top of page
  • תמונת הסופר/תאור רפל-קרויזר

השוויון בנטל והציבור הדתי-לאומי: בין דימוי למציאות


 



השהייתה הזמנית של חקיקת הקואליציה בתחום מערכת המשפט אפשרה למחאה הציבורית להרחיב את הפרספקטיבה של מאבקה, ואכן בשבוע האחרון מספר ארגוני מחאה החליטו לרכז את מאבקם בנושא השוויון; בפרט התרכזה מחאה משמעותית כנגד האפליה הבוטה בנטל אחזקת צרכי הבטחון והחברה הנדרשים לכלל הציבור, בגיוס לצבא ובשותפות במימון תקציב המדינה. ובעוד שהדיון התרכז בציבור החרדי, ראוי להציב זרקור בתחום גם על הציבור הדתי לאומי, בעיקר בשל הפער בין תדמיתו העצמית לבין המציאות בפועל.


בעוד שדיוני המחאה בסוגיית השוויון מתרכזים בציבור החרדי, ראוי להציב זרקור בתחום גם על הציבור הדתי לאומי, בעיקר בשל הפער בין תדמיתו העצמית לבין המציאות בפועל.


השירות הצבאי: על חירויות ופריבילגיות

בתחום הגיוס הדברים ידועים. ראשית, הבנות הדתיות לאומיות נהנות מפטור מגזרי מגיוס. לפי הנתונים בדו"ח "החברה הדתית לאומית בנתונים" מאת אריאל פינקשטיין שפורסם ב- 2021 (וממנו לקוחים גם הנתונים להלן) 30% מהן בכל זאת בוחרות להתגייס לצה"ל, ועל כך הן ראויות ברמה האישית לברכה ולהערכה. אולם, ברמה המערכתית, עצם העובדה שנתונה בידיהן הבחירה מעמידה אותן טרם הגיוס בעמדה שונה לחלוטין ממקבילותיהן החילוניות. רוב הבנות הנותרות מתנדבות שנה או שנתיים דרך אחת מעמותות השירות הלאומי. התנדבות היא כמובן פעילות מבורכת, אלא שהקול המרכזי בציבור הדתי לאומי משווה התנדבות זו לשירות צבאי, לעתים תוך לעג על שירות בנות בתפקידים פקידותיים בצבא. זו בדיחה לא מצחיקה ופוגענית במיוחד.

גם אם בשירות עורפי, בו רוב החיילות משרתות, אין סיכון פיזי, וגם אם חיילת זו או אחרת משרתת בתפקיד מיותר, עצם הגיוס לצה"ל כרוך בשלילת חירות של שנתיים. חיילת לא שולטת בעיסוקה הצבאי, ואינה יכולה לקבוע היכן תשרת ועם מי, מתי תישן ואפילו כיצד תתלבש. גחמה של המפקד שלה או של רס"ר או מ"צ שפגשה בדרך יכולה לעלות לה בסגירת שבת; הקפצה בשל קפריזה של קמב"צ הבסיס – בשעות שינה. בפשטות, מחיילת נשללות רבות מזכויות האזרח שמוקנות (לפחות בינתיים) לכל אחד מאיתנו. מתנדבת בשירות לאומי היא מתנדבת. בידה היכולת לקום ולעזוב אם ההתנדבות קשה לה, וחירותה נשמרת בידיה.


עצם הגיוס לצה"ל כרוך בשלילת חירות של שנתיים. חיילת לא שולטת בעיסוקה הצבאי, ואינה יכולה לקבוע היכן תשרת ועם מי, מתי תישן ואפילו כיצד תתלבש. גחמה של המפקד שלה או של רס"ר או מ"צ שפגשה בדרך יכולה לעלות לה בסגירת שבת; הקפצה בשל קפריזה של קמב"צ הבסיס – בשעות שינה. בפשטות, מחיילת נשללות רבות מזכויות האזרח שמוקנות (לפחות בינתיים) לכל אחד מאיתנו. מתנדבת בשירות לאומי, לעומת זאת, היא מתנדבת. חירותה נשמרת בידיה.

כמובן, שאין לי ביקורת על אף בת ספציפית - כל אחת בוחרת את דרכה לפי שיקוליה בהתאם לאפשרויות הפתוחות בפניה, ובודאי ישנן בנות שבוחרות להמנע משירות צבאי מסיבות דתיות כנות. אני גם לא בטוח שיש לי פתרון פשוט: מחד, כליברל, אני מצר על כל שלילת חירות ולא חושב שיש הכרח להכניס את מסגרות השירות הלאומי למסגרת צבאית רק בשם השוויון; אלא שיש עוול לא קטן בכך שהזכות לשירות לאומי מוקנית לבנות דתיות בלבד. מאידך, מתן פטור לכל הנערות יפרק את מודל צבא העם, מהלך שנושא בחובו בעיות קשות. מכל מקום, ראוי להכיר בכך שגם אם הסנטימנט מאחורי הפטור משירות כן לחלוטין, הוא יוצר פריווליגיה משמעותית לבנות הדתיות רק בשל היותן דתיות, והשירות הלאומי לא מקהה אותה.


היעדר שוויון בולט גם בשירותם הצבאי של הבנים. בוגרי החמ"ד זכאים לפריווליגיה הגלומה באפשרות ללמוד בישיבת הסדר או בישיבה גבוהה ולשרת שירות מקוצר, אם כי יש לציין שלפחות בשירות המילואים שווים בוגרי הישיבות לסוגיהן לכלל המשרתים. ושוב, בדומה לבנות, אין לי ביקורת על הבחור הספציפי שבוחר ללמוד בישיבה, ובהחלט יתכן שחשקה נפשו בתורה. ובדומה לבנות, גם כאן אין פתרון פשוט. ועדיין, ראוי להכיר בכך שמסלול זה נושא בחובו פריוולגיה משמעותית שנמנעת ממקבילו החילוני.

שנית, היעדר שוויון בולט גם בשירותם הצבאי של הבנים. בוגרי החמ"ד זכאים לפריווליגיה הגלומה באפשרות ללמוד בישיבת הסדר, ואכן כ30% מהם עושים זאת. מסלול זה כרוך בשירות צבאי מקוצר של פחות ממחצית השירות הצבאי של חיילים חילוניים. עוד כ10% לומדים בישיבות גבוהות, ומשרתים שירות צבאי מצחיק, במחילה, של חודשים בודדים, אם בכלל, אם כי יש לציין שלפחות בשירות המילואים שווים בוגרי הישיבות לסוגיהן לכלל המשרתים. ושוב, בדומה לבנות, אין לי ביקורת על הבחור הספציפי שבוחר ללמוד בישיבת הסדר, ובהחלט יתכן שחשקה נפשו בתורה. ובדומה לבנות, גם כאן אין פתרון פשוט. ועדיין, ראוי להכיר בכך שמסלול זה נושא בחובו פריוולגיה משמעותית שנמנעת ממקבילו החילוני.


זו הכלכלה

בעוד שבתחום הגיוס קיים לפחות דיון כלשהו, הפער בין תדמיתו העצמית של הציבור הדתי לבין המציאות בפועל בתחום הכלכלי קטן לא פחות ולא זכה עד כה לתשומת לב. לשם כך ראוי לפנות לסקר משקי הבית של הלמ"ס משנת 2019 (השנה האחרונה שבה נערך הסקר, ותוצאותיו פורסמו ב- 2022. תשומת ליבי הופנתה אליו בעקבות מאמר של סמי פרץ ב"דה מרקר"). לפי הנתונים, משק בית דתי לאומי ממוצע משלם במסים ישירים 3,061 ₪, שהם כשני שליש מ- 4,614 השקלים שמשלם בממוצע משק בית חילוני. שני סוגי משקי הבית מקבלים כ- 2,000 ש"ח לחודש בתמיכות ישירות; כך שבחישוב כללי מתברר כי 300 אלף משקי הבית הדתיים לאומיים תורמים לתקציב המדינה באמצעות מסים ישירים ובניכוי התמיכות כ- 3 מיליארד ₪ בשנה, כעשירית מ- 33 מיליארד השקלים שתורמים כמליון משקי הבית החילוניים. הציבור המסורתי תורם גם הוא כ- 2.5 מליארד ₪ והציבור החרדי נוטל כ- 5 מליארד ₪; בחישוב גס וחלקי, נראה שהדתיים לאומיים והמסורתיים מכסים את ההעברות הישירות לחרדים, בעוד כל שאר התקציב – צה"ל, מערכת החינוך, הבריאות וכו' וכו' – נשען על תרומת החילונים.


משק בית דתי לאומי ממוצע משלם במסים ישירים 3,061 ₪, שהם כשני שליש מ- 4,614 השקלים שמשלם בממוצע משק בית חילוני. שני סוגי משקי הבית מקבלים כ- 2,000 ש"ח לחודש בתמיכות ישירות; כך שבחישוב כללי מתברר כי 300 אלף משקי הבית הדתיים לאומיים תורמים לתקציב המדינה באמצעות מסים ישירים ובניכוי התמיכות כ- 3 מיליארד ₪ בשנה, כעשירית מ- 33 מיליארד השקלים שתורמים כמליון משקי הבית החילוניים.

זהו מידע חלקי כמובן ולכן מעט מטעה – הוא מתייחס רק למסים ישירים ולא למסים עקיפים או למסי נדל"ן, שמתפלגים כנראה בצורה שוויונית יותר. ועדיין, הפערים מדהימים, ונראה כי הם בעיקר נובעים מכך שדתיים לאומיים משתכרים פחות, ולפיכך נהנים ממערכת המיסוי הפרוגרסיבית הישראלית; רף המס על משכורות נמוכות, שרווחות יותר בציבור הדתי, נמוך משמעותית מרף המס על משכורות גבוהות יותר שרווחות יותר בציבור החילוני. כתוצאה מכך, בעוד שמשק בית דתי לאומי תורם לקופת המדינה רק כשליש ממקבילו החילוני, הוא נהנה מרמת חיים כמעט זהה ומוציא רק כ10% פחות. בין השאר דתיים לאומיים מוציאים משמעותית פחות על דיור (אני משער שחלק מכך נובע ממחירי דיור זולים יחסית ביהודה ושומרון, שם אין צורך לשלם על עלות הקרקע שנלקחה מפלסטינים או מאדמת מדינה).

מיסוי פרוגרסיבי הוא כשלעצמו מבורך, אם כי ודאי יש אירוניה רבה בכך שהקו האידיאולוגי הרווח כיום בציבור הדתי לאומי בתחום הכלכלי הוא כזה התומך בפירוק מדינת הרווחה ובהגבלת הממשלה, בעוד הציבור הזה עצמו נשען עליה. כך או כך, הלגיטימציה של המיסוי הפרוגרסיבי – כמו של מדינת הרוווחה ככלל - נשענת, כפי שאסביר מיד, על שני עקרונות שהציבור הדתי הלאומי, כמו גם החרדי, מערער אותם.

ראשית, ההגיון מאחורי מיסוי פרוגרסיבי הוא כי אין להעניש אדם על היותו עני, שכן עוניו איננו אשמתו. אלא שיש פחות הצדקה להישענות על מדינת הרווחה כאשר מדובר בבחירה אידיאולוגית המתקבלת באופן גורף בקרב ציבור שלם ולא קטן. הדוגמה הקיצונית בתחום זה היא החברה החרדית כמובן, שגם מגבילה באופן משמעותי את יכולת ילדיה להתפרנס בבגרותם בשל החינוך שהיא מעניקה להם, וגם מכווינה את הבנים מביניהם להשקיע את חייהם בלימוד תודה ולא בפרנסה. בציבור הדתי לאומי התמונה מורכבת בהרבה אבל עדיין ראוייה לבחינה.


שבירת כללי המשחק מבית מדרשה של ממשלת נתניהו הששית היתה מהלך בעוצמה אחרת לגמרי, נסיון לשבירת החוזה החברתי בישראל, ומול נסיון כזה אך סביר שהציבור החילוני ישאל את עצמו למה הוא בעצם צריך להמשיך ולממן את כל הדבר הזה.

גורם משמעותי בפערי השכר בין דתיים לאומיים לבין חילוניים היא תחום העיסוק, בעיקר עבור נשים. תחומי התעסוקה של הציבור הדתי לאומי מוטים באופן ברור למגזר הציבורי, בפרט לחינוך ורווחה. כ- 20% מבוגרי החמ"ד עובדים בחינוך, כפול מן השיעור המקביל בקרב בוגרי החינוך הממלכתי. שיעור בוגרי החמ"ד בתחום הרווחה גבוה ב- 50% ממקבילו החילוני. לעומת זאת שיעור בוגרי החמ"ד העובדים בתחומי הטכנולוגיה העלית הוא פחות משני שליש משיעור בוגרי החינוך הממלכתי העובדים בתחומים אלה.

בניגוד למקרה החרדי, לא מדובר כאן על המנעות מוחלטת מפרנסה, ועל עיסוק שאינו תורם כלל לחברה הסובבת. הבחירה בהוראה או בעבודה סוציאלית מכובדת ביותר וראויה להערכה. אבל בהסתכלות ציבורית, התוצאה היא שהמגזר הדתי לאומי, כמגזר, מחזיק את עצמו מבחינה כלכלית באופן חלקי בלבד, ונשען על כספי המסים של החילונים. ובניגוד לציבור המסורתי, נראה כי מצב עניינים זה לא נובע מפערים מעמדיים אלא מהכוונה חברתית-אידיאולוגית. יש מקום לתהות האם זה מצב ראוי מבחינה מוסרית.


על הסולידריות

מדינת הרווחה מבוססת על סולידריות בסיסית. זהו העקרון השני והחשוב יותר העומד בבסיסה. העשיר נדרש לשלם יותר מכיוון שהוא מכיר בכך שיש לו מחויבות ואחריות כלפי חלקים אחרים בחברה. אלא שישנן כמה וכמה תופעות המעידות על העובדה שהסולידריות שרוחש הציבור הדתי לאומי, או לפחות חלקו, לכלל החברה, נתונה בערבון מוגבל – חינוך הילדים במערכת חינוך נפרדת; המגורים ביישובים הומוגניים; הדרישה ליחידות נפרדות בצבא לתלמידי ישיבות ההסדר ועוד. כל אלה רווחים כבר שנים ארוכות. מה שהתחדש בחודשים האחרונים הוא כמובן המתקפה האלימה של הממשלה הנוכחית על יסודות הדמוקרטיה, שהובילו אותה נציגי מפלגת הציונות הדתית, נציגים פוליטיים בולטים של הציבור הדתי לאומי בכנסת הזו. הנסיון לעצב מחדש את כללי המשחק הדמוקרטיים תוך התעלמות מן הצד השני וזלזול בוטה בו, נסיון שנבלם זמנית רק בשל מחאה ציבורית חסרת תקדים ושוברת נורמות, וכזה שמובילי מפלגת הציונות הדתית מצהירים השכם והערב שהם מעוניינים להמשיך בו, הוא ההיפך מסולידריות.


מדינת הרווחה מבוססת על סולידריות בסיסית. זהו העקרון השני והחשוב יותר העומד בבסיסה. העשיר נדרש לשלם יותר מכיוון שהוא מכיר בכך שיש לו מחויבות ואחריות כלפי חלקים אחרים בחברה. אלא שישנן כמה וכמה תופעות המעידות על העובדה שהסולידריות שרוחש הציבור הדתי לאומי, או לפחות חלקו, לכלל החברה, נתונה בערבון מוגבל.

חלקים גדולים מהציבור הדתי לאומי יטענו כי הם בתורם סבלו מהתנכרות של הציבור הכללי כלפיהם, למשל בהתנתקות. לשאלה "איפה היינו בגוש קטיף" כבר התייחסתי כאן בעבר, אבל הניתוח שלעיל יכול לתת עוד פרספקטיבה על הסוגיה הזו. ההתנתקות היתה החלטה מדינית של ממשלת ישראל כמו ההחלטה על הקמת הההתנחלויות. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. מעולם לא הפסיק הציבור החילוני לשלם את מיסיו שעליהם נשען, כאמור, המגזר הדתי, וחיילים שמאלנים שמרו שנים ארוכות, ואף שומרים עד היום, על התנחלויות שלעצם קיומן הם מתנגדים בכל מאודם. שבירת כללי המשחק מבית מדרשה של ממשלת נתניהו הששית היתה מהלך בעוצמה אחרת לגמרי, נסיון לשבירת החוזה החברתי בישראל, ומול נסיון כזה אך סביר שהציבור החילוני ישאל את עצמו למה הוא בעצם צריך להמשיך ולממן את כל הדבר הזה.




 



אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ומדען נתונים ראשי במרכז האינטרדיסיפלינרי לחקר הנתונים באוניברסיטה העברית.

(צילום: אביגיל פיפרנו-באר)



 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

רצח בשגגה? אין דבר כזה

חז"ל מלמדים אותנו כי כל שפיכת דם מחייבת כפרה. הערות על פרשת הריגת שלושה חטופים בידי חיילינו.

bottom of page