top of page
  • תמונת הסופר/תעירית נגר

כתיבה כהתנגדות: מילים ומלחמה ב'הרופא וגרושתו'


 

"אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרנים,

מבקשי חופש לנו ולכל באי עולם,

ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות"


במילים אלו מתאר גיבור הסיפור 'הרופא וגרושתו' מאת ש"י עגנון, ברגע של מודעות, את הסיבה המרכזית לקנאה שמפעפעת בו, ושתגרום בהמשך להתפרקות נישואיו לדינה. הקשר הרומנטי שהתפתח לכדי נישואין, קשר מודרני של רופא ואחות משכילים בוינה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מתברר כקשר אלים והרסני. הסיפור מהדהד בתוכו את סיפור מעשה דינה המקראי - את הקנאה והרצח, את מעגל האלימות שאיננו נגמר – ובכך מערער על דיכוטומיות של ישן וחדש, עולם עתיק ומודרני, גלות וציונות. המלחמה המודרנית מסתמנת בסיפור זה כהמשך ישיר של המלחמות בעולם העתיק, של ההרסנות שלהן, של מעגליות הנקמה שמובילה למלחמות נוספות, של האלימות העוצמתית, כאשר מול כל המלחמות כולן מסתמן כוח עתיק ורב עוצמה, כוח מצמיח ובונה: הכוח של הכתיבה.



המלחמה המודרנית מסתמנת בסיפור זה כהמשך ישיר של המלחמות בעולם העתיק, של ההרסנות שלהן, של מעגליות הנקמה שמובילה למלחמות נוספות, של האלימות העוצמתית, כאשר מול כל המלחמות כולן מסתמן כוח עתיק ורב עוצמה, כוח מצמיח ובונה: הכוח של הכתיבה.


[א]

'הרופא וגרושתו' נכלל אמנם בקובץ סיפורי האהבים 'על כפות המנעול', אך נכתב במקורו כחלק מהרומן הרחב 'אורח נטה ללון', המתאר את העיירה החרבה שבוש לאחר מאורעות מלחמת העולם הראשונה. בכתב היד המקורי, אחד מתושבי העיירה, קובה (יעקב) מילך, מתאר באוזניו של גיבור הרומן את פרשת נישואיו הכושלים לאחות בשם דינה. כאשר פורסם הרומן בפרקים קצרים על גבי גיליונות עיתון 'הארץ' בין השנים 1939-1941 הושמט הסיפור ופורסם כיצירה עצמאית בקובץ 'בכור' בשנת 1940. הלל ברזל השווה בין הנוסחים השונים והצביע בין השאר על האופן שבו משמר הסיפור הקצר העצמאי את הנושאים המרכזיים בהם עוסק הרומן. התמה שעומדת במרכזו של הרומן, לטענת ברזל, היא תיאור המלחמה והעיוות שיצרה בחיי בני האדם, כאשר העיירה החרבה על יהודיה מהווה מקרה פרטי של תופעה אוניברסלית. כך, לדבריו, "לא ההתעמקות בנפש האדם היא לנגד עיני המספר, אלא ההתרחשות יוצאת הדופן שהיא פרי המלחמה, או המקרה" (19). סיפור האהבה שכשל בין הרופא והאחות במרחב המודרני הוא סמל לכשלונה המהדהד של האנושות וליצרים העמוקים הטבועים בה עמוק, הגורמים לה לשוב ולהילחם, להחריב ולהרוס.

בקריאת הסיפור נדמה שהוא מתמקד בנפשו הפצועה של האדם ובקשר הזוגי הקורס, אך המלחמה פורצת מתוך סדקי הסיפור ולא מאפשרת להישאר אך ורק על ציר העלילה הזוגי. כך, למשל, בתיאור הפרופסור הממונה:

"זקן זה שהעמיד תלמידים הרבה ומצא דרך רפואה לכמה תחלואים מת במחנה הריכוז שבדכאו, שסרדיוט נאצי נתעלל בו כל יום להתעמל עמו. פעם אחת ציווהו לשכב על כרסו בפישוט ידים ורגלים, כיון ששכב ציווה עליו לקום. כיון שלא נזדרז דרסו במגפו המסומר עד שנקצצו אליוני ידו והורעל דמו ומת".

מספר הסיפור, המתאר את המתרחש בראיה רטרוספקטיבית המודעת לקיומה של מלחמת עולם נוספת ולרצח יהודים על אדמת אירופה, מתאר את גורלו של הפרופסור עליו נתחבבה דינה. מותו המזעזע מתואר כבדרך אגב, אך ממחיש את המפלצת המלחמתית, שגם לאחר ההרס של מלחמת העולם הראשונה אינה יודעת שובע. כך גם, למשל, תיאור שברי האדם שיצרה אותה מפלצת: "הזכרנו כל מיני בעלי מומים שעשתה המלחמה ומצאנו קורת רוח ממקום טיולנו שאין בעלי מומים נראים בו".


[ב]

הסדקים הללו, שמהם פורצת ונראית המלחמה, משיבים את 'הרופא וגרושתו' אל ההקשר המקורי בו נכתב במסגרת הרומן 'אורח נטה ללון': אל תיאורי החורבן והשבר בעיירה שבוש, עוד לפני שבאה עליה מלחמת העולם השניה. אך הרומן איננו מסתפק בתיאור העיירה החרבה. במוקד הרומן מתואר בית המדרש הישן, שאמנם עומד על תילו אך הוא נעול וחסר בספרים. השאלה המרכזית שבה עוסק הרומן 'אורח נטה ללון' היא כיצד ניתן להתמודד עם החורבן, לקום וליצור חיים חדשים מתוכו - חיים פיזיים, ובעיקר רוחניים. בית המדרש הישן החרב בשבוש, והמפתח שלו, שאותו מאבד גיבור הסיפור, משרטטים את תודעת החורבן, ומציבים את הציונות ובניית המדינה היהודית כאפשרות אלטרנטיבית אידיאלית לבניה וצמיחה מחודשת. אך בין השורות מציב הסיפור סימן שאלה על אודות הבניה של הבית הפיזי בארץ ישראל ומקומה של המסורת בתוכו; האם יהיה בבית הזה מקום לפריחה מחודשת של המסורת?


השאלה המרכזית שבה עוסק הרומן 'אורח נטה ללון' היא כיצד ניתן להתמודד עם החורבן, לקום וליצור חיים חדשים מתוכו - חיים פיזיים, ובעיקר רוחניים. בית המדרש הישן החרב בשבוש, והמפתח שלו, שאותו מאבד גיבור הסיפור, משרטטים את תודעת החורבן, ומציבים את הציונות ובניית המדינה היהודית כאפשרות אלטרנטיבית אידיאלית לבניה וצמיחה מחודשת. אך בין השורות מציב הסיפור סימן שאלה על אודות הבניה של הבית הפיזי בארץ ישראל ומקומה של המסורת בתוכו; האם יהיה בבית הזה מקום לפריחה מחודשת של המסורת?

בסיום הרומן 'אורח נטה ללון' מתוארת הבשורה שמקבל הגיבור על חתונתו של קובה עם בתו של רבי שלמה, ועל ההכנות שלהם לקראת עליה לארץ ישראל. תיאור זה של חתונה מחודשת ובריאה של קובה, אותו רופא קנאי מהסיפור 'הרופא וגרושתו', מעניק לסיפור סיום חיובי, ופותח פתח לאפשרות לתיקון. אך בסופו של הרומן חוזר המספר ועוסק בענייני המחלוקת והמריבות שמתגלעות בין חברי הקבוצה שבה גר רבי שלמה בארץ ישראל:

"שעושים מריבה זה עם זה על כל דבר קטן, שכל אחד ואחד מהם סבור שבעירו בלבד ניתנה התורה, וכל מנהג שלא ראה בעירו דומה בעיניו כאילו אינו מנהג יהודי" (עמ' 443).

ארץ ישראל מצטיירת כגולה: היא בנויה מאותם אנשים ומאותה נטייה לריב ולמחלוקת. אם בני האדם אינם משתנים ונותרים במלחמותיהם ההרסניות, מה יועיל להם הבית הפיזי? מהי האלטרנטיבה למלחמות ולפלגנות?


[ג]

את 'הרופא וגרושתו' כתב עגנון כאשר הנאציזם עלה והתחזק באירופה, ופרסם אותו כמה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, בשעה שהשמועות על אודות המתרחש שם החלו זורמות אל היושבים בארץ. כפי שמתאר דן לאור:

"כל העת זרמו לביתו של עגנון מכתבים מקרובי משפחה בגרמניה ובפולין... וכל אחד מהם הפציר בעגנון – שהיה בעיניהם כל-יכול – להגיש לו סיוע. ואילו עגנון ישב בביתו שבתלפיות וכתב ללא ליאות - ממש מתוך טרנס - את סיפור הפגישה והפרידה שלו עם עולמם של יהודי מזרח אירופה, שדומה עליו שנחרץ דינו" (עמ' 300-301).

מה עושה אדם של מילים בשעה שעולמו נחרב בלהט המלחמה? נדמה שעגנון רואה את הכתיבה כתנועה חזקה במרחב, תנועה שיש בכוחה לפעול ולייצר כוח נגדי לחורבן המלחמה. אל מול הזוועה והמציאות הפיזית השבורה והמרוסקת, עומדות מילים, ואלו בונות ומייצרות חיים. אך עגנון לא רק מדבר וכותב על כך, אלא עושה מעשה בעצמו. הוא יושב וכותב 'ממש מתוך טרנס'.


מה עושה אדם של מילים בשעה שעולמו נחרב בלהט המלחמה? נדמה שעגנון רואה את הכתיבה כתנועה חזקה במרחב, תנועה שיש בכוחה לפעול ולייצר כוח נגדי לחורבן המלחמה. אל מול הזוועה והמציאות הפיזית השבורה והמרוסקת, עומדות מילים, ואלו בונות ומייצרות חיים. אך עגנון לא רק מדבר וכותב על כך, אלא עושה מעשה בעצמו. הוא יושב וכותב 'ממש מתוך טרנס'.

איזו כתיבה היא זו? מהי כתיבה שמשמרת ומייצרת חיים? על שאלה זו עונה גרשון שקד בדבריו על תפיסתו של עגנון את תפקידו של הסופר: "הרי סופר בעיניו [של עגנון, ע.נ] הוא מישהו החוזר ושוקע בספרות המסורתית ומצליח להוסיף נדבך לאוצר הקיים. אדם הממציא יצירה חדשה מכוח דמיונו או כושר המצאתו אינו נחשב בעיניו כסופר. מלכתחילה סופר 'מודרני' הוא בעמדת נחיתות לעומת הסופר המסורתי" (עמ' 240). במילים אחרות, היכולת האינטרטקסטואלית של עגנון - ייבוא ואריגה של טקסטים ממרחבים וזמנים שונים אל תוך הטקסט המודרני, כך שייווצר בו תהליך של צמיחה - היא מה שמגדיר מהי כתיבה משמעותית בעיניו. מהעומס האינטרטקסטואלי המצוי בסיפוריו השונים, נראה שעבורו מפגש של טקסט אחד עם משנהו הוא אקט משמעותי ודו-צדדי, כזה שמאיר את הטקסט הקדום מחדש, ובה בעת מאפשר לטקסט המודרני להיות מעמיק יותר. וכך, ב'הרופא וגרושתו', על רקע ההרס והחורבן של מלחמת עולם ראשונה ובמקביל לפריצת מלחמת עולם שניה, כותב אפוא עגנון על כוחה של האינטרטקסטואליות בשימור המסורת ובהתנגדות ליצרים האפלים הטבועים באדם; אך הוא לא רק כותב אלא גם מבצע. אל מול המלחמה ששורפת והורסת יושב עגנון וכותב.


[ד]

דוגמה טובה לכך, אבקש לטעון, היא ההדהוד של מעשה דינה בתוך הסיפור 'הרופא וגרושתו', ותנועת הנגד שהוא מייצר. כבר נכתב רבות על הקשר שבין שני הסיפורים, המקראי והמודרני: שמות הגיבורים הראשיים בשני הסיפורים - יעקב ודינה - זהים; הקישור שבין שמה של דינה לכינויה כ'אחות'; ומעל לכל - הנקמה האכזרית של אחי דינה באנשי שכם על האונס של אחותם בידי בנו של נשיא הארץ, המהדהדת בקנאתו הבוערת של קובה מילך עד כדי קריסת הנישואין עם דינה. האנלוגיה בין שני הסיפורים כשלעצמה מערערת על ההבחנה שבין העולם העתיק והעולם המודרני, משום שבמוקד של שניהם נמצאים בני אדם שנסחפים אחר יצריהם האפלים ביותר, ובכך הורסים ומחריבים את כל מה שבנוי סביבם. מתברר כי אם לא די בכך שהמודרנה לא שיפרה את העולם וקידמה אותו, היא אף הובילה אותו להרס ולחורבן שמתוארים היטב ב'אורח נטה ללון'. זהו העולם שבתוכו חיים קובה ודינה, והאשליה שהוא עולם מוגן, חסר אלימות ויצרים, מתרסקת לרסיסים - הן מסיפורו האישי של קובה והן משרשרת המלחמות שאיננה נגמרת והורסת בדרכה כל חלקה טובה. כך, כפי שכבר תיארתי, פורצים בעלי המומים מתוך הסדקים של הסיפור ולא מאפשרים לקובה ולדינה לשגות באשליות על בני האדם המודרניים שאבד מהם יצר הקנאה והמלחמה.


האנלוגיה בין הסיפור המקראי והסיפור העגנוני, כשלעצמה, מערערת על ההבחנה שבין העולם העתיק והעולם המודרני, משום שבמוקד של שניהם נמצאים בני אדם שנסחפים אחר יצריהם האפלים ביותר, ובכך הורסים ומחריבים את כל מה שבנוי סביבם. מתברר כי אם לא די בכך שהמודרנה לא שיפרה את העולם וקידמה אותו, היא אף הובילה אותו להרס ולחורבן.


[ו]

אך הבחנה נוספת מתערערת במהלך הסיפור ומתחדדת מן המפגש בין מעשה דינה והטקסט העגנוני: ההבחנה שבין הגולה וארץ ישראל, כלומר, הציפיה הציונית שבניית בית פיזי תפתור את כל בעיות הגולה, וביתר שאת - את בעיית שימור המסורת מתוך חורבן יהדות אירופה.

כדי לעמוד על כך, עלינו להציב גם את הטקסט המקראי בהקשרו הרחב: וכפי שהשבנו את הסיפור 'הרופא וגרושתו' אל ההקשר שבו נכתב, כך נשיב את סיפור מעשה דינה אל ההקשר של שיבת יעקב אל הארץ לאחר הנדודים הרבים. התחנה הראשונה של יעקב בארץ כנען היא ליד שכם, ומיד לאחר מכן יוצאת דינה "לראות בבנות הארץ" ונאנסת. יעקב השב לארץ אבותיו מצפה למנוחה, אך שלוותו מתערערת - הן פיזית על ידי אונס בתו, והן רוחנית ומוסרית, משום שבניו פועלים במרמה ורוצחים בכוחניות הרסנית את כל הזכרים בעיר שכם. יעקב, שפעל כמה פעמים במרמה בעצמו, מצפה אולי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה בארץ כנען. אך התנהגותם של בניו במרמה, ברצחנות הרסנית, מלמדת כי בית פיזי, מולדת, אינם ערובה לשלווה מוסרית. בני אדם הם בני אדם, על כל יצריהם האפלים ביותר, והבית הפיזי לבדו אין בכוחו לרפא או לייצר שינוי.

נאיר חלק נוסף בתמונה. באוגוסט 1939 פורסם בישוב היהודי בארץ ישראל קונטרס שכותרתו 'נגד טרור', כתגובה למעשי טרור של יהודים כנגד ערבים ובריטים בהם נהרגו ונפצעו עשרות. קדם לקונטרס כרוז עם הכותרת 'לא תרצח', עליו חתמו רבים ממנהיגי הישוב ומובילי התרבות, ובו נכתב בין השאר: "לא תרצח! צו זה משחר ילדותו של עם עתיק יומין כוחו יפה כאז כן היום. את עתידנו הלאומי לא נבנה אגב חיקוי דרכי המלחמה של המקולקלים שבגויים. האמצעים הטמאים די שלא יקרבונו למטרתנו אלא גם ירחיקונו ממנה". לאחר כחודש פורסם הקונטרס ובו אוסף של מאמרים קצרים, ביניהם גם מאמרו של עגנון, ובו הוא כותב כך:

"אחינו כל בית ישראל, חס ושלום שישראל קדושים חשודים על הרציחה, ומובטחני בכל אדם מישראל שתורת אלהיו בלבו שהוא רחוק מכל מעשה שיש בו אפילו אבק רציחה. אבל בשביל ששמעתי אומרים שנפל חשד על שונים שמחמת הגזירות הרעות והנגישׂוֹת יש שעושים מעשי תעתועים לנקום באויביהם, גלל כן מצטרף אני למזהירים, שקיבלו עליהם את עונש החשד, ומזכיר לכל מי שרוצה בקיום האומה וחפץ בחיינו שיזהרו בנפשם ולא יתנו יד לשום מעשה שיש בו שמץ רציחה, והשם יגדור פרצות עמו ויוליכנו קוממיות לארצנו".

בעדינותו העוקצנית מפריך עגנון את ההבחנה בין יהודים לגויים, ומתריע מפני יצר הנקמה המוביל לרצח. קשה שלא לחשוב כאן על נקמתם של בני יעקב בימיהם הראשונים בארץ כנען, רגע לפני ההשתקעות בה.


***


ישבתי לכתוב את המאמר הזה בביתי בנתיבות כשברקע התותחים רועמים. עושה מעשה עגנון בימים שבהם ההרסנות והכוחנות של המלחמה משאירה אותי חסרת אונים אל מול הזוועות. ואז הגיעה אלי תמונה בוואטסאפ: תמונה של חיילים מאובזרים במדי זית, ובחזית שאלתם המהדהדת של שמעון ולוי 'הכזונה יעשה את אחותנו?'.

אני מתבוננת בתמונה. זו תמונה של שקיעה, והמילים קשות. המקרא אמנם מסיים את היחידה הסיפורית בשאלתם המהדהדת של בני יעקב, אך סוגר את המעגל בביקורתו הנוקבת של האב לבניו טרם מותו כמה פרקים לאחר מכן. בתמונה שבווטסאפ, לעומת זאת, יש בחירה ברורה בצד האלים והנוקם, וזו בחירה שהשלכותיה חדות וקשות, מוסרית ופיזית. אבל מנגד - אולי יש ערך דווקא במהלך שמתרחש בתוך התמונה, מהלך אינטרטקסטואלי המביא את הטקסט אל תוך המציאות. האפשרות לעמת ולאתגר טקסט קדום עם מציאות נוכחית וכך לומר עליה דבר מה, להאיר ולדייק בתוכה את הראוי לדיוק, היא זו שהופכת את הטקסט הקדום לחי ובועט; היא זו שהופכת עובדה מוגמרת לסימן שאלה. ההתייחסות אל המשקע המיתולוגי של סיפורי המקרא לא הופכת אותו לקיים, הוא הרי אחוז בשורשי התרבות שלנו וממילא כאן; היא מצביעה עליו, משרטטת את הסכנות שטמונות בו ומאפשרת להתעמת איתן ולהתמודד איתן. הסיפור המקראי אודות מעשה דינה נפגש בסיפור של עגנון עם המציאות המודרנית, וכאן נוצרת תנועה דו צדדית שמאפשרת לומר דבר על המציאות, אך לא פחות מכך מאירה מחדש את הסיפור המקראי. ועצם התנועה הזו, מלמד אותנו עגנון הכותב ללא לאות ברקע האירועים האלימים בארץ ומחוץ לה, יש בה כוח להתנגד להרסנות המלחמתית ולייצר תנועה של צמיחה והתחדשות מוסרית.


ההתייחסות אל המשקע המיתולוגי של סיפורי המקרא לא הופכת אותו לקיים, הוא הרי אחוז בשורשי התרבות שלנו וממילא כאן; היא מצביעה עליו, משרטטת את הסכנות שטמונות בו ומאפשרת להתעמת איתן ולהתמודד איתן.

אני נזכרת במילותיו של אבא קובנר במסכת שיריו 'רוחות בשר ודם' (מתוך הפואמה 'להקת הקצב מופיעה על הר גריזים', 1972), שירים המספרים מחדש את הסיפור המקראי על אודות אונס דינה. שירים אלו הם חלק מספר שלם העוסק באזור שכם וקושר מספר אירועים היסטוריים שאירעו בו: החל במעשה שכם בדינה, דרך טקס הברכה והקללה בכניסת עם ישראל לארץ כנען, ועד כיבוש שכם במלחמת ששת הימים. במילים אלו יוצר השיר מעגל על-זמני, חסר מוצא, של אירועים אלימים החוזרים על עצמם שוב ושוב. אירועים שנקודת המוצא שלהן היא סיפור אונס דינה והרצח של אנשי שכם על ידי אחיה, שמעון ולוי. במילים אלו חותם קובנר את הפואמה:


חתום מעגל הקול. אחד

הוא החק לכל משחקינו

בשחקים ובארץ

קורא אל דמי. ומכסה

על דמי.


 


עירית נגר, חוקרת ספרות עברית, מורה לספרות במקיף אמי"ת בבאר שבע, אם לשלוש בנות. בימים אלה מסיימת את עבודת הדוקטורט בנושא '"אותיות אני רואה, ספר איני רואה" אינטר-טקסטואליות ב'עד הנה' לעגנון- קריאה צמודה'.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שלום לעת מלחמה

הדבקות בשלום, כותב מוטי קפלן, אינה רק בחירה דתית, מוסרית וערכית, אלא גם הכרעה אסטרטגית - כפי שהראה אברבנאל, שידע דבר או שניים על מלחמות.

bottom of page