היציאה מהדימיון הפוליטי הציוני-דתי בעת הזאת היא הכרח
- ד"ר דוד בורבק
- 13 בנוב׳
- זמן קריאה 6 דקות
כדרכן של תנועות אידיאולוגיות ופוליטיות, השמאל הדתי העכשווי מבקש למצוא לעצמו יסודות יסודות מושגיים היסטוריים שבכוחם להעניק שפה, דימיון פוליטי - ובעיקר לגיטימציה למעשה הפוליטי הקונקרטי. מטבע הדברים, חיפוש זה אינו ייחודי לימינו, והוא מאפיין את השמאל הדתי, כמו גם תנועות אחרות, לאורך השנים. יחד עם זאת, נדמה כי בימים אלה של ליקוי מאורות תאולוגי ומוסרי בחברה הישראלית, החיפוש אחר אותו בסיס, או יותר נכון אחר ניסוחו של קאנון שמאלי-דתי, הופך למשימה קריטית ואקוטית.
דוגמא לחיפוש שכזה היא הטור "ביקורת העוצמה היהודית" (ישר, 6 בנובמבר 2025), בו ביקש אריאל שורץ לטעון כי "דווקא כעת, בזמן של חיפוש דרך, לציונות הדתית יש לא מעט ללמוד ממייסדיה ביחס לאתגרים הגדולים של הקיום בארץ הזאת". אחת מדמויות המופת שהציב שורץ כדוגמה לדור המייסדים, יחד עם השר משה שפירא, הוא הרב משה אביגדור עמיאל (1882 - 1945), רבה הראשי של תל אביב, הזוכה בימינו לעדנה מסוימת בשמאל הדתי כמודל לביקורת תאולוגית פוליטית.
בשורות הבאות אבקש לענות למאמרו של שורץ, ובתוך כך לשיח השמאלי-דתי בכללו, ולטעון כנגדו טענה כפולה. הראשונה היסטורית, והשנייה, החשובה יותר, נוגעת למציאת היסודות לאלטרנטיבה תאולוגית ללאומנות הציונית-דתית. לשם כך אבקש לפתוח בציטוט מתוך דבריו של עמיאל בדרשה לפרשת וירא:
מעשה אבות סימן לבנים, אברהם סבר, שהמה ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם [...] ומני אז ועד היום כבר עברו כארבעה אלפים שנה, אבל בני בניו של אברהם אבינו לא נשתנו מחד גיסא ובני בניו של הערביים מזמן ההוא לא נשתנו עד היום מאידך גיסא. הערביים בזמנו של אברהם אבינו השתחוו לאבק רגליהם, זוהי העבודה לזוהמא, ומי שמכיר את הערביים בזמננו את כל הזוהמא והאי-נקיון שלהם, הוא מרגיש, כי גם כן אצלם נעשה הזוהמא כמעט לקולט, למין עבודה זרה שאי אפשר להם להפרד ממנה. ובני בניו של אברהם אבינו כשמתישבים כעת בארץ אבות יש להם תפקיד גדול להביא ברכה גם להערביים הבידואים השוכנים שמה. וכאברהם אבינו בשעתו הננו אומרים להם "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם", והננו עושים הרבה השתדליות להביאם לידי טהרת הגוף והנפש גם יחד ולהסיר מהם את זוהמתם וטומאתם שהמה שקועים בהן עד החוטם. והמה כהערביים הראשונים, המה מקבלים ממנו את החמאה והחלב, את הסלת והבקר, ואת אוצרות הכסף והזהב שהננו מביאים להם מכל קצוי תבל, אבל על ה"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" המה משיבים גם כן "לא" באלף רבתי. ויפה כח הבני בנים מכח זקניהם הראשונים, הראשונים בימי אברהם על כל פנים השיבו בברכה בעד המטעמים שנתן להם אברהם אבינו [...] ואילו נכדיהם וניניהם משיבים לנו בקללה תחת כל הברכות שאנו מביאים להם. [...] כי הפראות שלהם היא לא כל כך בשכל, אך ברצון, יש להם שכל ומוח אך אין להם רצון, פטליים הם לגמרי בלי אינציאטיבה, יושב לו הערבי כל היום ומקטרתו בפיו ושותה לו את הקפה ואינו נמאס עליו לשבת ככה כל הכ"ד שעה שמעת לעת. זוהי ההשתחואה לאבק רגליהם, ההרגל נעשה אצלם לא רק לטבע, אך לאלקית [...] ואם על הרגלים נדבק ממילא אבק, לא יעלה על לבם להסיר אותו, כי כל מקרה נשאר להם לקביעות (משה אביגדור עמיאל, הגיונות אל עמי, ירושלים, תרצ"ו, ב, עמ' ע-עא).
קריאה ראשונית של הטקסט המובא פה כמעט בשלמותו, מעוררת בשלב ראשון תחושת קבס. גזענות, קולוניאליזם גס, עליונות יהודית, ודה-הומניזם של הפלסטיני כמו מרוכזים בתוך שורות אחדות. חזקה לא פחות תחושת ההפתעה העולה עם הפניית המבט אל מי שחיבר את הטקסט דלעיל, הרב משה אביגדור עמיאל, המבקר הגדול של הציונות הדתית, מי שביקש בשנות השלושים והארבעים להציב מסגרת לאומית יהודית אלטרנטיבית לזו הציונית בכלל והציונות הדתית בפרט, מי שיצא חוצץ נגד פעולות הטרור שביצעו אנשי האצ"ל בתקופת המרד הערבי הגדול, פעולות טרור שכונו פעולות תגמול (חשוב לציין שלא רק האצ"ל ביצעו פעולות שכאלה, אלא גם ההגנה, בתיאום עם משטרת היישובים העבריים).
ציטוט ארוך זה מוביל אותי לטענה הכפולה שבמרכז דברי.
ראשית, הצגת עמיאל כמיינסטרים ציוני-דתי אינה מדויקת. עמיאל נע במהלך חייו בין אגודת ישראל לבין המזרחי, וגם אם היה חבר במזרחי, ביקורתו הרבה על התנועה ומורכבות מחשבתו פגעו בפופולריות שלו בקרב חבריה. בנוסף, העובדה שהלך לעולמו בגיל צעיר יחסית, ולא העמיד ממשיכים מובהקים, הביאה לכך שכתיבתו הענפה לא תפסה מעולם את המקום הראוי לה על מדף הספרים הציוני-דתי (אמנם, לפני כמה שנים ישיבת אור-עציון הוציאה לאור מחדש את כתביו). יתרה מכך, הטקסט אותו מציין שורץ לשבח, ובצדק, כביקורת האלימות הלאומנית בתקופת המרד הערבי הגדול, לא נכתב בחלל ריק, שהרי אם היה עמיאל המיינסטרים לא היה זקוק לכתיבה חדה ובוטה כל כך. במילים אחרות, עמיאל לא היה קול יחידי, וגם לא קול מרכזי בהכרח בשיח הציבורי הציוני-דתי. אדרבה, הוא היה חלק מספקטרום רחב של עמדות ביחס לטרור היהודי. היו מי שתמכו, גם אם לא בפה מלא, בטרור היהודי של פעולות התגמול, כמו למשל הרב יהודה ליב פישמן-מימון והרב מאיר בר-אילן, שקשה להפריז בחשיבותם ובמרכזיותם. אחרים, כישעיהו ברנשטיין וישעיהו שפירא, התנגדו לפעולות אלה מנימוקים מוסריים. הקבוצה האחרונה, אליה רומז עמיאל בדבריו, כללה דמויות כאברהם יעקב ברוור, זאב גולד ומשה אוסטרובסקי, שתמכו בהבלגה מנימוקים פרגמטיים.
את עמיאל, כמו (אולי) כל הוגה, יש לקרוא גם נגד עצמו. באמצעות עמידה לא מתפשרת על הגזענות והאוריינטליזם המודעים והבלתי מודעים בכתביו נוכל לאתגר את משנתו ואת ביקורתו הנהדרת על הציונות. נוכל להבין היכן נקודות העיוורון שלו עצמו, וללמוד מכך.
חשוב מכך, קריאה קרובה במאמרו של עמיאל מראה כי עמדתו המוסרית להפליא מתבססת על יסודות אוריינטליסטיים מובהקים. כך למשל הוא כותב בפסקה סמוכה לזו שציטט שורץ: "[...] שאסור לנו להיות "פראים" כמו שונאינו ואויבינו בנפש; שאסור לנו להתנהג עמהם במידה כנגד מידה – להרוג מן המארב אנשים ההולכים תומם לדרכם" (משה אביגדור עמיאל, "המאורעות וההבלגה", הצופה, 21.7.1938, עמ' 3). במילים אחרות, המוסר היהודי של עמיאל מתבסס מיניה וביה על שלילת הפלסטיני כ'פרא' אלים – שונאו ואויבו. זוהי אינה עמדה מוסרית המאפשרת חזון פוליטי אלטרנטיבי לזה הציוני.
הנתיב לאלטרנטיבה חדשה
נקודה זו מובילה אותי לטענה העיקרית בדברי. האם נוסטלגיה לעבר ציוני-דתי מדומיין היא הנתיב שבו על השמאל הדתי לצעוד? האם בקריאה בלתי ביקורתית ונטולת הקשר של הוגים ציונים-דתיים יש על מנת ליצור אלטרנטיבה למיינסטרים הציוני-דתי האלים והלאומני של היום? האם אין בכך משום התרפקות על 'ארץ ישראל הישנה והטובה', תוך קריאה רומנטית וחסרת ביקורת של הציונות? שאלה זו טומנת בחובה שאלה עמוקה יותר, אליה כבר נדרש איתי מרינברג-מיליקובסקי מעל דפי ישר ('מי לה' אלינו: קריאה להקמת מחנה דתי חדש', 6.8.23): האם עוצמה יהודית היא באג במהלך ההיסטורי הציוני והציוני-דתי או שמא היא פיצ'ר? האם הציונות הדתית 'נחטפה' על ידי גידולי פרא מהימין הקיצוני או שמא היו בה ממדים גזעניים, קטסטרופליים ואלימים מראשיתה? שאלה זו מעלה תהייה הרת גורל וקשה לעיכול – האם הציונות הדתית היא תנועה לגיטימית? שמא ביסודה היא אינה אלא מסגרת של לאומנות וחילול שם שמיים?
אינני יודע אם יש טעם בשלב הנוכחי במענה לשאלה חשובה זו, כיון שיש לה משמעויות סוציולוגיות, ולא רק אידיאולוגיות, והיא כוללת התחבטויות אישיות רבות בסוגיות של השתייכות חברתית ומשפחתית. ברור לי שהמאבק הדחוף כיום אינו על דמותה של הציונות הדתית 'המקורית' אלא על דמותם של עם ישראל והחברה הישראלית עכשיו, בשעה שבה הציונות הדתית, כמסגרת פוליטית וחברתית, מקדמת ערכים ומעשים שאינם אלא חילול שם שמיים שאין להזדהות או לדון איתם בשום פנים ואופן (כפי שכתב רק לאחרונה איתי מרינברג-מליקובסקי במכתבו הפתוח לרב בני לאו).
המאבק הדחוף כיום אינו על דמותה של הציונות הדתית 'המקורית' אלא על דמותם של עם ישראל והחברה הישראלית עכשיו, בשעה שבה הציונות הדתית, כמסגרת פוליטית וחברתית, מקדמת ערכים ומעשים שאינם אלא חילול שם שמיים שאין להזדהות או לדון איתם בשום פנים ואופן.
יציאה זו נגד הציונות הדתית, כמסגרת פוליטית אך גם כמסגרת סוציולוגית, דורשת שידוד מערכות ורפלקציה. על האלטרנטיבה הפוליטית אותה מציע השמאל הדתי לפרוץ את גבולות הדמיון הציוני-דתי, מתון ככל שיהיה. ביקורת על הפונדמנטליזם והמיליטריזם הציוני-דתי אל לה לבוא מ'מתינות' בורגנית ושבעת רצון. השיח שהשמאל הדתי יוצר, הפולמוס והדיון שלו - שלנו - עם הציונות הדתית, צריכים להיות רחבים יותר ולצאת מבית המדרש הציוני-דתי. הגות תיאולוגית-פוליטית המבקרת את מדינת הלאום מצויה כמובן בכתבים ופעילותם של הוגים שנמנו על שורות הציונות הדתית, כמו משה שפירא, יהושע רדלר-פלדמן (ר' בנימין) או הרב עוזיאל, אבל גם אצל הוגים חרדים כמו הרב אלחנן וסרמן, יצחק ברויאר, ואפילו אצל הוגים אנטי-ציונים מובהקים כמו יעקב ישראל דה-האן או הרב יואל טייטלבוים, והגות פלסטינית כמו שירתו של מחמוד דרוויש או יצירותיהם של אמיל חביבי ואליאס ח'ורי. הגות שכזו יש בה על מנת לאתגר ולהציב מודל אלטרנטיבי לזה השולט כיום בכיפה, תרתי משמע. יש בכוחה לפרוץ את הדמיון התיאולוגי והפוליטי הציוני-דתי המוגבל, ולהעמיד בסיס איתן לתיאולוגיה פוליטית אלטרנטיבית, תקיפה וברורה, החורגת מראיית הפלסטיני כ'פרא' וכאויב; תיאולוגיה פוליטית הקוראת 'לא תרצח' מתוך בחינה מחודשת של הקיום היהודי בארץ ישראל.
לבסוף, ישאל השואל, האם אכן ניתן לראות בעמיאל מודל אלטרנטיבי לציונות הדתית? נדמה לי שכאן התשובה כפולה: כן, אבל. את עמיאל, כמו (אולי) כל הוגה, יש לקרוא גם נגד עצמו. באמצעות עמידה לא מתפשרת על הגזענות והאוריינטליזם המודעים והבלתי מודעים בכתביו נוכל לאתגר את משנתו ואת ביקורתו הנהדרת על הציונות. נוכל להבין היכן נקודות העיוורון שלו עצמו, וללמוד מכך. בדרך זו, לא נאמר עוד כלאחר יד "שהימים הראשונים היו טובים מאלה" כמאמר קהלת (ז, י), ונעמיד עצמנו מול הלאומנות הציונית-דתית. כך, נוכל ליצור מסגרת רפלקטיבית רחבה שיש בכוחה להביא לבחינה מעמיקה של מה שאנו עצמנו מתקשים לעתים לראות - ובסופו של דבר גם לתשובה, לתיקון, ולקידוש שם שמיים, להגדרה מחודשת של ציונות בכלל, וציונות דתית בפרט.
דוד בורבק הוא עמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד.