בחיפוש אחר מפגש: שיחה עם ניר חוני ינובסקי על מחאה מסוג אחר
"כשהתחלתי לעשות את מה שאני עושה כאן עכשיו", מספר לנו ניר חוני ינובסקי, "לא ידעתי בעצם איך קוראים לזה, וכל אדם שדיברתי איתו לקח את זה למקום אחר". שבוע לפני הבחירות, ינובסקי - ירושלמי, איש משפחה, עובד בהייטק - שינה את לבושו, נעמד מול בית הנשיא, שרטט סביבו מעגל, ונשאר בתוכו "עד שממשלת השבעה באוקטובר תזוז מפה". המעגל של חוני המודרני הפך למוקד עליה לרגל עבור רבים. בשיחה עמו ניסינו להבין את הצעד החריג הזה, ואת משמעותו.
***
"עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבֹא עַל הַצִּבּוּר מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַנּוּרֵי פְסָחִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ. הִתְפַּלֵּל, וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. מֶה עָשָׂה, עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן, עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין. אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. הִתְחִילוּ לֵירֵד בְּזָעַף. אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְתִקְנָן, עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ כָּךְ הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן. אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵת אֶבֶן הַטּוֹעִים. שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כג), יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" (משנה תענית ג, ח).
***
שלום! בימים האחרונים התרבו פרסומים על הנוכחות שלך כאן, והסיפור שלך עניין אותנו מאוד. ספר לנו בבקשה מי אתה ומה הביא אותך לפה.
קוראים לי ניר חוני ינובסקי. עד השבוע שעבר קראו לי ניר ינובסקי, ובשבוע שעבר הלכתי לרשות האוכלוסין והוספתי את השם חוני לשמי. עשיתי את זה בגלל שהמצב הוא מצב חירום. אני מבין שנשאר לנו עוד זמן קצר עד לבחירות, ואחרי הבחירות האלה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בממשלת השבעה באוקטובר, שדוהרת לעוד ארבע שנים של חורבן. זמנים נועזים דורשים גם צעדים נועזים. הגעתי לכאן ביום שני שעבר בחמש בערב, ביום שלאחר תפילת הגשם, ושרטטתי מעגל בפחם.
כמו חוני המעגל, נעמדתי ואמרתי: "אבינו שבשמיים, איני זז מכאן עד שממשלת השבעה באוקטובר זזה מכאן". ומאותו רגע אני חי כאן בתוך העיגול. הרבה אנשים באו לבקר אותי, נכנסים, מתחייבים לעשות דבר מה כדי שהממשלה הזאת תזוז, ושגם אני אוכל לזוז מהמעגל. אני מאוד מקווה שלסיפור הזה יהיה סוף טוב.
אתה מתכתב במעשיך עם סיפור תלמודי, ומייצר גרסה נוספת שלו בישראל 2026. אפשר לבקש ממך להשוות בין הסיפור במשנה, במסכת תענית, לבין הגילום והעיבוד שלך לסיפור?
קודם כול, חשוב לי מאוד לומר שאני שואב השראה מחוני, אבל אני לא חוני. אני גם לא מגיע לקרסוליים של חוני המעגל. מעבר לסיפור היפה על המעגל, ברור שהוא היה אדם עם הרבה מאוד מעלות ומטען רוחני, והיסטוריה משפחתית שהסיפורים מתארים באופן מדהים. אני לא מגיע לקרסוליים של חוני. אין לי שום כוחות.
אבל אני חושב שכאנשים שחיים בשנת 2026 ולוקחים חלק במאבקים חברתיים, אנחנו צריכים לשאוב השראה מהמאבקים החברתיים של תקופת התנ"ך, המשנה והתלמוד, ואולי בעיקר ממסכת תענית. מחיה גלבוע למדתי שמסכת תענית היא המסכת של האקטיביסטים, מסכת שכל כולה פעילות למען הציבור. ואני חושב שמן הפעילות הזאת אנחנו יכולים לשאוב השראה גם לחיים שלנו היום. אם לא נתעורר בזמן הקצר שנותר לנו אנחנו נמצא את עצמנו ביום שאחרי הבחירות עם ממשלה שדוהרת קדימה לעבר הפיכה משפטית, לעבר מלחמה אינסופית, ולעבר מעגל של שנאה ואלימות. ואם זה יקרה, חלילה, אנחנו נגיד לעצמנו - איך לא עשינו יותר? איך לא הבנו את זה? וכדי שזה לא יקרה, יש צורך לפעמים לעשות גם צעדים דרמטיים, בלי אלימות ובלי לעבור על החוק. וצעד דרמטי יכול להיות לשרטט מעגל ולעבור לגור בתוכו.
המקום הזה מאפשר לאנשים להגיד מה כואב, ולא רק מה הפתרון. ואולי זה גם השינוי שאני עובר פה.
וכדאי לשים לב להבדלים בין חוני התנאי לבין הסיפור שאני מנסה ליצור כאן. חוני ייצג את כל הציבור; אני, לעומת זאת, מייצג רק חלק מהציבור, ואולי אפילו רק את עצמי. גם המעשה הדתי שונה: חוני פנה קודם כל לקדוש ברוך הוא, ואני פונה גם לקדוש ברוך הוא, וגם לכל מי שיכול לעזור. ובזה אני רואה גם את עם ישראל, וגם את הנשיא שמול משכנו אני עומד. ובכל זאת, למרות ההבדלים, הפרשנות העכשווית שלי לסיפור נותנת לו משמעות חדשה. היא נותנת לאנשים יכולת לבוא ולדבר, לפרוק את המטען שלהם ולספר מה קרה להם בשבעה באוקטובר. כך, אפילו המעגל הקטן הזה הפך להיות במה לריפוי ולתיקון.
אתה אומר שאנחנו ברגע של מצב חירום, וזו תחושה שרבים שותפים לה. ומתוך תפיסת הרגע ההיסטורי, הזה אדם נורמטיבי כמוך, איש היי-טק, בוחר לפרוש מהמשפחה, להפסיק לעבוד ולישון ברחוב. אני מנסה להבין למה דווקא במצב כזה - בסיפור שלך, כמו גם בסיפור של חוני במשנה - צומחות דמויות כריזמטיות, צומחים קדושים שחורגים מהפרוטוקול. האם משמעות הדבר היא שבמצב הנוכחי אי אפשר יותר לסמוך על המוסדות ועל הסדר המדינתי, ולכן אין לנו אלא לחזור לדמויות כריזמטיות וליוזמות של יחידים?
אני רואה את זה אחרת. אני רואה את זה כהשלמה בין מוסדות לבין פעילים חברתיים. אני לא חושב שהסיבה שבגללה אדם צריך לצאת לרחוב היא קריסה של המוסדות. יש לי הרבה מאוד כבוד למוסדות. אני מכבד את בית הנשיא, אני מכבד את הכנסת, ואני מכבד גם את הממשלה כמוסד. אבל אני חושב שבתוך מציאות מורכבת אנחנו צריכים שתי כתפיים. אנחנו צריכים אנשים מסודרים בחליפות – ואם אפשר, נשים בחליפות – שיקבלו את ההחלטות הנכונות, יישאו באחריות ותהיה להם אקאונטביליות (אַחֲרָיוּתִיּוּת) כלפי הציבור; ואנחנו צריכים גם פעילים חברתיים שיזעקו את זעקתו של האדם הפשוט. אני חושב שאלה דברים שמזינים זה את זה. הפוליטיקאים צריכים להקשיב לפעיל החברתי הבודד, והפעיל החברתי הבודד צריך לכבד את זה שהפוליטיקאים עובדים בזה מהבוקר עד הערב. לכן, לדעתי, המעשים האלה משלימים.
חוני המקורי ייצג את כל הציבור; אני, לעומת זאת, מייצג רק חלק מהציבור, ואולי אפילו רק את עצמי. גם המעשה הדתי שונה: חוני פנה קודם כל לקדוש ברוך הוא, ואני פונה גם לקדוש ברוך הוא, וגם לכל מי שיכול לעזור.
אבל אתה לא עוד פעיל שזועק. הזעקה שלך משולבת במעשה יוצא דופן: אתה מסמן סביבך עיגול ולא יוצא מתוכו. אתה מגביל את התנועה שלך. ומה שנראה לכאורה כמו מעשה אקטיבי, גוזר עליך פאסיביות גופנית: אתה פשוט כאן ולא זז. מה זה עושה לך בגוף – לא לזוז כמה ימים?
זו שאלה ממש טובה. במובן מסוים, מה שאני עושה עכשיו הוא ההפך המוחלט ממיזמים חברתיים קודמים שלי. במיזמים קודמים רצתי ורכבתי על אופניים ועשיתי הכול בתנועה. במיזם אחד רכבתי עם הבן שלי כשהוא היה בכיתה א', מהחרמון עד אילת, לאורך כל יום הבחירות. במסע הזה רכבנו קילומטרים רבים ופגשנו המון אנשים. במיזם אחר, למען קידום הצבעה בירושלים, הכרזתי שכל ירושלמי שישלח לי וואטסאפ עם המילים "אני הולך להצביע" – אני ארוץ בשבילו קילומטר. ובאמת רצתי 314 קילומטר ב-149 שכונות בירושלים. זה היה כיף, אבל זה גם היה מחוץ לסרגל המאמצים הרגיל שלי. הנטייה הטבעית שלי היא לעשות מאבק שבו אני רץ ומנסה לפגוש את כולם. הפעם ניסיתי לקחת גישה הפוכה: להישאר במקום.
ובאמת מעולם לא חייתי כל כך הרבה זמן במעגל שהשטח שלו הוא שני מטר מרובע. אבל עצם זה שאני נמצא כאן נותן לאנשים את הלגיטימציה לבוא, כך שלא פחות משאני משנה את המציאות — הנוכחות שלי הופכת להיות חלק מהמרחב. ובאופן פרדוכסלי, חוויית העצירה במקום מאפשרת לי דווקא לפגוש אנשים שמגיעים מתוך המקום שלהם. בן אדם מגיע מהשטח כדי להגיד לי משהו — מי אני שלא אקשיב למה שיש לו להגיד? מי אני שלא אשתנה בעקבות משהו שהוא אמר?
אבל אנשים יכולים לראות את המעגל ולהגיד: יש פה איזה פסיכי שחושב שבשביל להביא את השינוי הוא צריך לעמוד בתוך מעגל.
נכון. אנשים באים ואומרים: "אוקיי, יש פה מישהו שעומד בתוך מעגל. אני לא רוצה לעמוד בתוך מעגל, לא מתאים לי. אבל מה אני כן יכול לעשות?". ואז אחד אומר: אני אהיה מזכיר קלפי. והשני אומר: אני אהיה מאלה שסופרים את הפתקים. והשלישי אומר: אני אסתכל על כל כתובות הוואטסאפ שיש לי ואדאג שכולם הולכים להצביע בבחירות. והרביעי הולך למפלגה ומתנדב בה. כל אחד עושה מאמץ. אני באמת חושב שזה לא בשמיים. במרחק של השתדלות קטנה של כל אחד ואחת מאיתנו נמצא הסיכוי ל- 80% הצבעה, ואולי אפילו 90% הצבעה. ואם נגיע ל- 90% הצבעה בגוש השינוי — השינוי יגיע. כך שהמטרה שלי היא לא שכולם יעמדו במעגל, אלא שכל אחד ייקח את המשל הזה ויגיד: אוקיי, אני לא עושה את מה שהוא עושה; אבל אני יכול לעשות משהו אחר.
בסיפור המשנאי חוני חוזר פעמיים על הביטוי "לא כך שאלתי". הוא מצליח להזיז משהו במציאות, אבל לא מגיע מיד למה שקיווה מראש. אתה יכול לדמיין את ה"לא כך שאלתי" שלך?
בקריאה שלי את הסיפור, החלק של "לא כך שאלתי", שבו הגשם חזק מדי או חלש מדי, נועד בין היתר להמחיש את הקשר הסיבתי בין הבקשה של חוני לבין התשובה של השמיים. אם בן אדם היה עומד בעיגול ואז היה יורד גשם, היינו יכולים לטעון שהמתאם לא מעיד על סיבתיות. יצא ככה, רצה הגורל. אבל ברגע שמתברר שהגשם הוא כמו דוש של מקלחת שמציית לבקשה של חוני, אנחנו מבינים שהסיפור משרטט קשר מאוד מיוחד בין ההתמרמרות והתפילה של חוני לבין השמיים.
חוויית העצירה במקום מאפשרת לי דווקא לפגוש אנשים שמגיעים מתוך המקום שלהם. בן אדם מגיע מהשטח כדי להגיד לי משהו — מי אני שלא אקשיב למה שיש לו להגיד? מי אני שלא אשתנה בעקבות משהו שהוא אמר?
אני לא יודע להחזיק את הקשר הזה עם השמיים. הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלי, וגם עם ישראל לא עובד אצלי. מתוך ההבנה הזו, אני לא יכול לומר "לא כך שאלתי", אבל אני יכול לחתור בכל פעם אל הצעד האחד הבא, ולאו דווקא אל פתרון שלם של כל הבעיות. למשל, אחרי השבעה באוקטובר, המאבק הראשון שלקחתי בו חלק היה המאבק למען החטופים. היו על כך הרבה השגות: למה רק זה? למה לא מה שקורה בעזה? למה לא מה שקורה בגדה המערבית? אנחנו לא אחראים גם לכך? אבל כשחשבתי על החטופים הגעתי למסקנה שאנחנו פשוט לא נוכל להתקדם לריפוי ולתיקון אם לא נציל כמה שיותר מהם. 46 חטופים שילמו מחיר על כך שהמאבק שלנו לא הצליח להשיב אותם בזמן. אבל כן הצלחנו להציל הרבה מאוד חיים.
לכן, לדעתי, הצעד האחד הבא הוא לדאוג שהממשלה שלא מאפשרת את התיקון תלך. אם לא יהיו 61 מנדטים לקואליציית השבעה באוקטובר, יהיה שינוי במציאות. גם אז יהיו לנו הרבה אתגרים: להוביל לפיוס בעם, להקים ועדת חקירה ממלכתית, ליצור מצב שבו ההפיכה המשטרית לא חוזרת, וגם לא גרסה הפוכה שלה, שבה אנשים דתיים מסוימים מרגישים שמדירים אותם מהמרחב. תהיה לנו הרבה עבודה. אבל כדי שנוכל לעשות את העבודה הקשה הזו, הממשלה הרעה הזאת, ממשלת החורבן הזאת, חייבת לפנות את מקומה.
אני רוצה לשאול אותך על המשמעות של הבחירה בדמות מהמסורת היהודית. האם יש בכך גם ניסיון להתערב באופן שבו השיח הדתי מתנהל כרגע?
אני מאמין שהרבה פעמים האישי הוא הפוליטי, ולאו דווקא בהקשר הדתי. הבחירה שלי בחוני, וגם הבחירה להוסיף אותו לשם שלי, נובעת מכך שאני רואה בו פעיל חברתי מעורר השראה. במובן זה, הוא פשוט חלק מהעולם שלי, כמו דמויות תנאיות ותלמודיות ודמויות מימי הביניים שגם הן חלק מהתרבות שלי. וזה לא רלוונטי מבחינתי אם זו תרבות דתית או חילונית. זו התרבות של עם ישראל. העובדה שאני עושה את זה גם מנכיחה במרחב את ההבנה שיש הרבה דרכים להיות חוני, ויש הרבה דרכים להתחבר למעשה שלו.
הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלי, וגם עם ישראל לא עובד אצלי. מתוך ההבנה הזו, אני לא יכול לומר "לא כך שאלתי", אבל אני יכול לחתור בכל פעם אל הצעד האחד הבא, ולאו דווקא אל פתרון שלם של כל הבעיות.
במובן זה, המעשה הזה באמת שובר מעט את הפרדיגמה. כי הרי מה עולם הדימויים שלנו? אנחנו רגילים מאוד לראות סטיקרים של ש"ס שאומרים: "תצביעו לקדוש ברוך הוא, תצביעו ש"ס", כאילו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו התפקד למפלגה הזו. אנחנו לא רגילים, לעומת זאת, לאנשים שמגיעים מכיוון אחר ואומרים - רגע, המסורת הזאת היא גם שלי, והתרבות הזאת היא גם שלי, והדמויות שעליהן מסופר בה לוקחים חלק גם בעיצוב הזהות שלי. ולפעמים מדובר גם בדמויות של נשים שנדחקו לשוליים, וההנכחה שלנו אותן יכולה להרחיב את העולם שלנו עוד יותר.
אבל יש עוד משהו בדמות של קדוש המביא גשם. הוא קדוש, והגשם הרי לא מפלה בין אדם לאדם. הוא מביא גשם לכל האנשים במרחב. הוא מביא את ברכת הטבע עבור כולם - יהודים, לא יהודים, כולם.
תראי, אני לא מרגיש בנוח עם המילה "קדוש". אני סתם בן אדם, וטוב שכך. ובכלל, הפעיל החברתי — תמיד טוב שיהיה סתם בן אדם, כי זה התפקיד שלו. יש מספיק אנשים שחושבים שהם קדושים בכנסת. אנחנו צריכים אנשים רגילים, ואלה האנשים שאנחנו צריכים ברחוב. ולכן אין פה קדושה.
אבל הגשם נופל על כולם, וגורם לאנשים לחוויות שונות - והחוויות השונות האלה מוצאות מקום בתפילה שלנו: אנחנו לא מתפללים על הגשם עד ז' במרחשוון, כי אכפת לנו מן האנשים שעלו לרגל וצריכים לחזור לבבל, שלא ייתקעו בדרך בבוץ; ומצד שני אנחנו אומרים לקב"ה: אל תקשיב לתפילתם של עוברי דרכים, ומבינים שיש אנשים שהאינטרס שלהם שונה מהאינטרס הכללי.
גם המחאה שלי פה מכירה בכך שלאנשים שונים יש חוויות שונות, ושבכל זאת לפעמים נכון לבקש מהקדוש ברוך הוא את מה שנוגע דווקא לאינטרס הכללי. הממשלה הנוכחית, למשל, לא רוצה ליפול, והאינטרס שלה איננו זהה עם האינטרס הכללי כפי שאני מבין אותו. לכן אני מתפלל לאל שלא יקשיב לתפילתם של פוליטיקאים שנאחזים בכיסאות שלהם. אני פוגע באינטרס שלהם באופן מודע.
ובכל זאת, יכולת לשבות רעב, או לעשות צעד מחאתי מוכר אחר. אבל בחרת בצעד שיש לו הקשר תיאולוגי, כמעט מיסטי. אתה הרי לא מבקש לבוא רק מול בית הנשיא, או מול הממסד; אתה תופס משהו בזיכרון הקולקטיבי ומעורר אותו. וזו לא רק הסימבוליות של השימוש במקורות שעליה דיברנו קודם. יש פה משהו שאולי אפילו אתה לא רוצה לומר במפורש. במילים פשוטות: אוקיי, אתה לא רואה את עצמך כחוני, אבל בכל אדם שבוחר להיות חוני מסתתרת גם איזו תקווה ניסית, לא?
זו שאלה מאוד קשה, אבל כדאי לזכור שיש גם אנשים דתיים שלא מקווים לניסים. ויש גם גישות אחרות. שפינוזה, למשל, רואה בנס תקלה. הוא אומר: הגדולה של האל היא לא בניסים; הגדולה שלו היא בכך שהוא ברא עולם שמתנהל לפי חוקי הפיזיקה אחד לאחד. אבל, בעיני, יש כאן משהו יותר עמוק. כשנכנסתי למאבק על החטופים התחלתי לישון בכיכר החטופים, במאהל מחאה, כמו שאני יודע. ואז הגיע ארגון "איילת השחר" ורצה להתפלל, והיו שם מי שאמרו: מה הקשר לתפילה? ובכל זאת, כשזה קרה, עוצמת החיבור שנוצרה שם בין המשפחות והמחאה האזרחית, כשאנשים באמת התפללו מכל הלב, היתה משהו שמעבר למילים. זה לא היה נס, זה פשוט היה כלי אחר.
הכלי הזה לא סותר את החשיבות של הכלים האוניברסליים שאני משתמש בהם הרבה - מאהל מחאה, שביתת רעב - ובמאבק על החטופים, שבתתי רעב שישה ימים מול הכנסת. הכלים האלה הם כנים וטובים וצריך להשתמש בהם. ועם זאת, יש משהו בכלים כמו זה שבו אני משתמש כאן עכשיו, שמעוררים אותנו דווקא לאיזו צניעות ביחס לגבולות הכוח האנושי שלנו. כי לא הכל תלוי ב"כוחנו ועוצם ידינו". אנחנו צריכים גם את רצון השמיים. זה לא אומר חלילה שאנחנו צריכים להגיד שאלוהים יקבע ואנחנו לא נשים פתק. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, ואנחנו צריכים לעזור לעצמנו. אבל מצד שני, לא הכל בידינו. לכן הדרישה שלי מופנית כלפי הציבור, וכלפי הממשלה, וכלפי הנשיא, אבל גם כלפי השמיים.
יש לך מחשבות גם על אפשרות הכישלון? הבה נניח שהממשלה הנוכחית נשארת. אתה לא יוצא מכאן עד... מה בעצם אתה עושה? מה התרחיש למקרה שזה לא עובד?
אני חושב על כך הרבה, ואין לי פתרונות. ברור לי שיש סיכוי לא קטן שהמיזם הזה ייכשל. אבל אם הממשלה הזו תמשיך לארבע שנים נוספות, הצרה הכי קטנה בחיים שלי תהיה שאני תקוע בתוך מעגל אבנים. הכי קטנה. צרה גדולה הרבה יותר תהיה שאני תקוע בתוך מעגל של איבה, של הקצנה, של גזענות, של אלימות; שאני לא מזהה את המדינה שלי במראה; שהמדינה שלי הפכה להיות מצורעת בעולם.
יש משהו בכלים כמו זה שבו אני משתמש כאן עכשיו, שמעוררים אותנו דווקא לאיזו צניעות ביחס לגבולות הכוח האנושי שלנו. כי לא הכל תלוי בנו.
והצרות האלה כל כך גדולות, עד שהצרה הקטנה של "מה אני עושה עם המעגל" היא באמת חסרת חשיבות. הנקודה היא שגם אם אני לא יודע איך זה ייגמר, אני יודע שעלי להקדיש את כל כולי לכך שבימים הקרובים נצליח לשנות את המציאות. ואני ממש מקווה שהקהל שמקשיב לזה, והקהל שקורא את זה, יבוא ויצטרף אליי. זה מאוד מאוד פשוט להצטרף. לא צריך לדחוף את עצמך בתוך מעגל. כל אדם שמגיע לכאן לוקח אבן מהגיגית ואומר מה הוא מתחייב לעשות כדי שהממשלה הזאת תזוז וחוני יוכל לצאת מהמעגל, ושם את האבן. יש כבר מאות אבנים מסביבי, וכולם מוזמנים להצטרף.
אני משערת שיש גם תגובות שליליות למה שאתה עושה פה.
כן, אם כי אני קצת מופתע מכך שתדירות התגובות השליליות נמוכה יחסית. אבל יש בהחלט גם אנשים שלא אוהבים את המיזם. ויש אנשים שמאוד רוצים שהממשלה תישאר. חלקם באים לשיח עמוק ונעים, וחלקם צועקים, מקללים ויורקים. גם זה חלק ממה שקורה כאן.
אחת מהתוצאות של ממשלת השבעה באוקטובר היא שאצל הרבה מאוד אנשים הניצוץ של האמפתיה כבה, ואני חושב שזה חלק מתיקון העומק שנצטרך לעשות. הרי גם אחרי שנחליף את הממשלה הזאת השסע בעם יהיה גדול, יהיה פילוג ותהיה שנאה, ואנחנו נצטרך לחשוב איך מדליקים את הניצוץ הזה מחדש באהבה.
אני בכל זאת חושבת שיש בך קורטוב של איש קדוש, במעשה הזה.
אני אדם פשוט.
ואף על פי כן, אתה עושה אקט בתוך המסורת, אתה פורש מהמשפחה שלך, מהבית, אתה חוזר לתנאים מאוד בסיסיים. זו נזירות בגוף. זה לא דבר קל. ולמרות שאתה חומק מהתגית של האדם הכריזמטי והקדוש, אני רוצה לשאול: אתה מרגיש שזה מייצר בך שינוי אישיותי, טרנספורמטיבי? כולנו סופרים צעדים כל היום, ורק אתה עוצר מלכת. אתה מעלה מעין טקס, פרפורמנס, והוא גופני מאוד. אתה מתלבש כמו חוני, אתה לא זז כמו חוני. אתה משלם מחירים.
שאלה קשה. קודם כול, כן. אני משלם מחיר אישי ומחיר משפחתי כבד מאוד. הילדים שלי משלמים מחיר, ואני מאוד מאוד מתגעגע אליהם. אבל המחיר שאני משלם בטל בשישים לעומת התועלת שאני מנסה להשיג, והוא בטל בשישים לעומת המחירים שכל כך הרבה אזרחים בחברה הישראלית כבר שילמו וממשיכים לשלם. המשפחות השכולות, משפחות החטופים. כל בן אדם שעושה מילואים משלם מחיר הרבה יותר כבד מהמחיר שאני משלם. וכל בן אדם שיוצא לפעילות חברתית בחברה החרדית, נניח, משלם מחירים הרבה יותר כבדים ממני. ביקרה כאן למשל אביגיל היילברון, שיצרה את "לא תשתוק", מיזם שחושף פגיעות מיניות בחברה החרדית. וביקרה כאן נעמי אברהם, שהיא פעילה חברתית למען עצמאות החינוך החרדי והוצאתו מידיהם של עסקנים. כל אחת מהנשים האלה היא מופת עבורי, כי המחיר החברתי שהן משלמות על פעילות חברתית בחברה מסורתית הוא הרבה יותר כבד.
כשהתחלתי לעשות את מה שאני עושה כאן עכשיו, לא ידעתי בעצם איך קוראים לזה, וכל אדם שדיברתי איתו לקח את זה למקום אחר. מישהו שעוסק ברווחה אמר לי - "אוקיי, בוא תכיר את נוהל דרי רחוב, כי אתה בעצם הופך להיות הומלס". אני לא חושב שאני הומלס, אבל הנוהל חושב שאני הומלס. בחור אחר, אמן, אמר לי - "מה שאתה עושה נקרא endurance performance, וכדאי לך ללמוד מאנשים שעשו את זה ושמו את עצמם בקוביית זכוכית מעל נהר התמזה". כך למדתי שיש לזה המון פנים.
אבל יותר מכל, בעיניי, זה חיפוש אחר מפגש. אני נמצא פה כדי לאפשר מפגשים מסוג אחר. ומסתבר שהתלבושת המצחיקה הזאת עוזרת לאנשים לבוא ולהתחבר למשהו אחר, לקיים דיון שאיננו הדיון הפוליטי הרגיל של שולחן השבת. וזה מאפשר לחרדים לבוא ולהגיד לי מה מביא אותם להצביע למפלגת הציבור החרדי, ולאנשים מהציונות הדתית לבוא ולהגיד למה הפעם הפתק שהם ישימו לא יהיה לציונות הדתית. וזה מאפשר לערבים לבוא ולהגיד לי למה הם עברו להצביע רע"ם ומעדיפים אותה על פני הרשימה המשותפת. וזה מאפשר לאנשים להגיד מה כואב, ולא רק מה הפתרון. ואולי זה גם השינוי שאני עובר פה. אני רק מקווה שיהיה לזה סוף טוב.
***
