top of page
  • תמונת הסופר/תגדעון אלעזר

הרומן שלי עם הציונות הדתית (ממואר)


 



פרק א: זריחתו ושקיעתו של הרומן שלי עם הציונות הדתית

החברה אליה נולדתי התאפיינה בסוג מאד מוזר של תודעה כוזבת. חשבנו שאנחנו חלק אינטגרלי מהציונות הדתית כשלמעשה ישבנו בפריפריה החברתית הנידחת שלה ולא הכרנו אותה בכלל. בילדותי לא הכרתי מתנחלים ולא הייתי בבני עקיבא (עד היום אני שוכח לאיזה שבט אני שייך), על עזרא אין מה לדבר בכלל. מפגשים אקראיים עם תלמידי ישיבות תיכוניות ובנות אולפנה גרמו לנו בעיקר למבוכה וניכור.

היציאה מן הבועה של הדתיות המודרנית הירושלמית וההליכה שלי לצפת בעקבות המפגש עם החסידות הובילה אותי גם למפגש עם הזרם המרכזי של הציונות הדתית שהייתה שונה כל כך מהשממה הרוחנית שממנה הגעתי. היה בה משהו מסור, אינטנסיבי, חסר ציניות ולא מתנצל, ומוכנות, ברמה זו או אחרת, להתבונן אל מחוץ לעצמה. והיו לה כמובן גם טקסטים נפלאים ומעוררי השראה, של אביה מייסדה הרב קוק שהרחיבו את ליבי. היו גם דברים שגרמו לי אי נוחות מסוימת. רומנטיזציה דתית של השירות הצבאי שנראתה לי מופרזת לגמרי. נטייה מובהקת לטפיחה עצמית מתמדת על השכם. הכל הרגיש לי קצת יותר מדי אידאולוגי. הייתי בצפת, בעולם בו התפר בין דתיים לאומיים-בעלי תשובה-וחרדים היה הרבה יותר נזיל ממקומות אחרים, התבוננתי בה קצת מרחוק, אבל בגדול הרגשתי בבית.


בציונות הדתית שפגשתי בצפת היה משהו מסור, אינטנסיבי, חסר ציניות ולא מתנצל, ומוכנות, ברמה זו או אחרת, להתבונן אל מחוץ לעצמה. והיו לה כמובן גם טקסטים נפלאים ומעוררי השראה, של אביה מייסדה הרב קוק שהרחיבו את ליבי. היו גם דברים שגרמו לי אי נוחות מסוימת. רומנטיזציה דתית של השירות הצבאי שנראתה לי מופרזת לגמרי. נטייה מובהקת לטפיחה עצמית מתמדת על השכם. הכל הרגיש לי קצת יותר מדי אידאולוגי.

הרומן ביננו הגיע לשיאו עם ההתנתקות. כשהבנתי שהאנשים הטובים של גוש קטיף עומדים להידרס מתחת למגפי המדינה על לא עוול בכפם, הרגשתי שאני חייב לרדת מההר הצפתי שלי ולנקוט עמדה. וזה היה ברור – אני עם יראי השם ואוהבי האדמה. אחרי שראיתי את שרון ואת כל אנשי הימין החילוני מסבירים למה המהלך הוא נכון ואחראי, אמרתי לעצמי שלעולם לא אצביע עוד למפלגה חילונית, כי רק תנועה שהשקפתה מעוגנת בתורה תצליח לעמוד מול נגעים כמו אלה שיצרו את המהלך הזה (אלוהים אדירים, כמה תמימות הייתה בהבחנה הזו).

אבל משהו נורא קרה לציבור הדתי אחרי הגירוש. משהו ביחס בין הציונות לדתיות השתבש. זה לא היה מובן מיד. נכון, היו כל מיני כותרות על כאלה שהפסיקו לומר את התפילה לשלום המדינה, אבל זה נתפס, בעיני לפחות, כשבר אישי ומוגבל. על פניו, המגזר עצמו הלך והתחזק אך במקביל נסדק והתרוקן. הסדק הזה הוליד את שני מופעיה של הימניות העכשווית: מחד, הימניות הפכה מתפיסת עולם רוחנית ומהפכנית בהשראת הרב קוק, לחיקוי לא משכנע של שמרנות רפובליקנית בסגנון אמריקאי. הדתיות הסתתרה מאחורי פטריוטיות ימנית והחלה להתאייד. בעולם החרד"לי מרבית האנרגיה הדתית נרתמה לריאקציה שמרנית חריפה למגמות עולמיות שזוהו עם פרוגרסיביות. במקביל, הכוחות שקראו תיגר על מה שנתפס כפשרנות ובורגנות, התנועה שהחלה בשולי העולם הציוני דתי ושאבה השראה מדמויות כמו הרב כהנא והרב גינזצבורג, החלו לצבור כוח.


משהו נורא קרה לציבור הדתי אחרי הגירוש. משהו ביחס בין הציונות לדתיות השתבש... המגזר עצמו הלך והתחזק אך במקביל נסדק והתרוקן. הסדק הזה הוליד את שני מופעיה של הימניות העכשווית: הימניות הפכה מתפיסת עולם רוחנית ומהפכנית בהשראת הרב קוק, לחיקוי לא משכנע של שמרנות רפובליקנית בסגנון אמריקאי. הדתיות הסתתרה מאחורי פטריוטיות ימנית והחלה להתאייד. בעולם החרד"לי מרבית האנרגיה הדתית נרתמה לריאקציה שמרנית חריפה למגמות עולמיות שזוהו עם פרוגרסיביות.

היו תקופות שהרגשתי שדווקא בשוליים האלה יש פוטנציאל לבשורה. נערי הגבעות שהניפו את הדגל "ה' הוא המלך" היו קרובים הרבה יותר לליבי מכל הנסיונות להלביש את גוש אמונים בחליפת עסקים מחויטת. אבל לאסוננו התנועה הזו התגלתה כגירסה מוקצנת וחסרת עכבות של כל מה שהפריע לי בעבר: הערצת נעורים, יהירות, אידאולוגיה של כעס, חוסר מוכנות מוחלט לראות את האחר. עם השנים התופעות האלה איחדו כוחות והפכו להיות הזרם המרכזי. היום, החליפות של קהלת ותלמידי ישיבת הרעיון היהודי ויצהר הם פניה הפומביים של הציונות הדתית. הבית זרק אותי החוצה.


פרק ב: הצד השני (והמאכזב) של המטוטלת

כשאני מדבר על אלטרנטיבה לבית הזה ההולך ומתרחק, מה שעולה על פי רוב מתויג כציונות דתית מתונה. קשה לי מאד עם המילה מתון. מעבר לעובדה שהיא בדרך כלל נאמרת כסוג של מחמאה עצמית, כשאני שומע אותה היא מעלה בפי את טעמו של התה החיוור בהכנסת אורחים בקבר הרשב"י במירון. מתינות יכולה להיות הכרעה פרקטית ראויה ברמה המעשית. אמצעי חשוב שמאפשר חיים במציאות מורכבת (היא מעולה למפלגות פוליטיות למשל). אבל התורה היא לא מתונה. היא אש - סם החיים וסם המוות. כאמור, הקושי שלי היא לא עם עצם המתינות ברמה ההלכתית, שאותה אני על פי רוב מאמץ בשמחה. הבעיה טמונה בעצם השימוש במונח מתינות כתמונת השער לעולם הדתי.

בפועל מתינות כיום משמעה כניעה לעולם הזה. כך, הציונות הדתית המתונה מודדת את עצמה בראש ובראשונה מול עולם הערכים המערבי המודרני. למעשה, זוהי תמצית התוכן הדתי שקיבלתי בשנות התיכון בהרטמן שעיקרה היה: 'עזבו את כל המשיחיות הזו. בואו נהיה דתיים בורגניים ונורמליים'. היהדות הזו היא מחייבת ורצינית, חמורת סבר אפילו, אבל היא מבוססת על מסורת אבות, קצת יידישקייט ונורמות חברתיות. הקב"ה למשל לא ממש נוכח בסיפור הזה.


קשה לי מאד עם המילה מתון. מעבר לעובדה שהיא בדרך כלל נאמרת כסוג של מחמאה עצמית, כשאני שומע אותה היא מעלה בפי את טעמו של התה החיוור בהכנסת אורחים בקבר הרשב"י במירון. מתינות יכולה להיות הכרעה פרקטית ראויה ברמה המעשית. אמצעי חשוב שמאפשר חיים במציאות מורכבת... הקושי שלי היא לא עם עצם המתינות ברמה ההלכתית, שאותה אני על פי רוב מאמץ בשמחה. הבעיה טמונה בעצם השימוש במונח מתינות כתמונת השער לעולם הדתי.

כך למשל כתב ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב, על האמירה של חז"ל שהחורבן הגיע משום שיהודים הפסיקו לברך על התורה:

"כִּי כְּשֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה אַף-עַל-פִּי שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה… וְאֵין מְחַיִּין עַצְמָן בָּהּ בְּכָל עֵת וָרֶגַע רַק הִיא אֶצְלָם כְּמוֹ נִימוּס וְדָת חַס וְשָׁלוֹם כְּמוֹ שְׁאָרֵי נִימוּסִים וְדָתֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חֵטְא הָעֵגֶל שֶׁאָמְרוּ, קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ.... כִּי זֶה הָיָה עִקַּר חֶפְצָם שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מִי שֶׁיֵּלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְיוֹלִיכֵם בְּאֵיזֶה נִימוּס וְדָת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בּוֹלְעִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֲבָל לֹא הִסְתַּכְּלוּ עַל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הַנִּצְחִי כְּלָל.... לֹא כֵּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהִיא אַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים, נֶאֱמָנִים וְנֶחְמָדִים לָעַד וְכוּ', כִּי הֵם בְּאֵר מַיִם חַיִּים נוֹבְעִים בְּכָל עֵת וָרֶגַע מֵאַחַר שֶׁכְּלוּלִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְהֵם מְחַיִּין וּמְקַיְּמִין כָּל הָעוֹלָמוֹת עִם כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם בְּכָל עֵת וָרֶגַע" (ליקוטי הלכות, נשיאת כפיים ה-כה).


פרק ג: מה בכל זאת

מטבע הדברים קל יותר להשמיע ביקורת על הקיים מנסיון לשרטט תמונה של הרצוי. למעשה, יש אפשרות אמיתית כזו, להתנער מהווה, לזנוח את ההיבטים הציבוריים של הפרויקט הדתי-לאומי ולהעביר את מרכז הכובד הדתי פנימה, אל העצמי הפרטי. במובן מסוים, הליכה בכיוון הזה קיימת כבר כמה שנים בציונות הדתית בדמות הפריחה חסרת התקדים של תורת החסידות. כך, נראה שהפופולריות של החסידות נובעת דווקא מן העובדה שהיא נתפסת כהיפוכה של הפוליטיקה, כלומר כתורה הקשורה באופן בלעדי לאדם הפרטי. כך, השפעתה של החסידות בתחום הפוליטי היא מינימלית ביותר. במישור הכללי היא מתורגמת לעתים לשמרנות דתית-חרדית ותו לא. יוצא מן הכלל בולט בהקשר הזה נמצא בקרב חסידיו של הרב יצחק גינזבורג השואבים השראה מתורת החסידות (בעיקר מתורת חב"ד) ומנסים לקדם ריאקציה חשובה אך בוסרית ולעתים קרובות אלימה ביחסה לתרבות הכללית וכזו המבקשת שינוי רדיקלי באופייה של המדינה. בפועל המשמעות המעשית של הנסיגה אל העצמי היא אימוץ העמדה החילונית על היחס בין הפנים לחוץ, כלומר קבלתו של המרחב הציבורי כמרחב בעל תוכן מחולן לגמרי. במובנים מסוימים זוהי שיבה אל המודל החרדי – צימצומה של הדתיות לד' אמותיו של האדם וויתור על הנסיון להעניק משמעות דתית לשיבה היהודית אל תוך ההיסטוריה ובאופן רחב יותר לעצם האפשרות להנכיח את הקודש בעולם הזה.


יש צורך דחוף לעצב מחדש את הקשר בין דתיות ללאומיות, צורך שנולד בין היתר מן התחושה כי הדתיות, לפחות בביטויה הציבוריים, נשבתה בידי התפיסה הלאומית, וכי יש צורך לשחרר אותה מכבליה.

אפשר לומר זאת כך: יש צורך דחוף לעצב מחדש את הקשר בין דתיות ללאומיות, צורך שנולד בין היתר מן התחושה כי הדתיות, לפחות בביטויה הציבוריים, נשבתה בידי התפיסה הלאומית, וכי יש צורך לשחרר אותה מכבליה. דוגמה לצורך הזה עולה בי מדי שנה בחגיגות יום ירושלים, שהוא, בפועל, יום חגה של הציונות הדתית. יום ירושלים נקבע כיום של הודיה על נצחון מהולל. אבל ירושלים ומקום המקדש הם הרבה יותר משטחי מולדת משוחררים – הם השער לקודש ומקום השכינה ומקום הכיסופים לעולם מתוקן יותר. ירושלים, שלא נתחלקה לשבטים, עומדת מעבר לחוקי הקנין הרגילים, האנושיים (רמב"ם, הלכות בית הבחירה פ"ז, הי"ד). במרכזו של הקודש, גם חוקי המרחב הפיסי מתפרקים: עולי הרגל הרבים עומדים צפופים ומשתחווים רווחים (משנה אבות ה,ה), וארון הברית איננו תופס מקום כלל (בבלי מגילה י, ע"ב). הנסיון להכפיף את הר הבית לחוקי הריבונות והבעלות הרגילים שלנו, סותרת את מהותו של המקום – המעט המחזיק את המרובה, המקום הפלאי בו חוקי האדם והטבע נעלמים. כך, הדבקים ביותר ביום ירושלים במצעדי הפגנת ריבונות מדינית, מביעים את שמחתם הדתית דרך סמלי המדינה וריבונותה. אין פלא אם כך שהמוקד איננו המפגש עם הקודש אלא העימות הפוליטי עם תושבי העיר הערבים.

על מנת לשחרר את הדתיות יש צורך בתנועה של הרחבה, ובהליכה אל מעבר לנושא הלאומי. כך, למרות העיסוק הנרחב של התורה בנושאים כמו קניין ובעלות, כלכלה וחברה והיחס לזר, נראה שאין לציונות הדתית כיום אמירה יהודית מקורית על הנושאים האלה. ב'אמירה יהודית מקורית' כוונתי לכזו שבאמת ובתמים שואבת את השראתה מן התורה ולא רק משתמשת בה ככסות דרשנית לרעיונות מערביים כאלה או אחרים. כפי שטען הרב שג"ר בעקבות ההתנתקות, תקופתנו היא תקופת מעבר, תקופה שדורשת מאיתנו חשיבה תורנית מחודשת על מהותה ותפקידה של המדינה במובן הרחב ביותר: "הציונות הכללית נגמרה, ובמובן מסוים גם הציונות הדתית. מה שנחוץ עכשיו הוא למצוא בסיס אחר לחיים המשותפים בארץ, ואת התורה החדשה המתאימה לכך, כי כל דבר מתחיל בפן הרוחני בפן של התורה..." (בריתי שלום, 198).


על מנת לשחרר את הדתיות יש צורך בתנועה של הרחבה, ובהליכה אל מעבר לנושא הלאומי. כך, למרות העיסוק הנרחב של התורה בנושאים כמו קניין ובעלות, כלכלה וחברה והיחס לזר, נראה שאין לציונות הדתית כיום אמירה יהודית מקורית על הנושאים האלה. ב'אמירה יהודית מקורית' כוונתי לכזו שבאמת ובתמים שואבת את השראתה מן התורה ולא רק משתמשת בה ככסות דרשנית לרעיונות מערביים כאלה או אחרים.

את תהליך ההרחבה הזה ותיקונה של הלאומיות הדתית אני מציע להתחיל מהריאליה שלנו כאן ועכשיו כלומר מעיון ביחס לאדמתה של ארץ ישראל ולמצוותיה, בייחוד מצוות השמיטה והיובל. בניגוד למיתוס הלידה מן האדמה שאיפיין את הילידיות הכנענית, התורה מדגישה את היותנו מהגרים שזכו בארץ מכח ההבטחה האלוהית, ושבעלותם עליה היא מותנית וחלקית. בעלות זו מובטחת רק במידה והאדמה היא מרחב לגילוי האלוקות ולא להסתרתה (ואכן הסירוב לסייג ולתחם את הבעלות האנושית על ידי השמטת האדמה מביאה לכך שהארץ דורשת את מנוחתה). כיום המושג "אדמה" טעון במתח פוליטי בלתי נסבל – סמל לחיים ולמוות. כאן במדינת ישראל, מדינה שנוסדה על בסיס הכמיהה לאדמה ולארץ, מדובר במשבר קיומי.

אך האם יתכן שהיהדות מציעה אתוס אחר? דרך אחרת לראות את הקשר בין העם לאדמה? מודלים אחר של היחס בין רכושו של כלל לפרט ובין חומר לרוח? אחרי כינונו של הכלי המדיני הריבוני במאה שעברה, המילים האלה הם קריאה לשיבה שניה ולכינונה של מערכת יחסים אחרת עם הארץ כתנועה מחזורית של בעלות וויתור, ולכינונה מחדש של הציונות הדתית כתנועה של כיסופים להנכחתו של הריבון האמיתי.



 


גדעון אלעזר הוא אנתרופולוג חוקר ומרצה באוניברסיטת בר אילן ובאריאל. מחקריו עוסקים בדת וזהות בעידן הגלובלי בסין ובישראל, וכן בתורת החסידות ובפילוסופיה בודהיסטית במבט השוואתי. מתגורר בתקוע.




פוסטים אחרונים

הצג הכול

רצח בשגגה? אין דבר כזה

חז"ל מלמדים אותנו כי כל שפיכת דם מחייבת כפרה. הערות על פרשת הריגת שלושה חטופים בידי חיילינו.

bottom of page