לא תוכל להתעלם: למה קשה לנו להביט על הנעשה בעזה?

לצד השמחה העצומה על שיבת כל החטופים החיים לביתם (והציפייה להשבת יתר החטופים החללים לקבורה), התהום שאליה הצצנו כולנו בשנתיים האחרונות עוד מהבהבת מולנו. האם הגענו ליום שאחרי? האם הגיעה העת לחשבון נפש? 

בספרו "מתחת לאף" כותב ג'ורג' אורוול כי "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד". נראה כי לעומת ההתגייסות למאבק להשבת החטופים, קשה הרבה יותר היה לדבר על המלחמה ומשמעויותיה. בעיתונות הישראלית, כמו שטוענת איילה פנייבסקי, כמעט לא שמענו על מה שקורה לתושבי עזה; התקשורת ככלל עצמה את עיניה ועזרה לציבור הישראלי כולו לעצום עיניו יחד איתה - והיא ממשיכה לעשות זאת גם כעת: היא "מתפקדת כמו רופא שמסתיר ממטופליו את חומרת מצבם, כדי שיוכלו למות מהר אך במצב רוח מרומם. אך הסרטן לא הולך לשום מקום. אם נדע עליו מוקדם, ואם יהיה בידינו כל המידע והנתונים הדרושים על מנת להילחם במחלה, אולי נצליח להציל את חיינו". עצימת העיניים הזו יצרה פערי ידע בין מי שקורא חדשות בחו"ל ובין תושבי הארץ - בינינו ובין יהודי הגולה, ובינינו ובין שאר העולם ככלל. "כל העיניים על עזה", הייתה הסיסמה שאפיינה רבות מן ההפגנות לעצירת המלחמה, כאילו עצם הראייה, המוכחשת על ידי רבים כל כך, עשויה להגן מעט. 

היעדר ידע על אודות מצבה האמיתי של עזה הופך אותנו לבורים יותר מהעולם כולו בכל הנוגע למה שהתרחש על ידינו ולא רחוק מאיתנו. אנחנו עוצמים עיניים באופן ציבורי, שרק לא נדע. אנחנו בוחרים להיות בורים.

היעדר ידע על אודות מצבה האמיתי של עזה הופך אותנו לבורים יותר מהעולם כולו בכל הנוגע למה שהתרחש על ידינו ולא רחוק מאיתנו. אנחנו עוצמים עיניים באופן ציבורי, שרק לא נדע. אנחנו בוחרים להיות בורים. דוגמה מזוקקת לבחירה הזו עלתה מפוסט שפרסמה לפני כמה חודשים (יולי 2025) הרבנית אוריה מבורך (מבורך היא יועצת הלכה לענייני טהרת המשפחה, מלמדת יהדות, מחשבה, מגדר ופילוסופיה במדרשת לינדנבאום ובמקומות נוספים; והעמדה שלה חשובה דווקא משום שאי אפשר לקטלג אותה בנקל כאשת ימין קיצוני). בפוסט הזה, שזכה ליותר ממאתיים שיתופים, הסבירה מבורך מדוע היא אינה רוצה לדעת על המתרחש בעזה:

"למה אני לא מסתכלת על תמונות של ילדים רעבים בעזה.

אני לא מסתכלת על תמונות של ילדים רעבים בעזה,

כשם שנאנסת לא צריכה להסתכל על תמונות של ילדים בוכים בזמן שאבא שלהם נלקח מהם בכוח ומוכנס לכלא אחרי שאנס אותה.

אני לא מסתכלת על תמונות של קשישים רעבים בעזה,

כשם שנאנסת לא צריכה להסתכל על תמונות של קשישה בוכייה לצד מיטת בנה השוכב בבית החולים עם שברים בגולגולת, לאחר שהנאנסת שלו הנחיתה לום על ראשו כדי להימלט מציפורניו.

אני לא מסתכלת על תמונות של נשים-בהריון רעבות בעזה,

כשם שהנאנסת לא צריכה להסתכל בתמונת אשתו ההריונית-והמפורקת-מבכי של האנס שלה, לאחר שגילתה שבעלה הוא בעצם טורף מיני.

אני לא מסתכלת על תמונות חפים-מפשע רעבים בעזה (וכן, אני מאמינה שבעזה יש גם חפים מפשע), כשם שנאנסת לא צריכה להסתכל על אינספור הודעות הווטסאפ שנשלחות בקבוצת הקהילה - 'איזה אנוכית היא. ומה יהיה עם המשפחה שלו עכשיו, מסכנים, הם לא אשמים'".

עצימת העיניים זקוקה לנימוק מוסרי, והשיתופים הרבים מעידים כי מבורך אכן קלעה לדעת רבים (וראו את טורו של יואל קרצ'מר-רזיאל על ההכחשה). הרטוריקה של הפוסט, הבנויה כסדרה של אנלוגיות שאמורות כביכול להיות מובנות מאליהן, בעייתית בהיבטים רבים, שרק לחלקם נתייחס כאן. ראשית, מבורך מדברת על תושבי עזה כאילו היו כולם אנס, ומתעלמת מכך שהמכות הניחתות על רצועת עזה נוחתות לא רק על גולגולותיהם של מבצעי הפשע, ולא עוד כדי להינצל מפשע העומד להתרחש, אלא בעיקר על שכניו של הפושע, בני משפחתו, ואף על זרים גמורים – נשים, גברים, זקנים וטף שהקשר היחיד שלהם לפוגע הוא שהם מתגוררים באותה חלקת אדמה. התמונות אותן מסרבת מבורך לראות אינן של אם הבוכה על גופת בנה המחבל, אלא של אם הבוכה על בנה שנפגע באופן אגבי - גם לדעת ישראל ה'רשמית' - רק בשל סמיכותו, האקראית אך גם הבלתי נמנעת, לפושע. בנוסף, בשונה מעונש שנפסק על פי דין, במלחמה עם תושבי עזה לא נקצבה מנת סבל, ולא ברור כלל מה אמור להיות הגבול של הלחימה: מתי זה יהיה יותר מדי? והרי, אם נעצום את העיניים, איך נדע מתי נחצים קווים מעבר ללחימה המוצדקת (בהנחה שגם מבורך עצמה, יש לקוות, מכירה בכך שעשוי להיות קו כזה)? על מי מוטלת האחריות והחובה כן לפקוח את העיניים? במדינה דמוקרטית המלחמה נעשית בשם כולנו, ואנחנו שותפים לה במישרין או בעקיפין; אם מבורך סבורה שעלינו לעצום את עינינו, איך נוכל להמשיך ולתמוך במלחמה שאת תוצאותיה איננו רוצים לראות?

אם נעצום את העיניים, איך נדע מתי נחצים קווים מעבר ללחימה המוצדקת (בהנחה שגם מבורך עצמה, יש לקוות, מכירה בכך שעשוי להיות קו כזה)? במדינה דמוקרטית המלחמה נעשית בשם כולנו, ואנחנו שותפים לה במישרין או בעקיפין; אם מבורך סבורה שעלינו לעצום את עינינו, איך נוכל להמשיך ולתמוך במלחמה שאת תוצאותיה איננו רוצים לראות?

כמו כן, לא ברור לחלוטין האם מבורך מצדיקה את עצימת העיניים שלה כאדם פרטי, או את זו של של ישראל כולה, כאומה. מי היא, על פי האנלוגיה שלה, נפגעת האונס? תושבי העוטף? הנרצחים? קרוביהם? כל עם ישראל? ומה בנוגע למי שכן מוכנים להישיר מבט ולהתבונן - וביניהם גם תושבי העוטף ומשפחות שכולות? האם - לשיטת מבורך - משהו לא בסדר איתם? ניתן גם להקשות על אותה אנלוגיה מכיוון נוסף: אולי מוגזם לצפות מנאנסת לדאוג לרווחתם של קרובי האנס; אולם האם לא קיימת ציפייה כי בעת לקיחת הורה שביצע עבירה חמורה לבית הסוהר, רשויות הרווחה יהיו שם כדי לדאוג לחסרי הישע שנותרים לבד מאחור, ואשר הם אלו שישלמו את המחיר על מעשיו?

בנוסף לכל זה, האם איננו מפחדים מן ההדחקה שתתפוצץ בפנינו? עד מתי תוצדק עצימת העיניים? מה הגבול שלה? מה נאמר לילדנו - לא ידענו? אנחנו חווים רגע היסטורי של בורות מרצון, אי ידיעה של אומה שלמה.

***

בספר דברים כ"ב, א-ד, מופיע איסור "לא תוכל להתעלם" בהקשר של השבת אבידה. הציווי מופיע בניסוח כה כוללני שהמפרשים ראו בכך הזמנה להרחיבו אל מעבר לתחום זה. רבנו בחיי למשל כותב כי "אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכלן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא יט, יח) 'ואהבת לרעך כמוך' (רבנו בחיי, דברים כב, א:א׳-ג׳). מפרשים אחרים חיברו בין איסור 'לא תוכל להתעלם' לבין איסורים נוספים הנוגעים להצלת נפשות, כגון 'לא תעמוד על דם רעך'. במצב החירום הנוכחי איננו סבורים שניתן עוד להתפלפל בנוגע לתחולת האיסור ההלכתי (האם נכללים גויים במצוות השבת אבידה? האם 'רעך' נאמר רק בישראל? מהו תוקף איסור 'משום איבה'? האם יש להישען על דעת המאירי המרחיבה את המצוה לכל שאינם עובדי עבודה זרה?). יש להכיר בפשטות בתביעה הברורה העולה מן הפסוקים – לרבות הפסוקים המקבילים בשמות כג, המתייחסים במפורש לאסון המתרחש דווקא לשונאך – שלא להתעלם מאסון המתרחש לנגד עינינו. יפים לעניין זה דבריו הברורים של ר' שלמה אבן גבירול בספרו תיקון מידות הנפש, בפסקה המוקדשת למידת הרחמים, שהיא אחת המידות המיוחסות בתורה לקדוש ברוך הוא עצמו:

"כל מה שיוכל האדם להשיג ולהתנהג בהן יש לו להשתדל בדבר, כגון שיהיה ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע וחטאה. וראוי לאדם החסיד שינהג בהם כפי יכולתו וכמו שרוצה האדם שירחמוהו בעת צורכו, כן ראוי לרחם למי שנצטרך אליו כמו שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח): וזאת המדה, רוצה לומר, הרחמים, משובחת עד מאוד. והבורא יתברך חלק אותה לעבדיו הצדיקים והכירם בה [...]. ובדברי שלמה עליו השלום מצוה על הרחמים והחנינה כמו שנאמר: הצל לקוחים למות (משלי כד, יא) וממעלת המדה הזאת אצל הבורא שהוא מתנהג בה עם כל ברואים כמו שנאמר: ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט).

בשער הבא, על מידת האכזריות, מוסיף ר' שלמה אבן גבירול וכותב כך: "אין המדה הזאת נמצאת באנשים צדיקים ולא בחשובים, אך תהיה במי שטבעם כדרך וכטבע הצבועים, כמו האריה שאינו מרחם ולא חונן, ואלה אשר נאמר בהם: גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן". אותו אריה שזכה לשבחים כה רבים במלחמה האחרונה, ונעשה דימוי של קבע לחברה הישראלית, מוצג כאן מצידו השני, השלילי: האריה הוא אולי גיבור, אך הוא קודם כל חית טרף אכזרית. הוא לא מרחם ולא חונן. עמים ההולכים בדרכיו הם עמים אכזריים, שאינם נושאים פנים לזקנים, שטורפים ללא הבחנה וללא רחם, ושמסיטים את הפנים לנוכח מותם של זקנים וילדים.

במצב החירום הנוכחי איננו סבורים שניתן עוד להתפלפל בנוגע לתחולת האיסור ההלכתי שב'לא תוכל להתעלם'. יש להכיר בפשטות בתביעה הברורה העולה מן הפסוקים – לרבות אלה המתייחסים במפורש לאסון המתרחש דווקא לשונאך – שלא להתעלם מאסון המתרחש לנגד עינינו.

כפי שעולה מן הניסוח של הרבנית מבורך – עצימת העיניים אינה אי-ראייה, אלא בחירה מודעת, מכוונת, לנהוג כמי שלא ראה. רש"י כותב על הפסוק: "לא תוכל להתעלם – לכבוש עינך כאלו אינך רואה אותו". ההתעלמות איננה עיוורון, אלא פעולה של התכחשות ומחיקה, הסטה אקטיבית של המבט ממה שהעין כבר ראתה – בדיוק בשל הרתיעה מהאחריות שתיפול על כתפי המתבונן באופן מיידי מעצם מעשה הראייה, מתביעת ההצלה. הטקסט של מבורך חושף בדרכו כי העיניים כבר ראו הכל: היא לא מביטה בתמונות הילדים הרעבים, או של האם הבוכה על בנה, אבל כבר כשהיא כותבת, וכשאנחנו קוראים את דבריה, נוצרת שוב ושוב התמונה האיומה – של הילדים הרעבים, של האם הבוכה. גם היא יודעת שהם שם: שיש רעב בעזה, שיש אמהות בוכות. אבל היא לא מוכנה לראות.

זהו בדיוק הרגע שאליו מתייחס איסור "לא תתעלם". זו היא אותה עשירית השנייה, רגע קצרצר שבו העין, אולי חרף רצונה, ראתה את האסון, שבו האוזן בכל זאת שמעה את זעקות האימה והכאב. החיוב ההלכתי מפציע מיד עם הסטת המבט, ומשית אחריות על מי שכבר ראה לשבריר שניה, ויודע. הוא תובע מן האדם, עובר האורח שנחשף, לא תמיד מרצונו, לנזקקות כלשהי, לפעול עבור מי שזקוק לו כעת, עכשיו. זו פעולה שאי אפשר לדחות אותה למועד נוח יותר. היא נכפית על האדם "הר כגיגית", מתוך מאורעות חייו, מתוך הדרך שבה הלך.

***

במקרא, עצימת עיניים ופקיחתן הן פעולות תיאולוגיות, תלויות באמונה ובקשר עם אלוהים: כך לדוגמא אלוהים פוקח את עיניה של הגר: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כא, יט).

במידה מסוימת ראייה היא לעולם סלקטיבית. התמקדות העין באובייקט מסוים כרוכה בטשטוש אובייקטים אחרים. ואמנם ניתן אולי לומר כי העיוורון המוחלט, האלים, הסירוב להתבונן בזוועות המתרחשות בעזה, נובעים מהתמקדות יתר של העין בזוועות שנחתו עלינו ביום הנורא של השבעה באוקטובר. למעשה, נדמה שזו הטענה שחוזרת שוב ושוב בקרב אלו שאינם מצדיקים אידיאולוגית הרג והרס חסר הבחנה ברצועה, ובכל זאת מסרבים להתבונן בעיניים פקוחות במתרחש. מדובר בטענה כמעט פיזיולוגית: בעידן של גודש-זוועה ושל פורנוגרפיית-טבח (תופעה שהחלה עם סרטוני היוטיוב המחרידים של דאע"ש ומאז רק הולכת ומתפשטת בכל המרחב), העין איננה מסוגלת להביט ביותר ממוקד זוועות אחד. כלומר, העין המכוסה, המסבה את המבט, היא אותה עין הפקוחה לרווחה באימה. ממילא, טמונה בכך גם האשמה מרה כלפי כל אלו המתחלחלים לנוכח זוועות עזה: הזדעזעותכם מהמתחולל שם איננה אלא הראיה שהסבתם את המבט מסבל בני עמכם.

גם הרבנית מבורך יודעת שיש רעב בעזה, שיש שם אמהות בוכות. אבל היא לא מוכנה לראות. אלא שזהו בדיוק הרגע שאליו מתייחס איסור "לא תתעלם": אותו רגע קצרצר שבו העין, אולי חרף רצונה, ראתה את האסון, שבו האוזן בכל זאת שמעה את זעקות האימה והכאב. החיוב ההלכתי מפציע מיד עם הסטת המבט, ומשית אחריות על מי שכבר ראה לשבריר שניה, ויודע.

כיצד ניתן לשכנע מישהו שעצימת העיניים כלפי אסון המתחולל כה קרוב, כעת, ברגע זה ממש, אפילו לאויבינו המרים ביותר, תתגולל עלינו באופן חמור שבעתיים ביום מן הימים? כיצד ניתן לפקוח את העיניים של אלו הקרובים אלינו ביותר, אשר אינם מבחינים בכך שגם אנו, ולא רק אויביהם, עלולים שלא להיות מסוגלים יותר לחיות על פיסת האדמה הקטנה הזו שבין הנהר לים, כאשר אדמתה ספוגה בדמים ועוול כה רב מנשוא? כיצד ניתן לפקוח את העיניים לכך שסבלו של ילד קטן חומק, או גובר, על כל הבחנה בין "אנחנו" ל"הם", בין סבלנו לסבלם? כיצד, מבעד לדמי אחינו הזועקים מן האדמה, ניתן לשמוע גם את זעקות בני עם אחר, אשר דמיהם נשפכים על האדמה, וזעקתם עולה לשמים?

"וירא בלק [במדבר כב, ב]. נוח לרשעים שיהיו סומין, שעיניהן מביאים מארה לעולם: 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל', 'ויראו בני האלהים את בנות האדם', וכתיב 'וירא חם אבי כנען', וכתיב 'ויראו אותה שרי פרעה', וכתיב 'וירא עשו כי רעות בנות כנען', וכתיב 'וירא אותה שכם בן חמור' וכן 'וירא בלק'. עליהם נאמר תחשכנה עיניהם מראות. 

אבל צדיקים יראו וישמחו: 'וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים' וגו' 'וישא עיניו וירא והנה גמלים באים', 'וירא את המקום מרחוק', 'וירא והנה איל', 'וירא והנה באר בשדה', 'וירא בסבלותם', 'וירא פינחס בן אלעזר'" (ילקוט שמעוני לפרשת בלק).

אכן, יש ראיות המביאות טובה ויש המביאות מארה. אנו חיים בעידן של ויזואליות אינסופית כמעט – ניתן לראות לפרטי פרטים זוועות המתרחשות בכל עבר – והתיעודים מוסיפים להסתובב ולדפוק על דלתי עינינו בערוצי המדיה השונים. בעידן כזה, סלקטיביות מסוימת איננה אפשרות אלא הכרח מעשי ובריאותי ממש. הגודש והנגישות של המראות הופכים אותנו לסובייקטים שנאלצים להכריע ללא הרף מה לראות, ואיך, וגם כמה. התבוננות חוזרת בסרטוני הזוועה מהשבעה באוקטובר עלולה לא רק להגביר את כאבנו על הנפגעים (כפי שמקוה כנראה ממשלת ישראל, כל אימת שהיא משדרת אותם למדינאים מחו"ל), אלא גם להפיח גחלים ברגש הנקם - ודומה שזו מטרתה, עבור רבים. התבוננות כזו מביאה מארה למקום. לעומת זאת, אברהם נושא את עיניו מכאבו הפיסי ומכניס אורחים; מסיט את מבטו מן הסכין המונפת מעל בנו, ורואה איל נאחז בסבך; משה יוצא מארמונו של מלך מצרים ורואה בסבלות אחיו העבדים.

אל מול הראייה המוגבלת שלנו עומדת ראייתו של אלוהים, אשר "עיניו משוטטות בכל הארץ". הדברים נכונים במיוחד בארץ ישראל, עליה נאמר "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית השנה". דרשו חכמים: מאי 'דורש אותה'? מדקדק במעשי יושביה. כפי שאנו מזכירים בתפילת ראש השנה, ראייתו המוחלטת של אלוהים היא שמביאה לכך שהוא שם את עיניו על כל ברייה וברייה: "אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם. וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם [...] כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְּבוֹדֶךָ. וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. אַתָּה זוֹכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל. וְגַם כָּל הַיְצוּר לֹא נִכְחַד מִמֶּךָּ. הַכֹּל גָּלוּי וְצָפוּי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. צוֹפֶה וּמַבִּיט עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. כִּי תָבִיא חֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ".

המדרש מלמדנו כי יש ראיות המביאות טובה ויש המביאות מארה. ומול הראיה הסלקטיבית שלנו - מזכירה לנו התפילה - עומדת ראייתו של אלהים, השם עיניו על כל בריה ובריה.

ביום הזכרון - ראש השנה - אלוהים פוקד ומונה וסופר נפש כל חי, ומעביר ראשון ראשון, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, כל אדם לבדו, בפני עצמו, גבר או אישה, קטן או גדול, יהודי או ערבי. וכאשר נכנסים לפניו התינוקות והילדים והזקנים והנשים והגברים שחיים בעזה בדחק ובמחסור ובעוני, עומד לפניו קטגור ואומר - את אלו הכנס כאחד, שאין חפים מפשע בעזה, וכולם בני מוות, או נזק אגבי, או אויבים לעתיד, בחר לך משלך איזה תירוץ שתרצה, רק אל תתן עיניך בפרצופיהם השונים זה מזה. מיד באה כנגדו התורה ועומדת בפני הקדוש ברוך הוא כסנגור וצועקת ובוכה: "מאי דכתיב 'כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם', לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק. אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו".

כמו ידעו חכמים ברוח קודשם שעתידים יהודים לעמוד בסוף כל הדורות ולומר שיש להסב את העיניים ממותם של ילדים מבניו של ישמעאל, שכן חזקה שיגדלו אלו ויבקשו להמית את בניו של יצחק, ועל כן נתנו כבר תשובה בפיו של מלך מלכי המלכים: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, חף מפשע או מחבל שרצח בידיו? לפי מעשיו של עכשיו אני דן, שכן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

***

הקב"ה דן "לפי מעשיו של עכשיו", ובדומה לכך גם הדיין מצווה לדון לפי מה שעיניו רואות. אי אפשר לחרוץ גורלות מבלי להביט. עשיית דין בעיניים מכוסות היא בהכרח עיוות דין, ומהפכת את הצדק לפשע. ואולם, פקיחת העיניים וההתבוננות חייבות להיות קונקרטיות, בזמן הווה, לא על בסיס פשעים שבצעו אחרים, ולא על בסיס פשעים עתידים.

עשיית דין בעיניים מכוסות היא בהכרח עיוות דין. היא מהפכת את הצדק לפשע. ואולם, פקיחת העיניים חייבת להיות קונקרטית, בזמן הווה, לא על בסיס פשעים שבצעו אחרים, ולא על בסיס פשעים עתידים.

אם נרצה ואם לא נרצה, במדינה דמוקרטית כולנו דיינים. השלטון פועל בשליחותנו, מכוח בחירתנו, וכך גם הצבא, המוציא מן הכוח אל הפועל את גזרות הממשלה ומכריע מי לחיים ומי למוות, מי לחסד ומי לשבט. גם אם ניתן להקל באחריותם של פרטים (שהרי קשה לומר שכל אדם יחיד אחראי על כל פעולה שלטונית), ברור כי כקולקטיב הממשלה והצבא פועלים בשליחותנו, וממילא, כקולקטיב, כולנו דיינים וכולנו תליינים. הצדק - אם נותר עוד משהו מן המילה הזו ביחס למתרחש במרחב בין הנהר לים - זה אשר חייב היה להיעשות, נעשה בשמנו. וכך גם העוול, הפשע, הרצח. הכל בשליחותנו, הכל בשמנו. כדיינים וכמוציאים לפועל, חייבים כולנו לראות בכל רגע ורגע.

הטור הזה, שנכתב תחילה עוד לפני ההכרזה הבינלאומית על סיום המלחמה - בתקוה שאכן הכרזה זו תתממש והמלחמה תגיע לסופה - ביקש לפקוח עיניים על מנת לקרוא לעצירתה. אולם נדמה לנו שגם כעת, ומתוך דאגה לעתיד, עלינו לעשות חשבון נפש קולקטיבי ביחס לשאלת הראייה: מדוע לא רצינו לראות, מדוע איננו רוצים לראות גם כעת, וכיצד נוכל להרחיב את אפשרויות הראייה בהווה ובעתיד; כיצד נבנה מנגנוני ראייה, ידיעה, ואחריות. 

---

ד"ר טפת הכהן-ביק, חוקרת ספרות עברית ויוצרת. פוסט-דוקטורנטית במכון ון-ליר, שותפה בייסוד ישר ובעריכתו. ד"ר שרגא ביק הוא מרצה בחוג למדעי הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים.

---

טור זה מופץ ברשתות החברתיות עם התמונה שבקישור זה. קרדיט: Givrs, ויקימדיה.

לקבוצת הוואטסאפ השקטה של ישר 

לקבלת עדכונים שבועיים בדוא"ל

לתרומה