top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי

חוק לישראל: בג"ץ תקצוב הישיבות החרדיות כנצחון על תנועות התיקון והאחדות


 


"בג"ץ נגד עולם התורה", זעקה הכותרת הראשית באתר 'בחדרי חרדים' לאחר פרסום צו הביניים של בג"ץ, שהורה להפסיק לממן תלמידי ישיבות חייבי גיוס; "פגיעה חמורה בעמלי התורה ולומדיה", כתב השר יצחק גולדנקנופף (כן, זה ששאל לפני כמה שבועות 'מה הקשר בין הממשלה למלחמה', ותהה 'למי לא טוב כאן'). הגדיל לעשות אריה דרעי באומרו כי "דווקא בימים בהם עם ישראל זקוק לרחמי שמיים בדרום ובצפון, בג"ץ מוביל גישה פוגענית כלפי לומדי התורה שעליהם עומד העולם".

כל אלה, כמובן, הבלים. פסיקת בג"ץ איננה נגד עולם התורה; תכליתה איננה לפגוע במי שמוסר את נפשו עליה; ואין לה דבר וחצי דבר עם התפיסה הישיבתית המיסטית-למחצה (והלגיטימית מצד עצמה) הגורסת כי העולם כולו עומד על לומדי התורה. היא פשוט בעד שלטון החוק. שלושת השופטים החתומים על צו הביניים עשו את המובן מאליו, "נוכח הטענות כבדות המשקל שמכוונות לחוקיות החלטה 682 של הממשלה ה-37": הם היו נאמנים לעקרון השוויון. למעשה, לנוכח חולשתו הניהולית הבלתי-נתפסת של ראש הממשלה - תחמן בלתי נלאה שלא הצליח להציג אפילו מראית-עין של פתרון, וביקש שלוש פעמים דחיות מגוחכות - לא היתה להם כל ברירה.


פסיקת בג"ץ איננה נגד עולם התורה. היא פשוט בעד שלטון החוק. שלושת השופטים החתומים על צו הביניים עשו את המובן מאליו: הם היו נאמנים לעקרון השוויון.

בניגוד למה שינסו לספר בימים הקרובים תועמלנים מטעם עצמם או מטעם הקואליציה, לא היתה כאן אידיאולוגיה אנטי-חרדית; השופטים לא פסקו מה שפסקו כי הם ציונים (והם אכן ציונים) או חילונים (אחד מהם חובש כיפה). יחסם לצבא אף הוא לא מילא כל תפקיד בהחלטתם; רק היושר לבדו, זה שאינו יכול להמשיך ולשאת אפליה ממוסדת בוטה כל כך, ומתקשה להבין מדוע הרשויות אינן ממלאות את חובתן. עניין של ענייניות צרופה.

אני מבקש לטעון, שדווקא יובשנותו הלאקונית והפרוצדוראלית של האירוע - צו ביניים חפוז, קצר, פשוט להפליא, שניתן בהיעדר אמנה חברתית חדשה או פתרון פוליטי מוסכם - היא שהופכת אותו לאירוע היסטורי בתולדות מדינת ישראל. שכן בניגוד למשנתן של תנועות 'תיקון' ו'אחדות' למיניהן, אלה שמנסות כבר שנים לשכנע אותנו שהפתרון לבעיה זו וגם לאחרות טמון ביכולתנו 'להכיל' ו'להידבר', בא צו הביניים עם רעיון מהפכני, והורה למערכת אכיפת החוק לעשות את המוטל עליה: להפסיק להפלות.


אל תהיה צודק? באמת?

פתגם ידוע קובע כי במצבי קונפליקט מוטב להיות חכם מלהיות צודק. אך מה שנכון בחיי הפרט וביחסים בין-אישיים, אינו נכון בהכרח בהתנהלותה של מדינה. כאשר הצדק מושתק שוב ושוב בשמה של סולידריות מדומיינת, או בשמה של 'חכמה' - שם מכובס, לעתים, למניפולציה אינטרסנטית - סופו להישחק. איש אינו משלה את עצמו שסוגיית ההשתמטות החרדית תיפתר בעקבות צו הביניים של בג"ץ; אך יהא אשר יהא פתרונה, יש חשיבות עצומה לכך שפתרון זה ינוסח לאחר שהחוק היבש, הצודק והפשוט הונח על השולחן, ונשמע מפורשות.


אני מבקש לטעון, שדווקא יובשנותו הלאקונית והפרוצדוראלית של האירוע - צו ביניים חפוז, קצר, פשוט להפליא, שניתן בהיעדר אמנה חברתית חדשה או פתרון פוליטי מוסכם - היא שהופכת אותו לאירוע היסטורי.

בעקבות פרסום דו"ח ועדת החקירה לאסון מירון, כתב העיתונאי החרדי אלי ביתאן טקסט מצמרר וחריף שבו הסביר מדוע הציבור החרדי שותק. ""ככה זה", כתב ביתאן, "בעולם שבו מגיל קטן מפקפקים בזכות שלך לבקש דין וחשבון, לקבל צדק, לדרוש נקיון כפיים". הטקסט ראה אור בחשבון הטוויטר שלו ב- 18 למרץ, וקטע קצר מתוכו מובא להלן:

  

"אויבי החרדים אוהבים לדבר על 'האוטונומיה החרדית'. קשקוש מטופש. הילד החרדי לא חי באוטונומיה, הוא חי באנרכיה. באזור האסון שאליו המערכת, המדינה, המשטרה, מעדיפה לא להביט. נזרוק עליהם את הכסף, ניקח מהם את הכסף, העיקר לא לדעת מה קורה שם… שנים של הזנחה והתעלמות מצד המדינה עשו את שלהם… איזה צדק תבקש ממי שרוחץ ידיו בידי מנהל העמותה שמפלה ספרדיות, שגונב את שכר המורות, ששותק למול פדופילים וגנבים? … כך נראה הצדק בעולם שבו גדלנו, זו האחריות והמחויבות. כך זה לאחר שנים של שנים שבהן לאף אחד לא אכפת. כבר דור אחר דור שבהם דווקא מי שאמור להגן ולשמור עליך פושע כלפיך שוב ושוב: בבטחון האישי, בבריאות, ברווחה, בחינוך, בהווה ובעתיד".


מדינת ישראל ויתרה אפוא על תפקידה כמבוגר האחראי, והעדיפה לא לדעת מה הילדים עושים בחדר הסגור; ואת המחיר, ממשיך ביתאן וכותב, משלמת כעת החברה הישראלית כולה:


"מה שאירע לחרדים, קורה עכשיו לישראלים. מי שוויתר על דין וחשבון לאחר אסון מירון, לא מקבל אותו גם אחרי השבעה באוקטובר. מי שסחר בחוק חינוך חובה לבנים חרדים - יראה את החינוך הציבורי מקוצץ לטובת תוכניות לזהות הומופובית. מי שהצביע נגד מדינת רווחה לחרדים וערבים - יראה כיצד המערך הציבורי בישראל מתמוטט. שלטון החוק נסוג, האחריות נעלמת, הסולידריות מגונה… הציבור החרדי הוא בסך הכל מטאפורה חסרת חכמים למה שקורה עכשיו לשאר".

 

ביתאן, נדמה לי, צודק לחלוטין (וכיון שאינני משפטן או איש מדעי המדינה, אינני יודע כיצד לענות על השאלה המתבקשת: מה קורה כאשר חלקים נרחבים בציבור מעדיפים את המבוגר שלהם - המדינה - פרוע, חסר אחריות, מושחת, בור וגזעני; אותיר שאלה מסובכת זו לאחרים).


מדינת ישראל ויתרה על תפקידה כמבוגר האחראי, והעדיפה לא לדעת מה הילדים עושים בחדר הסגור; את המחיר משלמת כעת החברה הישראלית כולה.

אבל התמונה אינה שלמה. על ניתוחו של ביתאן לנסיגת שלטון החוק יש להוסיף נדבך משלים, שבו לציונות הדתית, כפי שאראה מיד, תפקיד מפתח.


נחמדות במקום משילות

מאז רצח רבין ועד ימינו, וביתר שאת מאז פרצה מלחמת שבעה באוקטובר, פורחות בישראל שוב ושוב תנועות החותרות ל'תיקון' ול'אחדות'. באופן מעניין, אך לא בלתי צפוי, כמעט תמיד יש בהן אישי ציבור (או אזרחים מן השורה) דתיים/ות ו/או דתל"שים/ות, שגדלו על אתוס 'המקף המחבר', ורואים שליחות במימושו. 

את פריחתן של תנועות אלה אין לתלות רק בקיומו של דמיון קולקטיבי מופרך בדבר 'שותפות גורל כלל-ישראלית', שאם רק נצליח לחזור אליו ולשחזר אותו הכל יסתדר. להיפך: עצם קיומן הרי מוכיח, כדברי מאיר אריאל, כי "אדם צועק את שחסר לו; לא חסר לו - לא צועק"; עצם קיומן מנסה לכסות באופן נואש על הפערים המפרידים בינינו. אין הרי אחיזת עיניים גדולה יותר מסיסמת-הרהב 'יחד ננצח'; אנחנו לא יחד, ונצחון כבר לא יהיה כאן. כדאי גם להזכיר שבני מיעוטים שאינם ציוניים אף פעם אינם חלק מהסיפור האופטימי שתנועות אלה מנסות לרקום.

הסיבה לצמיחתן של תנועות אלה גם אינה קשורה להתפרצותו ה'פתאומית' של שבר זה או אחר - שפעמים רבות אינו אלא השבר הקודם בלבוש חדש; אותם קוי שבר טקטוניים רועדים תחת רגלינו כבר שנים. 

הסיבה האמיתית לצמיחתן, לעניות דעתי, היא שאי-השוויון היסודי המתקיים בחברה הישראלית ומעוגן בהסדרים עוקפי-חקיקה, הוא מפולש ומפושט כל כך, וחסר תקנה כל כך, שאין ברירה אלא לבקש מאיתנו למחול עליו, להכיל אותו, להיות נחמדים וסלחנים. 


הסיבה האמיתית לפריחתן החוזרת של תנועות 'תיקון' ו'אחדות' היא שאי-השוויון היסודי המתקיים בחברה הישראלית ומעוגן בהסדרים עוקפי-חקיקה, הוא מפולש ומפושט כל כך, וחסר תקנה כל כך, שאין ברירה אלא לבקש מאיתנו למחול עליו, להכיל אותו, להיות נחמדים וסלחנים. 

הנקודה היא, שאילו היה שוויון בישראל, אילו חוק היה חוק, החרדים היו מתגייסים, או משלמים את מחיר ההימנעות-מהתגייסות; לא היה צורך 'להבין אותם'. אילו היה שוויון בישראל, אילו חוק היה חוק, מצב התשתיות בישובים הערביים לא היה ירוד כל כך בהשוואה לישובים יהודיים. אילו היה שוויון בישראל, אילו חוק היה חוק, חינוכו של ילד דתי לא היה מתוקצב בעשרות אחוזים יותר מחינוכו של ילד שאינו דתי. אילו היה שוויון בישראל, אילו חוק היה חוק, אפילו הכיבוש היה נראה אחרת - גם אם לא היה שלום. 

אך הואיל ושינויו של מצב זה ידרוש לא פחות ממהפכה כוללת ועמוקה, תנועות התיקון והאחדות, שממילא אין להן DNA מהפכני, ועל פי רוב הן קרובות כאמור לעולמו של הימין הדתי המתון, פונות לכיוון אחר. הן אינן מנסות להשיב את החוק למקומות שמהם הוא נסוג, אלא מכסות עליו באמצעות אידיאליזציה מנומקת-היטב ומחוייכת-תמיד - מתוך תמימות או היתממות - של הסדרים המקבעים את אי-השוויון. ומי יודע, אפשר שגם הלא-מודע הקולקטיבי משחק כאן תפקיד: הלא-מודע שחרד מלגלות שמי שידרוש שוויון אמיתי, סופו שיכיר גם בפריבילגיות שעליהן נשען בעצמו לאורך שנים (שירות צבאי מקוצר בישיבות ההסדר; המרת שירות צבאי במגוון מסלולי שירות לאומי לבנות; תקצוב בלתי-פרופורציונלי לחינוך הדתי; ועוד); סופו שיכיר גם בדיכויו של האחר הפלסטיני, שאותו הוא רגיל להדחיק.


גמילה באמצעות החוק

יש בי אמפתיה עמוקה כלפי רבים וטובים בעולם החרדי שעולמם חרב עליהם כעת. חילוקי הדעות המרים ביני לבינם בכל הנוגע לדרכה של תורה, לעתידה, לאופי לימודה, לתפקידה בעולם המודרני - כל אלה יכולים לחכות. אני מקוה שבסופו של דבר יימצא פתרון שיאפשר למי שחשקה נפשו בתורה באמת להמשיך ולעסוק בה, וגם למלא חובה אזרחית כלשהי. מלבד זאת, אודה ואתוודה: הפיכת השירות הצבאי לליבת הקיום הישראלי היא אסון; היא רק מחזקת את המיליטריזם הלא-מרוסן של החברה שלנו. חשובה ומהותית ממנה היא שאלת לימודי הליבה, שבלעדיהם - בלי פתח להשכלה - באמת לא תהיה לנו תקומה. 

ובכל זאת, צו הביניים של בג"ץ הוא אחד האירועים המשמחים היחידים שהתרחשו כאן מאז ה-7 באוקטובר, משום שהוא עשוי להתברר כשלב בתהליך הגמילה שהחברה הישראלית כל כך זקוקה לו: גמילה מתרבות רעה של עיקוף החוק והשוויון בפני החוק - בין אם תרבות זו מקורה בתום לב, ובין אם מקורה באידיאולוגיה מפלה; גמילה גם מתנועות 'תיקון', שלעתים נזקן רב מתועלתן. במובן מסוים, זה בדיוק מה שקורה כעת לישראל גם במישור הבינלאומי: מדינות המערב הידידותיות לישראל, ארצות הברית וגרמניה בראשן, אינן כופרות אף לא לרגע בצדקתה של המלחמה בחמאס; אבל הן לא מוכנות לקבל יותר סיפורים שמצדיקים אפליה, גזענות ואלימות-סתם. נמאס להן להיות נחמדות, ובצדק.


צו הביניים של בג"ץ הוא אחד האירועים המשמחים היחידים שהתרחשו כאן מאז ה-7 באוקטובר, משום שהוא עשוי להתברר כשלב בתהליך הגמילה שהחברה הישראלית כל כך זקוקה לו: גמילה מתרבות רעה של עיקוף החוק והשוויון בפני החוק - בין אם תרבות זו מקורה בתום לב, ובין אם מקורה באידיאולוגיה מפלה; גמילה גם מתנועות 'תיקון', שלעתים נזקן רב מתועלתן.

נחמדות, סבלנות והכלה - טובות וחשובות ככל שתהיינה - אינן פתרון לעוול, ואינן תחליף לתיקונו. קשה להניח שצו לאקוני יצליח במקום שבו הן נכשלו; אך יש בו כדי להזכיר לנו שחובתה של המדינה - שלא לומר, התנאי הבסיסי לקיומה - הוא לעתים פשוט להיות צודקת, ולא רק חכמה; להגדיר באמצעות החוק את הטוב והישר.



 

ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.


 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? 

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.


רוצה לתמוך ב'ישר'? 

אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page