השמאל הדתי: חיפוש אחר זהות פוליטית חדשה
עודכן: 29 באוג׳
חיפוש זהות פוליטית בשמאל הדתי
כדרכן של תנועות אידיאולוגיות ופוליטיות, השמאל הדתי העכשווי מבקש למצוא לעצמו יסודות מושגיים היסטוריים. יסודות אלו יכולים להעניק שפה, דימיון פוליטי, ובעיקר לגיטימציה למעשה הפוליטי הקונקרטי. חיפוש זה אינו ייחודי לימינו. הוא מאפיין את השמאל הדתי, כמו גם תנועות אחרות, לאורך השנים.
בימים אלה, כאשר אנו עדים לליקוי מאורות תאולוגי ומוסרי בחברה הישראלית, החיפוש אחר בסיס זה הופך למשימה קריטית ואקוטית. דוגמה לחיפוש שכזה היא הטור "ביקורת העוצמה היהודית" (ישר, 6 בנובמבר 2025), בו ביקש אריאל שורץ לטעון כי "דווקא כעת, בזמן של חיפוש דרך, לציונות הדתית יש לא מעט ללמוד ממייסדיה ביחס לאתגרים הגדולים של הקיום בארץ הזאת".
אחת מדמויות המופת שהציב שורץ כדוגמה לדור המייסדים היא הרב משה אביגדור עמיאל (1882 - 1945), רבה הראשי של תל אביב. הוא זוכה בימינו לעדנה מסוימת בשמאל הדתי כמודל לביקורת תאולוגית פוליטית.
עיון בציטוטים של הרב עמיאל
בשורות הבאות אבקש לענות למאמרו של שורץ, ובתוך כך לשיח השמאלי-דתי בכללו, ולטעון כנגדו טענה כפולה. הראשונה היא היסטורית, והשנייה, החשובה יותר, נוגעת למציאת היסודות לאלטרנטיבה תאולוגית ללאומנות הציונית-דתית. לשם כך אבקש לפתוח בציטוט מתוך דבריו של עמיאל בדרשה לפרשת וירא:
"מעשה אבות סימן לבנים, אברהם סבר, שהמה ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם [...] ומני אז ועד היום כבר עברו כארבעה אלפים שנה, אבל בני בניו של אברהם אבינו לא נשתנו מחד גיסא ובני בניו של הערביים מזמן ההוא לא נשתנו עד היום מאידך גיסא..."
קריאה ראשונית של הטקסט המובא כאן מעוררת תחושת קבס. גזענות, קולוניאליזם גס, עליונות יהודית, ודה-הומניזם של הפלסטיני מרוכזים בתוך שורות אחדות. חזקה לא פחות היא תחושת ההפתעה עם הפניית המבט אל מי שחיבר את הטקסט, הרב משה אביגדור עמיאל. הוא היה המבקר הגדול של הציונות הדתית, מי שביקש בשנות השלושים והארבעים להציב מסגרת לאומית יהודית אלטרנטיבית.
המורכבות של הרב עמיאל
עמיאל נע במהלך חייו בין אגודת ישראל לבין המזרחי. גם אם היה חבר במזרחי, ביקורתו הרבה על התנועה פגעה בפופולריות שלו בקרב חבריה. העובדה שהלך לעולמו בגיל צעיר יחסית, ולא העמיד ממשיכים מובהקים, הביאה לכך שכתיבתו הענפה לא תפסה את המקום הראוי לה על מדף הספרים הציוני-דתי.
הטקסט אותו מציין שורץ לשבח, לא נכתב בחלל ריק. אם היה עמיאל המיינסטרים, לא היה זקוק לכתיבה חדה ובוטה כל כך. במילים אחרות, עמיאל לא היה קול יחידי, וגם לא קול מרכזי בהכרח בשיח הציבורי הציוני-דתי.
קריאה ביקורתית של עמדות עמיאל
את עמיאל, כמו כל הוגה, יש לקרוא גם נגד עצמו. באמצעות עמידה לא מתפשרת על הגזענות והאוריינטליזם המודעים והבלתי מודעים בכתביו, נוכל לאתגר את משנתו ואת ביקורתו על הציונות. כך, נוכל להבין היכן נקודות העיוורון שלו וללמוד מכך.
חשוב מכך, קריאה קרובה במאמרו של עמיאל מראה כי עמדתו המוסרית מתבססת על יסודות אוריינטליסטיים מובהקים. הוא כותב בפסקה סמוכה לזו שציטט שורץ:
"[...] שאסור לנו להיות 'פראים' כמו שונאינו ואויבינו בנפש; שאסור לנו להתנהג עמהם במידה כנגד מידה..."
במילים אחרות, המוסר היהודי של עמיאל מתבסס על שלילת הפלסטיני כ'פרא' אלים – שונאו ואויבו. זוהי אינה עמדה מוסרית המאפשרת חזון פוליטי אלטרנטיבי לזה הציוני.
הנתיב לאלטרנטיבה חדשה
נקודה זו מובילה אותי לטענה העיקרית בדברי. האם נוסטלגיה לעבר ציוני-דתי מדומיין היא הנתיב שבו על השמאל הדתי לצעוד? האם בקריאה בלתי ביקורתית ונטולת הקשר של הוגים ציונים-דתיים יש על מנת ליצור אלטרנטיבה למיינסטרים הציוני-דתי?
שאלה זו טומנת בחובה שאלה עמוקה יותר, אליה כבר נדרש איתי מרינברג-מיליקובסקי מעל דפי ישר. האם עוצמה יהודית היא באג במהלך ההיסטורי הציוני והציוני-דתי או שמא היא פיצ'ר? האם הציונות הדתית 'נחטפה' על ידי גידולי פרא מהימין הקיצוני או שמא היו בה ממדים גזעניים ואלימים מראשיתה?
המאבק על דמות החברה הישראלית
אני לא יודע אם יש טעם בשלב הנוכחי במענה לשאלה זו. ברור לי שהמאבק הדחוף כיום אינו על דמותה של הציונות הדתית 'המקורית' אלא על דמותם של עם ישראל והחברה הישראלית עכשיו. בשעה שבה הציונות הדתית, כמסגרת פוליטית וחברתית, מקדמת ערכים ומעשים שאינם אלא חילול שם שמיים.
"המאבק הדחוף כיום אינו על דמותה של הציונות הדתית 'המקורית' אלא על דמותם של עם ישראל והחברה הישראלית עכשיו..."
יציאה זו נגד הציונות הדתית דורשת שידוד מערכות ורפלקציה. על האלטרנטיבה הפוליטית אותה מציע השמאל הדתי לפרוץ את גבולות הדמיון הציוני-דתי. ביקורת על הפונדמנטליזם והמיליטריזם הציוני-דתי אינה צריכה לבוא מ'מתינות' בורגנית.
הגות תיאולוגית-פוליטית
הגות תיאולוגית-פוליטית המבקרת את מדינת הלאום מצויה בכתבים ופעילותם של הוגים שנמנו על שורות הציונות הדתית. יש בכך כדי לאתגר ולהציב מודל אלטרנטיבי לזה השולט כיום בכיפה. יש בכוחה לפרוץ את הדמיון התיאולוגי והפוליטי הציוני-דתי המוגבל, ולהעמיד בסיס איתן לתיאולוגיה פוליטית אלטרנטיבית, תקיפה וברורה.
לבסוף, ישאל השואל, האם ניתן לראות בעמיאל מודל אלטרנטיבי לציונות הדתית? נדמה לי שכאן התשובה כפולה: כן, אבל. את עמיאל יש לקרוא גם נגד עצמו. בדרך זו, לא נאמר עוד כלאחר יד "שהימים הראשונים היו טובים מאלה" ונעמיד עצמנו מול הלאומנות הציונית-דתית.
סיכום
כך, נוכל ליצור מסגרת רפלקטיבית רחבה שיש בכוחה להביא לבחינה מעמיקה של מה שאנו מתקשים לעתים לראות. בסופו של דבר, גם לתשובה, לתיקון, ולקידוש שם שמיים, להגדרה מחודשת של ציונות בכלל, וציונות דתית בפרט.
דוד בורבק הוא עמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד.