שכחנו לפחד מהדרך הקצרה
- הרב אבידן פרידמן
- 29 באפר׳
- זמן קריאה 5 דקות
אנחנו שרים בלהט "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", אבל ייתכן שאנחנו לא מספיק מפחדים דווקא מהדרך הקצרה.
בקטע מוכר בתלמוד (ערובין נג ע"ב), רבי יהושע בן חנניה מספר איך פעם ניצח אותו "תינוק" שישב בצומת דרכים. כשרבי יהושע שאל אותו מהי הדרך לעיר, הילד ענה שיש שתיים: אחת, דרך קצרה וארוכה, והשנייה, דרך ארוכה וקצרה. רבי יהושע בחר בדרך הראשונה; כנראה המילה הראשונה תפסה אותו יותר. כך הוא התפתה לדרך הקצרה רק כדי לגלות שאמנם הדרך הזאת הביאה אותו מהר מאד לסף העיר, אבל אל נקודה שאי אפשר להגיע ממנה ליעד הסופי. מבוי סתום. רבי יהושע נאלץ לחזור את הדרך כולה עד לאותו תינוק ולבחור מחדש בדרך הארוכה. כך, בעצם, אותה דרך קצרה - כמה מבטיחה היא היתה! - לא קידמה אותו במאומה אלא רק עיכבה והתישה אותו. האירוניה בסיפור היא שרבי יהושע הזקן והחכם הוא זה שהתנהג בצורה ילדותית ופזיזה, בעוד התינוק החכם התגלה כבעל ראייה סבלנית וארוכת טווח.
מתוך התופת והחורבן של ה-7/10, היה נדמה שנפתחה מולנו פתאום דרך קצרה שרבים קפצו אליה בהתלהבות ובמסירות. הם היו בטוחים שתיכף ומיד חוזרים לגוש קטיף ומיישבים את דרום הלבנון. ש-2025 תהיה שנת ריבונות. שאם התחלנו לתקוף את איראן-פרס בפרשת זכור, או אם נתקוף בשביעי של פסח, יהיה נס גדול ומשטר האייתולות יפול סופית. שאנחנו הולכים להשמיד לגמרי את חמאס, את חיזבאללה, את האיום האיראני. היה נדמה שהפעם זה יהיה עד הסוף, שזו תהיה המלחמה האחרונה.
אחרי האסון של השבעה לאוקטובר, אפשר בהחלט להבין את המשאלה הזאת. אפשר להבין את הרצון העז להגיד לצרותינו 'די!'. אפשר להבין את התחושה שעכשיו, אחרי טבח כזה, מגיע לנו כבר לראות את סוף הסיוט. כשאדם עובר טרגדיה נוראית, החזרה לתודעה ילדותית היא תגובה טבעית. ילד שעובר אסון - ובעיני הילד, 'אסון' לעתים הוא גם לא לקבל את מבוקשו בסופר או בחנות צעצועים - מה הוא עושה? הוא עוצם עיניים, מוחק את המציאות הבלתי רצויה מלפני פניו, ומפעיל את כל הכוח שיש לו כדי להכריח את המציאות לתת לו את הדבר שהוא רוצה, כאן ועכשיו.
מתוך התופת והחורבן היה נדמה שנפתחה מולנו דרך קצרה שרבים קפצו אליה בהתלהבות ובמסירות, בטוחים שתיכף ומיד חוזרים לגוש קטיף ומיישבים את דרום הלבנון, שאם התחלנו לתקוף את איראן-פרס בפרשת זכור, או אם נתקוף בשביעי של פסח, יהיה נס גדול ומשטר האייתולות יפול סופית, שזו תהיה המלחמה האחרונה.
בהיסטוריה מלאת האסונות שלנו זו אינה תופעה חדשה בכלל. אפשר לחזור להתעוררות המשיחית בתקופת בר-כוכבא, אחרי חורבן הבית, כשהיו בטוחים שהנה משיח כאן ואו-טו-טו מנצחים את הרומאים. אפשר לחזור למצב הנוראי של היהודים במאה ה-17 אחרי פרעות ת"ח ות"ט, ולאמונה הכוזבת במשיחיותו של שבתאי צבי. ואפשר גם לחזור לראשית ימיה של הציונות, שאף היא פרחה אחרי תקופה של פרעות ופוגרומים בסוף המאה ה19 במזרח אירופה. ליהודים נמאס כבר מכל הצרות, והם היו נחושים לשים להן קץ וסוף. אבל, בתנועה הציונית התפתחה גם דרך אחרת להגיע לגאולה.
לפני מאה שנה בדיוק, ב-1926, משה בילינסון, דובר מרכזי של תנועת העבודה, כתב טור שכותרתו "הדרך הארוכה" ובו שירטט את שתי הדרכים העומדות מול התנועה הציונית באותה עת (דבר, 1/1/1926). אלה היו שנים של תקווה משיחית גדולה בעקבות הצהרת בלפור והחלטת חבר העמים בסן רמו, שנמהלה בכאב גדול של המאורעות האלימים של תר"פ ותרפ"א - הסנונית הראשונה של התקוממות ערבית - ובאכזבה מרה מכישלונם של השלטונות הבריטים להגן על היישוב היהודי. היו במציאות זו כל המרכיבים הנדרשים בשביל התעוררות משיחית.
בילינסון הציב את אידיאל "הדרך הארוכה" - דרך הדורשת מאיתנו לשמור על ביטחוננו, אך גם מטילה עלינו חובות רבות ולא-שוויוניות כלפי שכנינו. בילינסון האמין שהיא "דרך הלאומיות האמיתית והאנושיות, ויחד עם זה הרי זו דרך הבינה הפוליטית".
עבור השאיפות הללו המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג) היה לנביא, ובאותה תקופה זכה עדיין לקהל שומעים ולבמה נכבדה גם אצל החלוצים הסוציאליסטיים. בילינסון הגיב בטור שלו לדברי אצ"ג, וכתב שאמנם ראוי שיישמעו בגלל צורתם, בגלל ה"אש הארץ-ישראלית שבו, והפתוס המגרה שלו בתחיית המלכות העברית", אלא שתוכן דבריו דורש "בירור והתנגדות". לדברי בילינסון, אצ"ג מאמין שיש דרך אחת: דרך של כיבוש באמצעות הכוח הפיזי שלנו, דרך של מרד אלים. לדרך זו צריכים לצאת "מבלי שים לב מה אנו בוססים בדרכנו". לדברי בילינסון, זהו "פתרון קל ומהיר", אך כזה שאינו ריאלי ואינו ראוי.
לעומת דרך קצרה זו, בילינסון הציב את אידיאל "הדרך הארוכה" - דרך של התעצמות כוחותינו בסבלנות ובזהירות. דרך הדורשת מאיתנו לשמור על ביטחוננו, אך גם מטילה עלינו חובות רבות ולא-שוויוניות כלפי שכנינו. מה שהם עושים, אסור לנו לעשות. בילינסון היה מודע לכך שהדרך הזאת תעלה לנו בדמים רבים, תרתי משמע, אבל בכל זאת האמין שהיא "דרך הלאומיות האמיתית והאנושיות, ויחד עם זה הרי זו דרך הבינה הפוליטית".
עלינו להכיר ולהודות בכך שהתפתינו לדרך קצרה וארוכה. קיוינו שהיא תקפיץ אותנו אל היעד, אבל האמת היא שלא רק שהיא לא הביאה אותנו אליו- ייתכן שהיא מכריחה אותנו כעת לחזור בדרך ארוכה יותר, מסובכת יותר, ומתישה.
בילינסון הגיע לדרך השנייה הזאת מתוך תפיסה סוציאליסטית. אולם, דומה לכך הייתה גם דרכם של הרבנים שקידמו את הציונות ושל אלה שנטלו בה חלק באותן השנים, שדיברו על קידום הגאולה "קמעא קמעא". "מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמיח קרן ישועה", כתב הרב צבי הירש קלישר ב"דרישת ציון".
לפני מאה שנה היה קל יותר לתנועה הציונית ברובה המכריע לבחור בדרך הארוכה, כי לא הייתה לה ברירה אחרת. בדרך המרד של אצ"ג הלכו בעיקר אלה שבערה בליבם אמונה משיחית מהפכנית ששחררה אותם ממגבלות העולם החומרי. בשנתיים וחצי האחרונות, לעומת זאת, ממשיכי דרכו האידיאולוגית של אצ"ג ישבו בעמדות מפתח בממשלה ובקבינט הבטחוני, מגובים בעוצמה האדירה של צה"ל, ובזעם של הציבור (או לפחות של הציבור התומך בהם). מאז בחירתו של נשיא חדש בארצות הברית, התווסף לאלו גם גיבוי של המעצמה הגדולה בעולם, שנתנה אור ירוק, לכאורה, "לפתוח עליהם את שערי הגהינום". תקופה של נס. הזדמנות היסטורית חד-פעמית. פעמי משיח עכשיו.
לפני ימים אחדים חגגנו 78 שנות עצמאות. אנחנו כבר לא צעירים, וצברנו מספיק כוח כמדינה, כך שלכאורה איננו מוכרחים עוד לבחור בדרך הארוכה. אלא שכאן בדיוק טמון המבחן האמיתי לאמונתנו בדרך הזאת; שהרי השנתיים האחרונות סיפקו לנו הדגמה למסע בדרך האחרת, בדרך הקצרה. והנה, ככל שזה קשה וכואב, עלינו להסתכל נכוחה על המציאות. חמאס עדיין כאן וכך גם חיזבאללה ואיראן. החסידים הגדולים ביותר של הניצחון המוחלט למדו אולי לדבר בצניעות רבה יותר מבעבר, אבל הם לא למדו להתנצל על נטילת סיכונים לא מחושבים עבור הישגים לא ממומשים, שכנראה אף פעם לא היו באמת בני-ביצוע, למרות כל הכוח שבידינו. עלינו להכיר ולהודות בכך שהתפתינו לדרך קצרה וארוכה. קיוינו שהיא תקפיץ אותנו אל היעד, אבל האמת היא שלא רק שהיא לא הביאה אותנו אליו- ייתכן שהיא מכריחה אותנו כעת לחזור בדרך ארוכה יותר, מסובכת יותר, ומתישה.
ההכרה וההודאה בכך הכרחית בעיקר משום שיש קבוצה לא מבוטלת - ממשיכי דרכו של אצ"ג הלהוטים והנחושים ביותר, האלימים והפזיזים ביותר - המשוכנעים עדיין בצדקת דרכם. כשבסופה של הדרך הקצרה, רבי יהושע נתקל בחומה של "גנות ופרדסין", נופל לו האסימון: הוא מבין שטעה, שהתינוק ניצחו, שעליו לחזור מדרכו הרעה. אבל אם המדינה כבר הוכרחה על ידי כוחות חיצוניים להבין שהיא תקועה בסבך "מחוץ לעיר" ושאין לה דרך להמשיך ולהגיע בה אל היעד, הקבוצה הזו אינה מוכנה להשלים עם המציאות, ומתעקשת להמשיך בדרך בכל מחיר - גם אם כדי לעשות זאת עליה להבעיר את כל הגנות והפרדסין שחוסמים את דרכה. אם הנזק העצום לרכוש ולנפש שהבערה הזו גרמה לבעלי אותם פרדסין לא הספיק כדי להזעיק אותנו לכבות אותה ולטפל במי שהצית אותה, אפשר רק לקוות שעכשיו - כאשר היא מתפשטת ואוכלת בכל חלקה טובה ובכל פתח של תקווה - נשכיל סופסוף להיאבק בה ולהתגבר עליה, כדי שנוכל לשוב לדרכנו, הדרך הארוכה.
הרב אבידן פרידמן הוא מנכ"ל עמותת ינשו"ף ומורה במכינת חברותא של מכון שלום הרטמן.
