לכבוש את הנהגת הציונות הדתית, בין היתר בזכות הלהט הדתי שלה והמסירות שלה לרעיונות רחבים, מיסטיים ואוטופיים. "האם במהלך המשיחי שאנו חיים בו נתונה היכולת ליצור אוונגרד דתי ולא ימני ולא מרכזי, אלא שמאלני, המסרב לאחוז בכוח וקורא למרוד בנוכחותו? האם תקום מפלגה דתית-לאומית לא ימנית שתהיה מפלגה נבואית אמיתית?" שאל הרב שג"ר עוד בשנת 2005. "אינני מדבר על מפלגה כגון 'מימד', על הנינוחות ה'בעלבתית' שלה ועל דבקותה הבלתי מותנית בקונצנזוס, אלא על מפלגה שתשבור את מצאי האפשרויות המונח לפנינו היום ותביאנו למחוזות אחרים" (ביום ההוא, עמ' 241).
תנועת התחדשות כזאת צריכה דווקא שורשים תיאולוגיים איתנים. לא סלידה מכל מה שנחשב "משיחי" או אוטופי, אלא להיפך: עליה לראות את החתירה המשיחית לעבר השלום, השוויון והצדק כחלק מעקרונותיה הבסיסיים. איני יודע אם תנועה כזו אכן עשויה לצמוח מכיוונה של הציונות הדתית או מכיוונים אחרים, אך כל מי שירצו ליצור תנועה כזו יוכלו למצוא השראה בדמויות כגון משה חיים שפירא והרב עמיאל, ובדמויות דתיות נוספות כמו ר' בנימין, רבי משה כלפון הכהן או הרב אברהם חן. ספריהם אולי מעלים כעת אבק בספריות, אך דווקא הם עשויים להיות מקור לרנסנס יהודי ופוליטי מחודש בעת הזו.
אריאל שורץ הוא עורך דין ועובד סוציאלי, חבר בשמאל השמאל האמוני ועמית מחקר במכון מולד.
הספר "ציונות של שנאה וציונות של חיבה - מבחר מכתבי הרב משה אביגדור עמיאל", ראה אור לאחרונה בהוצאת "מקום" בעריכת אביעד הומינר-רוזנבלום, דביר ורשבסקי ואריאל שורץ.