כוח משיחי חלש: על הטרור היהודי ומקורותיו (תגובה לאביעד מרקוביץ)
- שי פורסטנברג
- לפני 15 דקות
- זמן קריאה 9 דקות
ב"מוסף הארץ" של שבת חול המועד פסח התפרסם מאמרו של רעי־אהובי אביעד מרקוביץ, "המובן מאליו החדש". בראש ובראשונה, יש להעריך את המאמר על הקול הברור העולה ממנו נגד התפשטותה המחליאה של אלימות מתנחלים בחודשים האחרונים. מרקוביץ לא רק יוצא בתוקף נגד הטרור המופנה כלפי הפלסטינים תושבי הגדה, רכושם, גופם וחייהם, אלא גם מגנה בחריפות את ההסכמה שבשתיקה של רבים במגזר הציוני דתי ושל מנהיגיו לנוכח גילויי האלימות הללו.
מרקוביץ אינו מסתפק בגינויים, אלא מבקש לשאול על מהותה של התופעה, ולהציע לה הסברים מפוכחים. מאחורי הצורך להעניק הסבר ופשר לתופעה עומדת הצגתו של מרקוביץ את פרץ האלימות הזה כתופעה חדשה הנבדלת מההתנהלות שאפיינה בעבר את תנועת ההתנחלות. בהמשך לכך, הוא יוצא נגד הזיהוי האוטומטי של אלימות המתנחלים ושל ההסכנה לה כגילויים של משיחיות ושל גזענות במגזר הציוני דתי ובציבור המתנחלים. כפי שאבקש להראות בהמשך, ההסברים האלטרנטיביים שמרקוביץ מעלה אינם משכנעים באופן מלא ומחמיצים כמה נקודות מכריעות באירועים הבלתי נסבלים שלהם אנחנו עדים, והדבר נוגע לעצם הנחת היסוד לפיה מדובר בתופעה מסוג חדש. עם זאת, עצם הניסיון לעסוק בתהליכי העומק שמאחורי תופעות חברתיות וכיווני המחשבה שמרקוביץ מתווה יכול לשמש פתח מועיל לדיון מושכל במציאות המדממת המתקיימת מול עינינו.
אז למה לי פוליטיקה עכשיו?
אבקש לפתוח את הדיון בעניין מכריע שמרקוביץ אינו מתייחס אליו – האופן שבו הקונסטלציה הפוליטית הנוכחית מאפשרת את הטרור היהודי ומזינה אותו. מקריאת המאמר ניתן להבין כי כל מופעי האלימות האלה צומחים "מלמטה למעלה", על ידי שורה של פעילים פרטיים. התמקדות המאמר באידיאולוגיה המובילה אותם ובטיבה עשויה ליצור את הרושם כי האמונות והדעות של אותם פורעים הן המניע העיקרי לאופן שבו הם פועלים. אך למעשה המערך האידיאולוגי הסמי-ספונטני הזה הוא רק חלק מההסבר לתופעה, כאשר התמיכה הרחבה של גורמים בממשלת ישראל המגיעה "מלמעלה למטה" היא מרכיב לא פחות מכריע.
אסור לשגות בדמיונות שווא ולהאמין כי ברגע שתעלה ממשלה אחרת הטרור היהודי ייעלם כלא היה, אבל בלי התמיכה שלה הוא זוכה כרגע היקף הפעולות עשוי להצטמצם משמעותית.
האלימות זוכה לגב מלא של המשרד להתיישבות ולמשימות לאומיות של אורית סטרוק. היא נתמכת מחלוקת המשאבים - חלוקה בלתי שוויונית באופן קיצוני - שהשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' מוביל דרך החטיבה להתיישבות, ושמטרתה סיפוח דה-פקטו. במקביל, האלימות נהנית ממערכת אכיפה שעליה ממונה השר לבטחון לאומי איתמר בן גביר ושאינה מעוניינת להשקיע כל מאמץ במניעת הבערת השטח. מינויים של שני בני הציונות הדתית לעמוד בראש גופי הפעלת הכוח הרלוונטיים הנוספים מקשה עוד יותר על מאבק בתופעה – בין אם מדובר במינוי דוד זיני החרד"לי לעמוד בראש שב"כ, ולמרבה הצער גם במינויו של אבי בלוט, בן לאגפים מעט ליברליים יותר של המגזר, כאלוף פיקוד המרכז. ברקע, ראש הממשלה נוקט בהתעלמות לנוכח גילויי האלימות, ואינו מעוניין להתעמת עם הגורמים הקיצוניים המרכיבים את הקואליציה שלו. במקרה הטוב הדבר קורה כי הוא עסוק מדי בניסיונותיו הכושלים לעצב מחדש את המזרח התיכון (אם כי מתברר שיש לו פנאי לנטר הערות ביקורתיות בתקשורת ולהתנגח בבג"ץ), ובמקרה הפחות טוב – בגלל התעקשותו להימנע בכל מחיר מהמשפט שבו הוא מסובך עד צוואר.
ניתן לשקוע ביאוש לנוכח מצב העניינים הזה, שבו המערכת הפוליטית שאמורה לייצג אותנו ממלאת בפועל תפקיד מכריע בעידוד האלימות והטרור. אך עובדה זו ממש יכולה גם לנסוך בנו אופטימיות. אם האלימות מתאפשרת במידה רבה בזכות ממשלה שמעניקה לה גב, היא יכולה גם להיפסק בהינתן ממשלה שתפעל באופן אחר. אסור לשגות בדמיונות שווא ולהאמין כי ברגע שתעלה ממשלה אחרת הטרור היהודי ייעלם כלא היה, אבל בלי התמיכה שלה הוא זוכה כרגע היקף הפעולות עשוי להצטמצם משמעותית.
בחודשים הקרובים אמורות להתקיים בחירות. עלינו להבהיר לפוליטיקאים שלנו כי טיפול יסודי באלימות הממארת הזו מוכרח להיות תנאי סף לתמיכה בהם. אמנם כתגובה לאלימות ראינו התגייסות מרשימה לנוכחות מגינה של אזרחים ישראלים הפועלים יחד עם הקהילות המקומיות; אלה תופעות מבורכות הממלאות תקווה על עתיד טוב יותר לארץ הזו. עם זאת, חשוב לזכור כי הנוכחות המגינה מעניקה פתרונות מקומיים בלבד, מה גם שרמת האפקטיביות שלהם בהגנה מפני הפורעים הולכת ופוחתת ככל שאלה מביעים יותר ויותר נכונות לפגוע גם ביהודים המלווים. פתרון שורשי לבעיה זו מוכרח לעבור בתווך הפוליטי ואסור לנו להזניח את הזירה הזו או להתייאש מראש באשר לסיכויי ההצלחה שלה.
שכרון כוח וחוסר אונים המשמשים בעירבוביה מלווים את האתוס המכונן של גוש אמונים מראשיתו, ובלי ההבנה של סתירה יסודית זו יקשה עלינו להבין מושגים חשובים בתפיסתם כמו "ממלכתיות" או "משיחיות".
ישנו מרכיב נוסף בסיטואציה הפוליטית הנוכחית שעשוי להסביר את העלייה בגילויי האלימות. מרכיב זה אינו מוזכר במאמר של מרקוביץ, ולמעשה נעדר באופן כמעט גורף מהשיח על התופעה. בעיני אי אפשר להבין את המתרחש מבלי להתעכב עליו. גם הוא, במובנים מסוימים, יכול להעניק אופטימיות מסוימת באשר לסיכויי ההצלחה במאבק הזה. לדעתי, אי אפשר להבין את ההחמרה שאירעה בחודשים האחרונים שלא סביב הפסקת הלחימה בעזה. הנסיקה במספר מקרי האלימות החלה לאחר שישראל חתמה על עסקת החטופים האחרונה ונסוגה ממרבית השטחים שעליהם השתלטה ברצועת עזה. חזון ה"כיבוש-גירוש-התיישבות" שהוביל את הימין הקיצוני התבדה, ובמקומו ממשלת ישראל נאלצה ליישר קו עם הממשל האמריקאי ולהציל את חיי החטופים. יתר על כן, לא רק שהשאיפה להתיישב ברצועה נגוזה, אלא שסביב החתימה על ההסכם, טראמפ הצהיר שוב ושוב כי בשום אופן לא יהיה סיפוח ישראלי של הגדה המערבית. כלומר, השאיפה המרכזית שהובילה את הימין הישראלי בכלל, ואת הימין הדתי בייחוד, הושפלה עד עפר. אם תחת ממשלת ימין "על מלא" ועם הממשל האמריקאי האוהד ביותר שניתן להעלות על הדעת אפסו סיכויי הסיפוח, הרי שמבחינת הגרעין הקשה של תנועת ההתנחלות אין ברירה אלא לפנות לאלימות הקשה ביותר כדי להשיג את הארץ שלדעתם מובטחת להם בלבד. במובן זה, ולמרות התפשטות המהירה של הטרור היהודי והתמיכה הפוליטית הנרחבת שהוא זוכה לה, האלימות אינה תוצר של כוח אלא דווקא עדות לחולשה.
פרדוקס הממלכתיות
לכאורה נראה כי הטענות שהעליתי עד כה כמעט סותרות זו את זו: האם גל האלימות והטרור מעיד על הכוח הפוליטי שמחזיקים גורמי הימין הקיצוניים או דווקא על חולשתם ועל חוסר יכולתם לממש את שאיפותיהם הטוטאליות? אלא שסתירה זו אינה מקרית; היא סממן מרכזי של המחשבה המתנחלית. שכרון כוח וחוסר אונים המשמשים בעירבוביה מלווים את האתוס המכונן של גוש אמונים מראשיתו, ובלי ההבנה של סתירה יסודית זו יקשה עלינו להבין מושגים חשובים בתפיסתם כמו "ממלכתיות" או "משיחיות".
בהתבטאות שלו משנת 1981 אמר הרב יוחנן פריד, מראשי גוש אמונים דאז: "גוש אמונים באמת מדבר אל כל העם [...] דעתנו היא שההתישבות בארץ־ישראל היא גורם מפתח להחזרת עם ישראל לעצמיותו, לדרכו הראשונה, למקוריותו". בדבריו ניתן לזהות פרדוקס מסוים שאיתו פריד מנסה להתמודד. מצד אחד הוא טוען כי גוש אמונים מייצגים באופן מלא את תושבי ישראל (או לפחות את היהודים שביניהם). מצד שני, הוא גם יודע כי הלכה למעשה התמיכה בהם ובמפעלותיהם אינה בקונצנזוס, אלא נתונה לפולמוס חריף בין קבוצות ואסכולות פוליטיות שונות (שנה לאחר מכן, לאור התמיכה הציבורית הנרחבת בפינוי ימית, הפער הזה יצוף מעל פני השטח). כדי ליישב את הסתירה הוא נאלץ לטעון כי התמיכה בגוש אמונים אינה מתקיימת באופן ישיר, אלא במישור טמיר ונעלם – ב"עצמיותו" ו"מקוריותו" של עם ישראל. לדבריו, ההתנחלויות עצמן הן אמצעי לחתור לאותה "עצמיות" ולחשוף את התמיכה בהן - שכביכול התקיימה כל הזמן. תוך פנייה לשיח מהותני ובעזרתה של תורת הרב קוק, נוצרת פה, בעצם, טענה בלתי ניתנת להפרכה.
תפיסה מהותנית זו, שדבריו של פריד הם דוגמה קטנה וכמעט מקרית שלה, היא אבן הפינה של מושג הממלכתיות המתנחלי. ממלכתיות זו אין פירושה נאמנות לציבור הישראלי כמות שהוא, על רצונותיו הקונקרטיים ועל המוסדות שהוא מקים, אלא נאמנות לישראל מדומיינת שהיא למעשה התגלמות של החזון שאותו מפעל ההתנחלויות מבקש להוציא לפועל. באופן אירוני, תפיסת הממלכתיות הזו מצדיקה מעצם מהותה אי ציות לחוקי המדינה, וזאת מכוח ציות לצו הנמצא לדידם במעמד גבוה יותר.
ניתן לטעון כי תפיסת הממלכתיות הזו לא היתרגמה לאורך רוב השנים לעימות חזיתי עם המדינה ועם חוקיה ולכן אין לראותה כתומכת באי ציות. אך טענה שכזו מניחה מקרים קיצוניים יחסית של אי ציות – כמו סרבנות חיילים או טרור יהודי – ומתעלמת מהתופעה הנרחבת של השתלטות על שטחים ועל אדמות ושל הקמת מאחזים, חוות ויישובים ללא אישור. ההיגיון המסדר של שיטת הפעולה זו הוא לפעול שלא במסגרת החוק, מתוך מחשבה שהשתלטות זו היא המעשה הנכון והמתבקש.
גם בהתבטאויות של נאשמי המחתרת היהודית על הפעולות האלימות שבהן היו מעורבים ניתן למצוא דוגמאות לדרך המחשבה הזו. כך למשל אמר חגי סגל בראיון למעריב בשנת 2013: "אם השאלה היא אם קבוצה פרטית צריכה לפגוע בהם, כן או לא, אז נראה שלא. זה לא בריא למדינה. למרות שאני לא צריך להזכיר לך שכשזה קרה, אם היית עושה סקר היית רואה שרוב הציבור לא אהב את בסאם אלשכעה וכרים ח'אלף [= ראשי הערים שבניסיון ההתנקשות בהם היה סגל מעורב]." הגם שהוא מודה שאולי חברי המחתרת היהודית לא היו צריכים לפעול באופן עצמאי – ובכל זאת הוא מסייג את זה ב"נראה ש" ולא אומר זאת ללא כחל ושרק – הוא מתעקש כי הייתה תמיכה ציבורית רחבה בפעולה שלהם. זאת תוך מחיקת ההבדל שבין "לא אהב" לבין ניסיון התנקשות אקטיבי, ובשעה שגם מנחם בגין, ראש הממשלה מהימין, גינה את המעשים.
משיחיות לא טוטלית
מושג הממלכתיות שימש אותנו עד כה לתיאור תודעה עצמית הרואה בחזון שלה את הרצון הכמוס של כל הציבור. שימוש כזה מניח כי אין מושג אחיד של ממלכתיות המוסכם על הפלגים השונים של החברה הישראלית. גישה זו שונה מאוד מהדרך שמרקוביץ בוחר לצעוד בה. במאמר הוא מגדיר את הממלכתיות כאתוס שבמרכזו "האמון בסמכות של מוסדות המדינה". לדבריו, אתוס שכזה התקיים לאורך רוב שנות קיומה של המדינה בקרב מרבית הציבור הישראלי, אך בשנים האחרונות הלך והתפורר. ברקע של תהליך זה עומד אובדן האמון בצבא בעקבות המחדל הביטחוני בשבעה באוקטובר. אך לדבריו הידלדלות הממלכתיות היא למעשה תהליך עמוק יותר העובר על החברה הישראלית כולה. החברה הישראלית נקרעת למגזרים הנפטרים מהאתוס הממלכתי מחד ומהערכים המגזריים המייחדים אותם מאידך, ומתמקדים כל אחד בהבטחת "פריבילגיות מגזריות" בלבד. במגזר הציוני דתי, קובע מרקוביץ, הפריבילגיה המרכזית שאותה יש לטפח ולהבטיח היא האוטונומיה החינוכית המתקיימת בשטחים.
מרקוביץ תולה את אלימות המתנחלים בקריסת הממלכתיות. לפי הקריאה שלו, אובדן האמון במוסדות המדינה כמסגרת המבטיחה הגנה וסדר הוא שגרם לפורעים להפסיק לראות במדינה את המונופול על הכוח והצדיק בעיניהם את "לקיחת החוק לידיים". פרשנות זו של האירועים מתקשרת לכמה נקודות שכבר הוזכרו לעיל – כגון תפיסת גל הטרור הזה כאירוע חדש ונבדל ממופעים אחרים של אלימות בגדה, או התעלמות המאמר מהקשר האמיץ שבין הטרור ובין בכירי המערכת הפוליטית. אגב כך, מעניין להתעכב על העובדה שמרקוביץ בוחר גם שלא לקשר את לקיחת החוק לידיים לטשטוש שמקיימת האלימות הזו בין לוחם חמוש ואזרח לא מאיים בצד הפלסטיני, טשטוש העומד, כפי שהוא מציין, בתשתית הלגיטימציה שלה.
לאור המחלוקת סביב הממלכתיות ומשמעותה, אני מבקש לחזור פה לאחת הטענות המעניינות והפרובוקטיביות במאמרו של מרקוביץ. לדבריו, המונח "משיחי" בהקשרי הטרור היהודי אינו "מועיל במיוחד", והוא אף "ניסיון נואל ופחדני של המרכז החילוני־ליברלי [...] להרחיק מעל עצמו את סכנת הלאומנות הרובצת לפתחו". הגדרת המשיחיות שעליה הוא מתבסס שאובה מכתיבתו של ההיסטוריון יעקב טלמון, ומרקוביץ מנסח אותה כ"אידיאולוגיה פוליטית שמבטיחה גאולה ומובילה למשטר טוטליטרי של עריצות". לדברי מרקוביץ, בלי ממלכתיות מהסוג שהחברה הישראלית איבדה לא יכולה לצמוח משיחיות, כי המשיחיות - כפי שהוא מבין אותה - לא תתקיים במיעוט ובהיעדר יומרה לעיצוב סדר יום כלל חברתי. מאחורי הטרור היהודי לא ניצבת אפוא טוטליטריות, כי אין בחברה הישראלית טוטליות אלא דווקא התפרקות לשבטים ולמחנות. ממילא יוצא לפי המהלך הזה כי מושג המשיחיות לא רלוונטי להבנת האירועים.
המשיחיות היא היא במידה רבה הכוח שמצליח לאזן בין תודעת המיעוט והשלטון, בין המגזריות והאופק הכלל לאומי. המשיחיות היא בת ברית נאמנה לתפיסות מהותניות. עבור מי שמאמין בה, המשיחיות מגלה שהוא בצד הנכון של ההיסטוריה, יקרה אשר יקרה; היא מצדיקה כל פעולה, ותהיה אלימה ובלתי מוסרית ככל שתהיה.
אני מסכים עם מרקוביץ כי החברה הציונית דתית והמתנחלית אכן רואה את עצמה כמיעוט בתוך חברה שונה ממנה. יתר על כן, מבלי להכיר בעמדה זו, לא ניתן להבין כיצד הצליחו נציגי המגזר בפוליטיקה לאמץ תכסיסים ריאל פוליטיים מתוחכמים, לצבור כוח ולהשיג השפעה ציבורית רחבה בהרבה מהתמיכה הציבורית שהם אכן זוכים לה. כאמור, התדמית הזו לא מונעת מהקבוצה לפתח תפיסות משיחיות – טוטליטריות וטוטליות – הבאות לידי ביטוי בבטחון העצמי של בני הקבוצה בכך שחרף היותם מיעוט הם מייצגים למעשה את המהות הנסתרת של הקולקטיב כולו.
אלא שהמשיחיות היא היא במידה רבה הכוח שמצליח לאזן בין שני הכוחות התודעתיים הללו – בין תודעת המיעוט והשלטון, בין המגזריות והאופק הכלל לאומי. ציר הזמן המשיחי, הנע תמיד בין מימוש חלקי בהווה להתגלמות מלאה בעתיד, מעניק לדרך המחשבה הזו ציר זמן ברור ומבטיח קשר אמיץ והכרחי בין שלבי המימוש השונים. במובן הזה, המשיחיות היא בת ברית נאמנה לתפיסות מהותניות. עבור מי שמאמין בה, המשיחיות מגלה שהוא בצד הנכון של ההיסטוריה, יקרה אשר יקרה; היא מצדיקה כל פעולה, ותהיה אלימה ובלתי מוסרית ככל שתהיה.
התפיסה המשיחית הזאת היא גם מה שמבדיל בין האלימות המתנחלית ובין מאפיינים מסוימים של ההיסטוריה הציונית. אכן ישנם כמה קווים מקבילים בין התופעות: אי אפשר להתעלם מאותם רגעים בהיסטוריה הציונית שבהם היו גילויים של גזענות ואלימות כלפי יושבי הארץ הערבים, מה גם שפעילות של אוונגרד לאומי המתיישב על דעת עצמו באזורי ספר כדי לייצר דומיננטיות יהודית ולקבוע את קו הגבול מוכרת מפעולות חלוציות כמו יישובי "חומה ומגדל". במאמרו מרקוביץ משתמש בדמיון הזה כדי לטשטש את מאפייניו המשיחיים והגזענים של הטרור היהודי. אך ישנו הבדל משמעותי: התודעה המשיחית הרווחת היום בציונות הדתית מעניקה למאמינים ודאות לגבי העתיד, ומכאן גם בטחון עמוק בצדקת דרכם. ודאות זו לא בהכרח אפיינה את הציונות במרבית ההיסטוריה שלה. לדוגמה, השאיפה להשיג בטחון בתנאים של אי-וודאות היא שגרמה לראשי התנועה הציונית להתפשר על מדינה רק בחלק משטחי הארץ, וכך להבטיח ריבונות ועצמאות. לעומת זאת, הניסיון להיאחז בארץ בכל מחיר, מכוח הבטחה עתידית מעורפלת, הוא שמוביל להשחתה הגמורה המתרחשת מול עינינו.
במאמר מרקוביץ מעמיד סטנדרט גבוה במיוחד לקיומה של משיחיות, ובעזרתו קובע כי הטרור בשטחים אינו נוגע למושג זה. אני, לעומת זאת, סבור כי יש להעמיד הגדרה גמישה יותר של משיחיות, שאינה מניחה את קיומה של טוטליות, אלא מנסה לייצר אותה כדי להתמודד עם חסרון וסתירות. קשה במיוחד להיאבק במשיחיות כזו, משום שסתירות ואיומים רק מזינים ומחזקים אותה. בבואנו להיאבק בה ובתוצאותיה, דומה כי דברי רבי טרפון במסכת אבות יכולים להציע כיוון מעשי: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה."
שי פורסטנברג הוא כותב ומתרגם, לומד ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מעורכי "המוסך - מוסף לספרות".