top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר משה לביא

הלנצח נאכל חרב? לקום מן השבר הגדול, ולהמשיך להאמין בבחירה חופשית


 


ימים קשים. ימים של יאוש וחלחלה. ימים של ספקות ופחדים. לילות רפים. לילות של חלומות ובעתה. לילות של דאגות ופחדים. בבוקר תאמר מי ייתן ערב, ובערב תאמר מי ייתן בוקר. אכן, זו השאלה. מי ייתן בוקר, מי ייתן תקווה, מי ייטע אמונה בלבבות שניתן לקום מתוך השבר הגדול? מהי התקומה האפשרית מתוך השבר הגדול? היש עוד מענה לאומרים: "לנצח נאכל חרב"?

מהי הדרך להחזרת מלכות שמים לארץ? המותר לנו עוד לדבר בשפה דתית ישנה ולומר: אנו רוצים לחדש מלכות שמים, בשעה שאנו יודעים כי מלכות שמים עליה אנו מדברים היא מלכות הטוב והמוסר, מלכות השלום והשלווה, מלכות הדאגה לזולת ולאדם באשר הוא אדם, מלכות הרצון הטוב, העזרה ההדדית, ראיית האחר, אהבת האדם? המותר לנו עוד לדבר בשפה הדתית הישנה כאשר אנו יודעים כי אותן המילים בדיוק משמשות גם בידי אלה שמלכות שמים עבורם היא מלכות ההרג והדם, מלכות הלאומנות והנקם, מלכות השנאה העיוורת?

כיצד יתכן שאנשים שונים רואים את מלכות שמים באופנים כל כך הפוכים? היש עוד מקום לשפה דתית? היש עוד מקום לאלוהים? האין הכול השלכות של לב האדם הפונה אנה ואנה? יתכן. אולם התורה מכילה בתוכה גם את המפתח המציע הבנה לקריסתה של השפה. "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע [...] העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל, טו-יט).


המותר לנו עוד לדבר בשפה דתית ישנה ולומר: אנו רוצים לחדש מלכות שמים, בשעה שאנו יודעים כי מלכות שמים עליה אנו מדברים היא מלכות הטוב והמוסר, מלכות השלום והשלווה, מלכות הדאגה לזולת ולאדם באשר הוא אדם, מלכות הרצון הטוב, העזרה ההדדית, ראיית האחר, אהבת האדם? המותר לנו עוד לדבר בשפה הדתית הישנה כאשר אנו יודעים כי אותן המילים בדיוק משמשות גם בידי אלה שמלכות שמים עבורם היא מלכות ההרג והדם, מלכות הלאומנות והנקם, מלכות השנאה העיוורת?

ניתן בידינו הכוח לבחור, ניתן בידינו הכוח להיטיב וניתן בידינו הכוח להשחית. זהו האדם. בין אם ההסבר לכך הוא בחירתו של האלוהים לברוא את האדם ככזה, ובין אם ההסבר לכך הוא אבולוציה חברתית שנטעה הן את אפשרויות העזרה ההדדית והן את אפשרויות המלחמה בלב האדם ובדרכיה של החברה (ואין זה אלא היינו הך), זהו האדם. בלב כל אחד מאיתנו נטועה האפשרות להיטיב.


* * *


בחודש הראשון של המלחמה שהו עימנו בתי ונכדתנו בת התשעה חודשים, עכשיו כבר עשרה, ונוכחותה הזכירה תמיד עד כמה נטועה באדם יכולת ההענקה והדאגה לחלש וחסר האונים, ועד כמה מיטיבה היא ההענקה הזו, עם הזוכה להענקה ועם המעניק. אך גילה של נכדתנו הוא בדיוק כגילו של כפיר ביבס, התינוק הנתון בשביה בעזה. כמה נוראית המלחמה. פני הנכדה הצוחקת, והיפעלות הסב לדאגה ולהענקה, מחוללים גם היזכרות כואבת בחוסר, בהעדר, בנורא מכל, בפגיעות המוחלטת.


* * *


בלב כל אחד מאיתנו מצויה גם אפשרות הרשע, אפשרות האלימות. בלב האדם, לא רק בלב החיה. כל אחד מאיתנו יודע את אפשרות הפחד מפני האחר, את שנאת האחר, את התדרדרותה של החמלה כלפי הקרובים אלי לשנאה כלפי הרחוקים ממני. אלו ואלו נטועים בקרבנו, אלו ואלו אפשרויות הבחירה שניתנו לנו. זו הבחירה בין "קח נא את בנך את יחידך" לבין "אל תשלח ידך אל הנער". בין חוויית ההשתייכות הדתית המוחלטת שבה עוצמת הנאמנות לדת מאיינת את הזולת, לבין חוויית ההשתייכות הדתית שבה, מתוך עוצמת הנאמנות לדת, מסוגל האדם להקשיב גם לזולת, לקיומו, לחייו.

ספר בראשית קורא לנו קריאה כפולה, המזהה שני פנים בפניית האדם לזולתו. לא רק "אל תשלח ידך אל הנער", לא רק הרתיעה וההימנעות מן הפגיעה בזולת, אלא גם "קומי, שאי את הנער והחזיקי את ידך בו": היכולת לראות את הזולת בפגיעותו, ומתוך כך לדאוג לצרכי המחיה הבסיסיים ביותר. שני סיפורי העקדה, המשמשים כסיפורי ייסוד לא רק ביהדות אלא גם באסלאם, מדגישים את שני פניו של הטוב, את שני פניה של הבחירה בחיים: את הדאגה הפעילה לתינוק חסר האונים, ואת ההימנעות המושכלת מן המוות בשם האלוהים.

בין "קח נא את בנך יחידך" לבין "אל תשלח ידך אל הנער" מתנודד האדם המחוייב לבחור לאיזה קול מקולות האלוהות עליו להקשיב. הבחירה בידי האדם. האמונה הבסיסית הזו, האמונה בבחירה החופשית, היא זו שחייבת להנחות אותנו בשיא הַנָּחוּת הזה, בתהום התחתיות של מעגל הדמים הפלסטיני-ישראלי שאליו התדרדרנו. התדרדרנו אליו על כנפיה של עוצמת הדת, המאפשרת להעצים עד אין קץ את בחירותיו הרעות של האדם - את השנאה ואת המוות ואת הרע - ויש ביכולתינו גם לקום ממנו בכוחה של הדת, היודעת להאיר גם את האהבה, ואת החיים, ואת הטוב.


בין "קח נא את בנך יחידך" לבין "אל תשלח ידך אל הנער" מתנודד האדם המחוייב לבחור לאיזה קול מקולות האלוהות עליו להקשיב. הבחירה בידי האדם. האמונה הבסיסית הזו, האמונה בבחירה החופשית, היא זו שחייבת להנחות אותנו בשיא הַנָּחוּת הזה, בתהום התחתיות של מעגל הדמים הפלסטיני-ישראלי שאליו התדרדרנו.

תיקון גדול נדרש כאן. תיקון של שאול התחתיות של אובדן האמת, של השיח המשסה, המסית והמפלג של עידן הרשתות החברתיות, ותיקון של שאול התחתיות של גיוס האלוהים לצבא הרשע, ושל הבחירה אנושית ברשע. יש סטרא אחרא, יש קליפות המכסות את הניצוצות, ובני ובנות האדם הם אלו שמחובתם להסיר את הקליפות כדי להגיע אל הניצוצות, להבין כי הבחירה ברוע, בשנאה, באלימות, בהתלהמות, הם הסטרא אחרא. שמחובתם לפנות אל הצד הטוב, צד החיים.

הידיעה, או שמא נאמר האמונה, כי האלוהים נתן באדם את הבחירה, נתן את עץ הדעת טוב ורע, ואם לא נתן אז בכוחנו לקחנו, וטוב שלקחנו, משמעה גם כי אפשר אחרת, כי אפשר לקום מכל הרע הזה. כי בלב כל אדם, ישראלי ופלסטיני, יהודי ומוסלמי, דתי וחילוני, מאמין וכופר, בלב כל אדם ניטעה גם האפשרות לבחור בטוב. מעגל האלימות, המלחמה והדם אינו צו גורל. איננו מאמינים בגורל. אנחנו מאמינים בבחירה החופשית. ואנחנו נבחר. אנחנו נבחר בטוב. אנחנו נקום מן השבר הגדול הזה ונתקן את כל אשר התקלקל בדרכי האדם, ונחלץ מליבנו ומלב כל השותפים לאפשרות החיים כאן את הבחירה בטוב. לא ניפול לכישלון האמונה הטוען כי לנצח נאכל חרב. נקים מחדש את מדינת ישראל מחורבותיה ונכונן כאן חיים של שותפות, שלום, שיוויון, אחווה ודאגה לזולת, בין כל יושבי הארץ הזאת. חיים של "ובחרת בחיים".



 


ד"ר משה לביא הוא מרצה לתלמוד ומדרש וראש מעבדת אליהו ליישומי מדעי הרוח הדיגטליים בתחומי היהדות. ספר שיריו 'עודי בן שיניך' יצא לאור בהוצא פרדס בשנת 2020.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מתלמידיו של אברהם אבינו

על חילול השם, ועל חילול שם ישראל, ועל חילול התורה, כשפורעים יהודים שורפים, הורסים ופוגעים בערבים חפים מפשע כנקמה, אסור לשתוק וצריך למחות.

אדם - להבל דמה?

כאשר התורה מציבה רצח כבר בתחילת ההוויה האנושית, היא מזכירה לנו שרוע הוא אנושי, והבחירה בו היא חלק מייחודו של האדם - המצווה לבחור בטוב.

Comments


Commenting has been turned off.
bottom of page