שני הדגלים החשובים ביותר עבור יהודים ליברלים בעת הזאת
- ד"ר אלכס סינקלר
- 30 באפר׳
- זמן קריאה 4 דקות
הביטו בתמונה הזו:
ממשלת ישראל ותנועת חמאס אינן מסכימות בדרך כלל זו עם זו, אבל שתיהן מסכימות על דבר אחד: שתיהן מסכימות שהתמונה הזו היא תועבה.
בצלאל סמוטריץ', איתמר בן-גביר ותומכיהם מאמינים שרק אחד מהדגלים הללו לגיטימי. הם טוענים שהדגל השני מייצג "עם מומצא" שאין לו קשר היסטורי לחבל הארץ שבין הנהר והים. מטרתם הציבורית המוצהרת היא למנוע מהדגל הזה להתנופף אי פעם מעל מוסדותיה של מדינה ריבונית בארץ הזו. הם חותרים להשיג את המטרה הזו באמצעות בנייה מתמשכת של התנחלויות יהודיות בכל רחבי הארץ.
גם יחיא סינוואר ומוחמד דף האמינו, ותומכיהם ממשיכים להאמין, שרק אחד מהדגלים הללו לגיטימי. הם טוענים שהדגל השני מייצג "עם מומצא" שאין לו קשר היסטורי לחבל הארץ שבין הנהר והים. מטרתם הציבורית המוצהרת היא להסיר את הדגל הזה המתנופף כיום מעל מוסדותיה של מדינה ריבונית בארץ הזו. הם חותרים להשיג את המטרה הזו באמצעות קמפיין של טרור בלתי נגמר נגד ישראלים בכל רחבי הארץ.
אינני טוען בשום אופן שישנה שקילות מוסרית כלשהי בין דרכי הפעולה של שתי הקבוצות הללו. אף על פי כן, יש דמיון מרהיב בדרך שבה כל אחת מהן מבקשת לעצב נרטיב פוליטי וחינוכי החותר לדה-לגיטימציה של הדגל - ולפיכך גם של ההיסטוריה והזהות הלאומית - של הצד השני.
למרבה הצער, דה-לגיטימציה הדדית זו של הדגל אינה מוגבלת לקצוות הקיצוניים של החברה הפלסטינית או הישראלית. הנרטיב של הימין הישראלי הקיצוני-משיחי השתלט על המיינסטרים של החברה הישראלית, עד כדי כך שהמשטרה של בן-גביר מחרימה כעת דגלי פלסטין בהפגנות, והם אסורים דה-פקטו במרחבים ציבוריים. ראש הממשלה נתניהו תמך באיסור הזה, למרות שבעבר לא הייתה לו בעיה ללחוץ יד בעליזות לנשיא הפלסטיני עבאס, בעוד הדגל הפלסטיני מתנוסס ברקע.
סמוטריץ' אולי אינו מאמין שהפלסטינים הם עם, אבל אני כן. כפי שיובל נח הררי ניסח זאת, בהפגנת שלום שנערכה אי-אז: "אנחנו יכולים להתווכח מתי בדיוק העם היהודי והעם הפלסטיני הופיעו. אבל הדבר החשוב הוא שכרגע שניהם כאן". לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית לאומית, בדיוק כפי שיש לנו היהודים.
אל לנו לקבל את העוולות הנעשות בשמנו על ידי אלמנטים דתיים קיצוניים אלו בחברה הישראלית. סמוטריץ' אולי אינו מאמין שהפלסטינים הם עם, אבל אני כן. כפי שיובל נח הררי ניסח זאת, בהפגנת שלום שנערכה אי-אז: "אנחנו יכולים להתווכח מתי בדיוק העם היהודי והעם הפלסטיני הופיעו. אבל הדבר החשוב הוא שכרגע שניהם כאן". לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית לאומית, בדיוק כפי שיש לנו היהודים, והדגל הפלסטיני הוא חלק מההגדרה העצמית הלאומית הזו באותה מידה שהדגל הישראלי הוא חלק מההגדרה העצמית הלאומית שלנו.
יהודים ליברלים בישראל שקועים בלא פחות מאשר מאבק על נשמתו של העם היהודי. מאבק זה כולל ענייני דת ומדינה, זכויות של זרמים יהודיים לא-אורתודוקסיים, תפקידם של יהודים חרדים בחברה הישראלית ובזהות היהודית, סוגי החינוך היהודי המתקיימים במערכת החינוך, וסוגיות רבות אחרות. הדגל הפלסטיני הוא אחת מהסוגיות הללו. אני מעריך שעבור חלקם, זהו סמל לא נוח; אכן, זהו הסמל המונף על ידי חמאס, על ידי אלו המייחלים למותנו ומייחלים לחיסול מדינתנו. אך זהו גם הסמל של פלסטינים אחרים – שרבים מהם היו מוכנים היסטורית לקבל את שאיפותינו הלאומיות כל עוד גם שאיפותיהם הלאומיות תתממשנה באופן משביע רצון. באמצעות הצגת הדגל הישראלי והדגל הפלסטיני יחד, אנו מראים לחמאס ולטרוריסטים פלסטינים אחרים שלא נוותר על מדינתנו ועל זהותנו הלאומית, ובה בעת אנו מראים לשותפים פלסטינים פוטנציאליים שאנו מקבלים את זהותם הלאומית ומבקשים לחיות עימם בביטחון, בכבוד הדדי ובשלום. גם אם אפשרות זו נראית רחוקה כעת, הצעד הראשון, כמו בכל תכנון אסטרטגי, הוא לשרטט את יעד הקצה הרצוי, וזה מה שעלינו לעשות.
גם בתפוצות עלינו להציג את הדגל הישראלי והפלסטיני יחד, מסיבות מעט שונות. חלקים נרחבים ממה שמכונה "השמאל הפרוגרסיבי" חותרים לדה-לגיטימציה מוחלטת לציונות. חזון העתיד שהם מבקשים להטמיע בלבבותיהם ובמוחם של צעירים אמריקאים, קנדים ובריטים הוא הבנה של "או-או", משחק סכום אפס של ישראל ופלסטין: הפתרון שלהם הוא הסרת ישראל והחלפתה בפלסטין. הם אמנם לא משתמשים באותן שיטות טרור כמו חמאס, אבל היעד הסופי של גישתם – מזרח תיכון ללא ישראל – זהה.
כיהודים, איננו יכולים לקבל את הדה-לגיטימציה, הגינוי וההדרה של הציונות ושל הדגל הישראלי מקמפוסים, ממצעדים וממרחבים ציבוריים אחרים. אבל אנחנו לא יכולים להילחם בשמאל הפרוגרסיבי בטיעון שלישראל יש זכות קיום, בעוד שלפלסטין אין. וגם לא כדאי לנו: זוהי טענה בלתי ניתנת להגנה מבחינה מוסרית, ואבסורדית מבחינה היסטורית.
הדרך היחידה להילחם בשמאל הפרוגרסיבי היא להניף את דגל ישראל ודגל פלסטין יחד. זה חייב להיות המסר שלנו. זו הדרך היחידה לתבוע את העליונות המוסרית והדרך היחידה לזכות בתמיכת המיינסטרים השפוי. ארגוני "הלל", מחנות קיץ יהודיים, בתי כנסת וארגונים יהודיים אחרים ברחבי העולם צריכים להציג בפומבי את שני הדגלים ברגעים מתאימים. עלינו להצהיר בגאווה שלישראל יש זכות קיום - זו משמעותה הפשוטה של הציונות - ובעת ובעונה אחת, שגם אנחנו בעד לאומיות פלסטינית שאינה שוללת את קיומנו; שאנו שואפים לעתיד שבו שתי השאיפות הלאומיות הללו יוכלו להתקיים זו לצד זו בביטחון, בכבוד הדדי ובשלום.
באמצעות הצגת הדגל הישראלי והדגל הפלסטיני יחד, אנו מראים לחמאס ולטרוריסטים פלסטינים אחרים שלא נוותר על מדינתנו ועל זהותנו הלאומית, ובה בעת אנו מראים לשותפים פלסטינים פוטנציאליים שאנו מקבלים את זהותם הלאומית ומבקשים לחיות עימם בביטחון, בכבוד הדדי ובשלום - גם אם אפשרות זו נראית רחוקה כעת.
כמובן, זה לא יספק חלק מהאנשים בשמאל הפרוגרסיבי. הם ימשיכו להשחית את דגל ישראל ולעודד דה-לגיטימציה לציונות, בדיוק כמו חמאס. הם ימשיכו לפלוט שטויות על קולוניאליזם התיישבותי (Settler colonialism). אבל רוב המיינסטרים האמריקאי, הקנדי והבריטי יבין ויתמוך בעמדתנו. אם נציג את יחסינו כלפי הציונות והלאומיות הפלסטינית בנוסח של "גם-וגם", במקום בנוסח "או-או", הרוב המכריע יחבור אלינו – באמריקה, בקנדה, בבריטניה, וגם במזרח התיכון.
הצגת דגלי ישראל ופלסטין יחד היא מעשה חכם מבחינה אסטרטגית; היא גם המעשה הנכון מוסרית. היא יכולה להוביל לשינוי של כללי המשחק. הבה נגרום לזה לקרות.
[טור זה פורסם לראשונה באנגלית ב- Times of Israel בחודש יולי 2024, והוא זמין לקריאה כאן. אנו מודים ל- Times of Israel על הרשות לפרסמו כעת בתרגום עדכני לעברית].
ד"ר אלכס סינקלר הוא איש חינוך וכותב.
