top of page
  • תמונת הסופר/תפרופ' יהודה מירסקי

מאבק מתוך ענווה: מה שלמדתי מחיבור התשובה של רבנו מנחם המאירי


 


[הקדמת המחבר: הטור שלפניכם הוא גרסה מקוצרת של מאמר שיצא לאחרונה בספר הזכרון ליוסקה אחיטוב, השיעור של יוסקה: תלמידים ממשיכים את תורתו שיצא לאחרונה בעריכתה של בתו, הדס אחיטוב (ניתן להזמינו כאן). אכסנייתו המקורית של המאמר איננה מקרית. לדרך קריאתו והוראתו של יוסקה בהגות היהודית לדורותיה שתי פנים: פרשנות של הטקסטים ומשמעותם, מתוך ראייתם בהקשר זמנם ועל ציר הזמן של המסורת במלואה; ועמדה ביקורתית ומחויבת גם יחד המעוגנת בתפיסה כוללת של חתירה לאמת צרופה שהיא גם האמת החינוכית. את החתירה לאמת צרופה קיים יוסקה בחיים של דו־שיח בלתי פוסק ליצירת מציאות חיה של כבוד ואהבת הבריות, עם כבוד ואהבת השמים, כאשר כבוד הבריות וכבוד שמים מבטאים זה את זה ומהדהדים זה את זה].


* * *


אנו יוצאים למאבקים, בתקווה ובתפילה שאנו צודקים. אך אסור לעלות על הבריקדות ללא נקיפות מצפון. עלינו לשאול את עצמנו – מי אני שאכתיב את דעתי לאחרים? איך אוכל להיאבק במלוא כוחי מבלי לשים את צדקתי הפרטית והחלקית במרכז?

לאחרונה מצאתי כיווני מחשבה בשאלות אלו במקום בלתי-צפוי, חיבור התשובה של רבנו מנחם המאירי, חיבור שנוצר מתוך פולמוס ועל הדרך הפך למסע חשבון נפש, אישי וציבורי.


הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים בעיניים חדשות

אי שם, לקראת סוף המאה השלוש־עשרה בפרובנס (דרום צרפת של ימינו), הֵעיר חכם נוצרי לרב מנחם המאירי על חוסר הבנתם, לתפיסתו, של היהודים במשמעותה של התשובה (רבנו מנחם ב"ר שלמה המאירי, חיבור התשובה [מהדורת הרב משה צוריאל], ירושלים 2018, עמ' ב).* בניגוד לציפיה מחכם ימי־ביניימי המכבד את עצמו, להגיב בפולמוס נגד תפיסות נוצריות, כמו החטא הקדמון וכפרת מותו של ישו, בחר המאירי להרים את הכפפה, להתגבר על מחסומים כמו גילו הצעיר יחסית, ולחבר יצירה מופלאה בשם 'חיבור התשובה'. ספר זה הוא אולי החיבור המקיף הראשון בארון הספרים היהודי העוסק בתשובה על כל היבטיה, השואב מהספרות הרבנית והפילוסופית שהייתה פרושה לנגדו בזמנו, ומתייחס באותה מידה למטפיזיקה, תורת המוסר והנפש, ופרשנות טקסטואלית והלכתית רחבה, והכול בעברית צחה וצלולה. (ברור שהמאירי הלך כאן בעקבות הלכות תשובה של הרמב"ם, חטיבה חלוצית בפני עצמה. אך היקפו ופרישתו של המאירי בנושא עולים בהרבה על זה של קודמו; כך גם לגבי ספר 'שערי תשובה' של רבינו יונה, שהוא, על כל חשיבותו, חלק מחיבור גדול יותר שאבד, ואינו נוגע בשלל הנושאים שבהם דן המאירי). תגובתו זאת של המאירי להערתו של החכם הנוצרי מעידה רבות עליו, על זמנו, ועל תפיסתו ביחס למהותה של עבודת השם ויראת שמים.

המשימה שהמאירי ואנשי חוגו לקחו על עצמם הייתה תרגום, ושמא העתקה, של האיפוק והאלגנטיות הרמב"מיסטיים, ויישומם בחיי ההלכה והתורה, תוך שמירה מסוימת על הפתוס והמיתוס שבלעדיהם המסורת איננה מתקיימת.


אנו יוצאים למאבקים, בתקווה ובתפילה שאנו צודקים. אך אסור לעלות על הבריקדות ללא נקיפות מצפון. עלינו לשאול את עצמנו – מי אני שאכתיב את דעתי לאחרים? איך אוכל להיאבק במלוא כוחי מבלי לשים את צדקתי הפרטית והחלקית במרכז?

יש הרואים בימינו סתירה או מרחק בין 'פילוסופיה' ו'רוחניות'. אך כדאי לזכור שפירושה המילולי של המילה 'פילוסופיה' הוא 'אהבת החוכמה'. הפילוסופיה מיסודה לא הייתה עיסוק שכלתני גרידא אלא חתירה מאומצת לשחרור הנפש האנושית מהאנוכיות ומהייאוש. התוויית מערכות של טיעונים, תגובות שכנגד והוכחת מסקנות ראציונליות לא עמדו כמטרות בפני עצמן אלא כאמצעים לחיי משמעות וקהילתיות ערכית. ההבנה המשותפת היתה שדווקא מתוך ההתמודדות עם האינסופיות אנו, היצורים הסופיים, יכולים למצוא את מקומנו בתוך הנצח (מי שהיטיב להבין זאת בימינו ולהטמיע את תובנותיו במחקר, היה פייר אדו, כומר קתולי לשעבר והיסטוריון בעל שם בקולג' דה פראנס של פריז, ראו ההפניה בסוף המאמר**).


הגות יהודית מרתקת שכמעט נשכחה

בקהילות היהודיות של לנגדוק ושל פרובנס השכנה התגוררו במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה תלמידי חכמים ופילוסופים, מתמטיקאים, אסטרונומים ורופאים. זו הסביבה התרבותית שבה נולד מנחם המאירי בשנת 1249. עד הגיעו לגיל חמישים הוא הצליח לכתוב פירוש מונומנטלי על התלמוד, 'בית הבחירה', ומאז ועד מותו ב־1315, התמודד עם הפולמוסים הנוקבים שעוררו כתבי הרמב"ם בין בני דורו. יצירותיו כתובות בעברית צחה ובנויות לתלפיות.

ידועה עמדתו הייחודית והנעימה לאוזניים מודרניות של המאירי, שבה הרבה כללים וגדרות הלכתיים בנושא עובדי עבודה זרה ונוכרים בכלל, אינם תקפים ככל שמדובר באדם 'שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על אי זה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות, ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק' (בית הבחירה, מסכת בבא קמא, קיג, ב.***).

כלומר שבכל הקשור לעניינים בסיסיים של בן אדם לחברו, בין עמים החיים על פי "דת" - כלומר על פי קוד מוסרי המעוגן באמיתות הנצחיות המשותפות לכל יושבי תבל, יהא ביטויים הפולחני אשר יהא - לבין היהודים, יש עמק שווה עמוק ומהותי.

מהי, על פי המאירי, משמעות המושג "דת"?

נראה שתפיסתו הייחודית נבעה מתמהיל של הצורך לאפשר חיים כלכליים וחברתיים ליהודי מקומוֹ וזמנו, יחד עם התפיסות הפילוסופיות שסיפקו כלים מחשבתיים לעשות זאת, כולל ההבנה שהתורה מתקיימת על מסד אוניברסלי הכולל את כל הבריאה.


ה' אמר לשכון בערפל

"חיבור התשובה" מחולק לשתי חטיבות: 'משיב נפש', הארוכה, המתמקדת בדרכי התשובה, ו'שבר גאון', הקצרה, המתמקדת בהליכות אבל, שכול ודיני תעניות ציבור, שלשיטת המאירי, בלבם מונחת החתירה לתשובה.

שתי החטיבות נפתחות בפסוק מקראי המהווה נקודת מוצא לשלל הדיונים הבאים אחריו. את 'משיב נפש' פותח המאירי בפסוקים מספר תהלים (כה, ט-יא):

יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ.

כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו.

לְמַעַן שִׁמְךָ ה' וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנִי כִּי רַב הוּא.


המאירי שואל - מה פשר הבקשה 'למען שמך'? ומשיב שכאן מונחת אבן הראשה לקשר שבין העיון הפילוסופי למהות המוסריות:

והוא אמרו 'וירד ד' בענן ויתיצב עמו שם' [...] והיא הכוונה גם כן באמרו 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן'. וכן ביארו המפרשים באמרו 'ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים', וכן 'ד' אמר לשכון בערפל', כל זה מצד אשר השגתנו היא מציצה מתוך חרכי החומר (עמ' שמ).


נקודת המוצא של האדם מול האל היא הידיעה שלעולם לא נדעהו במלוא מובן הידיעה. עם ההבנה הזאת - ורק איתה - יכול האדם לצאת למסעו.

את המפגש האולטימטיבי בין האדם והאל, על כל מגבלותיו ואפשרויותיו, מבין המאירי מהסצינה בספר שמות בה משה מבקש 'הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ' (לג, יג). מפרש המאירי: 'הכוונה בזה כי כשידע הדרכים ידעהו, כי הוא נודע בתאריו'. תשובתו של האל היא גילוי שלוש עשרה מידותיו. מתשובה זו המאירי למד שההשתקפות האלוהית בחיי המעשה - כלומר האמת - שממנה משה זוכה להבין את מהותו של האל, זוהי המחילה: 'עד שמתוכה התבשר במחילה על האומה, כי התבונן בדרכיו יתברך עם טוב הכוונה ושלמות האמונה' (שם).

לא מדובר כאן בהבנה שכלתנית גרידא, כזאת שאינה נוגעת למהותו של האדם. הרגע הזה של התבוננות, טומן בחובו "שלמות האמונה" - אמונה לא במובן של שכנוע או הסכמה בהיגד מסוים או בניסוח תיאולוגי זה או אחר, אלא אמונה מלשון נאמנות, יחסים של אמון, הנמשכים ועומדים על ציר הזמן ותהפוכותיו (ראו מרדכי מרטין בובר, שתי דרכי אמונה [תרגם: ח' מחלב], תל אביב 2011).


הענווה איננה רק התנהגות נאותה, אלא היא עמידה על האמת, האמת של מגבלות הבנתנו האנושית. היא הנסיגה מול האמת הבלתי נתפסת של האל וכיבוד צלמו הנוכח והחי בבני האדם. אנו נקראים להתבונן באל, ולהתבונן בחוסר היכולת שלנו להתבונן בו. לקרוא בשמו של מי ששמו לא יכול להגיד לנו דבר על מהותו באמת, ודווקא חוסר ידיעה זה, מביא אותנו למה שאנו כן יכולים להבין, ויותר חשוב, ליישם ולהגשים - דרכי הפעולה המוטלות עלינו בעולם, הנלמדות מתוארי האל שנתגלו למשה רבנו בפסגת מפגשו עם האל בנקרת הצור - היות רחומים וחנונים, ארוכי אפים ורבי חסד ואמת.

רגע האמון הוא נקודת המפגש בין המטפיזיקה והאפיסטמולוגיה למוסר. הענווה איננה רק התנהגות נאותה, אלא היא עמידה על האמת, האמת של מגבלות הבנתנו האנושית. היא הנסיגה מול האמת הבלתי נתפסת של האל וכיבוד צלמו הנוכח והחי בבני האדם.

אנו נקראים להתבונן באל, ולהתבונן בחוסר היכולת שלנו להתבונן בו. לקרוא בשמו של מי ששמו לא יכול להגיד לנו דבר על מהותו באמת, ודווקא חוסר ידיעה זה מביא אותנו למה שאנו כן יכולים להבין, ויותר חשוב, ליישם ולהגשים - דרכי הפעולה המוטלות עלינו בעולם, הנלמדות מתוארי האל שנתגלו למשה רבנו בפסגת מפגשו עם האל בנקרת הצור - היות רחומים וחנונים, ארוכי אפים ורבי חסד ואמת.


בזכות הענווה

חלקו השני של חיבור התשובה, 'שבר גאון', מתמקד באבלות, דיניה ומשמעויותיה. שם החיבור משמעותי. לדידו, האבלות אמורה להוות פעולת נגד לגאווה שלנו, והוא קושר זאת, שוב, בחתירתנו לענווה.

בעיני המאירי, ענווה אמורה להיות המידה האנושית העיקרית, המעיין שממנו נובע כל הטוב. והיפוכה הגאווה:

מפני שהיא קשה מכולן ואינה ממין הדברים ההם [...] כשהאדם מעז ומתגאה אינו יודע שהוא איש, כלומר, אינו מכיר אנושותו. שאילו היה מכיר את עצמו לא היה מתגאה, וזהו ענין כפירה בעיקר (עמ' צד-צה).


הגאווה פירושה לראות את עצמי מורם משאר בני תמותה. האלהת האגו. גאווה היא התנהלות אכזרית, אבל מעבר לכך, היא התנהלות שגויה, מכיוון שבסופו של דבר כל בני האדם שווים מול התמותה והנצח. היא מחטיאה את אמיתות היסוד של הקיום, ועל כן היא עבודה זרה. כל העוולות שבני האדם עושים זה לזה הם, לדעת המאירי, פירותיה הבאושים של הגאווה: 'והגאוה תביאהו אל מיני הקטטות והנטירות ושנאת האחים' (עמ' צב).


הגאווה פירושה לראות את עצמי מורם משאר בני תמותה. האלהת האגו. גאווה היא התנהלות אכזרית, אבל מעבר לכך, היא התנהלות שגויה, מכיוון שבסופו של דבר כל בני האדם שווים מול התמותה והנצח. היא מחטיאה את אמיתות היסוד של הקיום, ועל כן היא עבודה זרה.

הרמב"ם אמנם לא מנה את הגאווה כאחד מהאיסורים ב'ספר המצוות', אך לדעת המאירי, יש שרואים אותה כנכללת באיסור 'לא תשנא את אחיך בלבבך' – 'כי שנאת הלב הוא לדעתם ממקור זאת המדה' (עמ' צו). יתרה מזו: המאירי רומז בקצרה לסיפור מופלא של רבי משה מקוצי, מבעלי התוספות במאה השלוש־עשרה, ומחבר 'ספר מצות גדול', אשר בעקבות הרמב"ם, גם הוא לא מנה בתחילה את איסור הגאווה, אבל -

וכשהגעתי להשלים ע"כ [=על כל] הלאוין וארא בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר 'השמר לך פן תשכח את ה'' (דברים ח, יא) והתבוננתי עליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם הואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין אחרי כן עיינתי בספר פרק קמא דסוטה (ה, ע"א) וגרסינן שם בהדיא אזהרה לגסי הרוח: 'מניין? רב נחמן ברבי יצחק אמר מהכא, "ורם לבבך ושכחת את ה'" וכתיב "השמר לך פן תשכח את ה"'' (ר' משה מקוצי, ספר מצוות גדול, מצוות לא תעשה סד).


ומסביר המאירי:

שעיקר האזהרה שלא לשכחו יתברך, וגאוה היא המשכּחת והמסירה כל איש מאחריו, היא נכללת בשכחת ד' [...] כי שמירת דרכי התורה היא העדר הגאוה (עמ' צו).


ביחס לשאלה המתלווה לכל דיון בערך הענווה: איך ליישב אותה בחיי הפעולה בעולם הזה, שלפעמים דורשים תקיפות, עמידה על עקרונות, ועוד, אומר המאירי – הענווה, כשמבינים אותה לאשורה, היא מקור החוזקה והפעלתנות המבורכת בעולם:

כי הענוה אצלי איננה שפלות רוח, אבל היא מדה תורה [=הוראה] כניעת הלב [...] ואמנם אם הכנעת לבבו ושפלותו במשאו ובמתנו ובעניני עצמו, יהיה גם כן ענינה התגברות בעליה והתנשאותו בראותו ענינים מכוערים, לבטלם ולעמוד כנגדם חזק־לבב ואמיץ כח, ולבקש כל צד נצוח בהעדרם. כי אם ישפל רוחו בזה יחזיקוהו ברך־לבב ומתרשל, ולא יראו מלפניו מעשות כל עול. וזה אצלי מה שאמר יתברך לירמיה הנביא 'ואתה תאזור מתניך, וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך. אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם' (ירמיה א, יז) [...] והכל לכוונת התגברותו לבער הרע ולהעמיד הטוב [...] וכלל הדברים שכל התגברות והתנשאות כשהוא על צד כוונה רצויה נקרא גם כן ענוה (עמ' קד-קה).


ההתמודדות עם אשמה בימינו

לאורך חיבורו ובמפעליו בכלל, המאירי מבין ומלמד את חיי התורה כמסע של תיקון אישי ועיצוב האישיות במלוא כוחותיה, אך מסע זה שונה מהרבה תפיסות קיומיות שאנו מכירים היום. בניגוד להלכי רוח רבים בימינו, תפיסותיו של המאירי רחוקות למדי מהרומנטיקה. יסודות התשובה, לדידו, הם וידוי, חרטה והתאבלות על מעשינו הרעים, וקבלה שלא לחזור עליהם בעתיד. אין ערך מוסף בתשובה על חטאינו כקפיצת מדרגה רוחנית, כ'ירידה לצורך עלייה'; אין חיים מוסריים ללא ממדים של בושה.


לאורך חיבורו ובמפעליו בכלל, המאירי מבין ומלמד את חיי התורה כמסע של תיקון אישי ועיצוב האישיות במלוא כוחותיה, אך מסע זה שונה מהרבה תפיסות קיומיות שאנו מכירים היום. בניגוד להלכי רוח רבים בימינו, תפיסותיו של המאירי רחוקות למדי מהרומנטיקה. יסודות התשובה, לדידו, הם וידוי, חרטה והתאבלות על מעשינו הרעים, וקבלה שלא לחזור עליהם בעתיד. אין ערך מוסף בתשובה על חטאינו כקפיצת מדרגה רוחנית, כ'ירידה לצורך עלייה'; אין חיים מוסריים ללא ממדים של בושה.

דווקא התמקדות זאת של המאירי במרכזיותה של החרטה בדרך התשובה, יכולה אולי לסייע לנו באתגר עכשווי למדי. בתרבות ימינו, הטחות אשמה אובססיביות מסוג זו או אחר הפכו כמעט לשפה העיקרית של הפוליטיקה. שכחנו שאשמה אמורה להיות חלק מתהליך המכיל גם התאבלות פנימית על מעשינו, שאותה אנו מכנים 'חרטה'. זו אחת הסיבות לכך שאנו כה אבודים בכל הקשור להתמודדות עם אשמה, וליכולת להתקדם ממנה מבלי למחוק או לשכוח את החטא שבצענו.

אלה העמלים שלא לכעוס, שלא ליפול לקנאה, לאלימות פיזית או מילולית, שלא להיות עיוורים לצלם האלוהים של יריביהם, שנזהרים מהצטדקות מופרזת – תוך כדי מאבק אמיץ על הישר והטוב – הם המהפכנים האמיתיים, ומהפכה זו חייב כל דור ודור להצית מחדש.



* כל ההפניות לחיבור התשובה במאמר זה לקוחות ממהדורת הרב משה צוריאל. תוך כדי הכנת המאמר זה נודע לי על פטירתו של הרב צוריאל, תלמיד חכם גדול ששיתף מלוא ידיעותיו בנדיבות וטוב לב. יהא מאמרי זה עוד מצבה קטנה לזכרו.

חיבור התשובה [מהדורת אברהם סופר], עם מבוא והערות מאת שמואל קלמן מירסקי, ניו יורק תש"י. עבודת ההכנה לדפוס החלה בשנת 1938 על ידי יצחק בולקא, פליט ורשה ששהה אז בנירנברג, שהחזיק כתב יד מהאוספים של ספריית הוותיקן והמוזיאון הבריטי. בולקא נספה בשואה, אך למרבה הפלא, חלק מעלי ההגהה שלו שרדו את התופת והגיעו לידיו של סבי, שמואל קלמן מירסקי, רב ופרופסור בניו יורק וחסיד של המאירי. הוא פרסם אותם בכתב העת שייסד וערך 'תלפיות', ובעקבות פרסומו יצאו אנשי הארגון להחזרת רכוש (United Restititution Organization) שהוקם על ידי האו"ם, לחפש את שאר עזבונו על בולקא, והעבירו אותו לסבי. בעזרת כתב יד אחר שקיבל מהוותיקן התקין סבי, וכבר עמד לפרסם, את חיבור התשובה, כשלפתע נודע לו שהרב אברהם סופר (שרייבר), תלמיד חכם שההדיר מספר כתבי יד של המאירי, עומד להוציא לאור מהדורה משלו. סבי החליט להימנע ממריבה ונתן לרב סופר לפרסם את מהדורתו, ואף הוסיף לו מאמר ביוגרפי חלוצי ומקיף אודות המאירי ויצירתו והרבה הפניות למקורותיו של המאירי בספרות היהודית והלא יהודית של ימי הביניים. על חייו, ומפעליו המחקריים וחינוכיים רבי ההיקף של סבי, ראו: Yehudah Mirsky, ʽThe New Heavens in the New World: The Religious Hebraism of Samuel K. Mirsky’, Adam S. Ferziger (ed.), The Paths of Daniel, Studies in Judaism and Jewish Culture in Honor of Rabbi Professor Daniel Sperber, Ramat Gan 2017, pp. 101-128

** פייר אדו, מהי הפילוסופיה העתיקה? (תרגם: רון ניולד), תל אביב 2001. לדיונים מקיפים בתולדות ההגות היהודית המשקפים הלך רוח זה ראוAlan L. Mittleman, A Short History of Jewish Ethics, Oxford 2012; Hava Tirosh-Samuelson, Happiness in Premodern Judaism: Virtue, Knowledge and Well-Being, Cincinnati 2003; Yehudah Mirsky, Towards the Mystical Experience of Modernity: The Making of Rav Kook, 1865-1904, Boston 2021

*** לדיון ממצה בשיטתו של המאירי על היבטיה הלכתיים וההגותיים ראו: Yaakov Elman, ʽMeiri and the Non-Jew: A Comparative Investigation’, Elisheva Carlebach and Jacob J. Schachter (eds.), New Perspectives on Jewish-Christian Relations, Leiden 2011, pp. 266-296



 


פרופ' יהודה מירסקי, תושב בקעה בירושלים, מחבר הספר 'הרב קוק: מבט חדש' (בהוצאת כנרת).


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אל ארצי (לקראת יום העצמאות)

על חולשת המילים בזמן הזה, על מחיר השימוש בתבניות היסטוריות, על הכוח ועל ריסונו. הרב דוד ביגמן בטור אישי ליום העצמאות.

יציאת מצרים כשינוי של כללי המשחק

אין מדובר רק בעם של עבדים היוצא לחופשי ועוזב את המקום שבו שועבד, אלא בעם המוכוון ליצור סדר חברתי חדש ושונה לחלוטין במקום שאליו הוא הולך.

Comments


bottom of page