"שובה ישראל עד ה'": כאשר התורה הופכת למכשול (דרשה לימי התשובה)

הנבואה האחרונה של הושע, הנקראת ב'שבת שובה', פותחת בכישלון: 'שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוונך' (הושע יד, ב). הנבואה גם חותמת בכישלון, אך הפעם, כפי שהנביא עצמו רומז, קשה הרבה יותר להבין את משמעות הדימוי, ולכן הוא שואל 'מי חכם ויבן אלה נבון וידעם? כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם' (שם, י). הנביא פונה למסורת החכמה, לפיה אותה דרך טובה שה' נותן מספקת מסלול בטוח עבור הצדיקים, אך הפושעים נכשלים בה. ובדומה לכך במשלי (י, כט): 'מעוז לתום דרך ה' ומחיתה לפועלי אוון'. 

אבל איך דרך ה' עצמה הטובה והישרה יכולה להוות מכשול? בפשטות, בעולם ללא חוק, נורמה וסדר, כולם מועדים להיכשל בהליכתם. סלילתה של דרך מבטיחה שגשוג למי שמוכנים לצעוד בהתאם לנתיבים, לכללים וליעדים, בעוד שמי שמבקש דרכי מעקף, פועל בסתר ומבקש לנוע כרצונו, ניכר ברשעותו ונכשל בהליכתו. ביטוי נוסף וחריף לכך שהאל המספק תשועה, מיניה וביה גם מכשיל, מופיע בדברי ישעיהו (ח, יג-טו): "אֶת ה' צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם: וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָ͏ִם".  לכאורה, זו עובדה כמעט בנאלית, שאם אין כללים אי אפשר לעבור עליהם, ואם אין חוקים גם אין עבירות ועונשים. אלו שני צדדים של אותו מטבע, ולכאורה ראוי שמי שעובר על החוק ייכשל ויסבול. אך אם כך, למה אנחנו מרגישים אי-נוחות למשמע האיום החוזר בדברי הנביאים שדרך ה' או ה' עצמו יהיו אבן נגף או צור מכשול, פח ומוקש?

קדמונינו, גם מקרב החכמים וגם אחרים, עמדו על כך שלמרבה הקושי, גם הליכה בדרך התורה עשויה להכשיל.

קדמונינו, גם מקרב החכמים וגם אחרים, עמדו על כך שלמרבה הקושי, גם הליכה בדרך תורה עשויה להכשיל. ביטוי בולט לכך, אך לא יחידי, מופיע בדברי פאולוס, מייסד הנצרות. האגרות שלו כוללות תגובות מגוונות (ולא תמיד קוהרנטיות) לחוסר-הנחת המתעורר אצלנו לכך שהאל מוכן להכשיל אותנו על ידי התורה, ובתוך כך הן מספקות תובנות יסודיות לגבי יחסי חוק ומוסר, שלחלקן שותפים גם החכמים. במקום אחד פאולוס שואל את שאלת השאלות: האם התורה הצליחה להפוך את היהודים להיות אנשים יותר טובים מן הגויים חסרי התורה? לדבריו, 'הֲיֶשׁ־לָנוּ (היהודים) מַעֲלָה יְתֵרָה? לֹא בִמְאוּמָה! כְּבָר הוֹכַחְנוּ שֶׁגַּם־הַיְּהוּדִים גַּם־הַיְּוָנִים כֻּלָּם תַּחַת הַחֵטְא' (אל הרומים ג 9). אמפירית מתגלה שאחוזי העבריינות זהים כאן וכאן, ואנחנו לא יותר טובים מאחרים. אם כן, מה התועלת בתורה אם היא אינה משפרת אותנו? ופאולוס מציע תובנה מבריקה: 'מִפְּנֵי שֶׁמִּמַּעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא־יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל־בָּשָׂר כִּי עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה דַּעַת הַחֵטְא' (שם 20). התורה אינה מתקנת אותנו, אבל לפחות מספקת לנו שפה להכיר בכישלוננו וחטאינו, ולדעת את טבענו.  

במקומות אחרים פאולוס מתנסח בחריפות יתר, וקובע כי 'בני מעשי התורה עליהם הקללה' (אל הגלטיים ג 10). הוא חושף את התסכול שלו מן הכישלון הידוע מראש. לדבריו, 'גָלוּי וְיָדוּעַ שֶׁבַּתּוֹרָה לֹא־יִצְדַּק הָאָדָם לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי־צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה' (שם 11). הד לתפיסה זו מופיע גם בסוגיה החותמת את מסכת מכות (כד, א), לפיה בא חבקוק וצמצם את כל המצוות לאמונה בה'. לדעת פאולוס, ניסיון לצדוק לפני האל דרך מעשי התורה לא יכול לצלוח, היהודים נותרו בחולשתם האנושית כמו כל אחד אחר, ולפיכך הוא מציע את חלופת האמונה, שאינה מבחינה בין יהודי לנוכרי, בין איש לאשה, בין עבד לבן חורין. לבסוף פאולוס חוזר לאותו פסוק מישעיהו: 'וְיִשְׂרָאֵל בְּרָדְפוֹ תּוֹרַת צְדָקָה לְתוֹרַת הַצְדָקָה לֹא הִגִּיעַ׃ וְעַל־מָה? עַל־אֲשֶׁר־לֹא מֵאֱמוּנָה דְּרָשׁוּהָ כִּי אִם־מִמַּעֲשִׂים כִּי הִתְנַגְּפוּ בְּאֶבֶן נָגֶף׃ כַּכָּתוּב 'הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל''. מעשי התורה עצמם הפכו להיות אבן נגף.

פאולוס, מייסד הנצרות, שואל את שאלת השאלות: האם התורה הצליחה להפוך את היהודים להיות אנשים יותר טובים מן הגויים חסרי התורה? מה התועלת בתורה אם היא אינה משפרת אותנו? ביקורת נוקבת לא פחות עולה מדברי חכמים, שאינם מתנערים מן התורה, אך מציבים בפנינו מראה מבעיתה של אבדן שיקול הדעת המוסרי הפשוט והישר בתוך השבילים הנורמטיביים שהתורה סללה.

אנחנו נוטים לקרוא את הביקורת של פאולוס במסגרת התעמולה שלו לאמונה הנוצרית, ובכך למסמס אותה, אבל יש להודות שהיא משקפת קושי אמיתי להצדיק את התורה. פאולוס לא רק מנער אותנו מן השחצנות הנלווית למי שכביכול נמסרה בידו דרך ה', הוא גם מהדהד את התחושה שלעיתים דווקא מי שהולך בדרך זו קרוב יותר לחטא מאשר לתודעת החטא. אך למעשה, ביקורת נוקבת לא פחות עולה מדברי חכמים, שאינם מתנערים מן התורה אך בה בעת מציבים בפנינו מראה מבעיתה של אבדן שיקול הדעת המוסרי הפשוט והישר בתוך השבילים הנורמטיביים שהתורה סללה בפנינו. 

כך למשל האפשרות שדווקא התורה עצמה גורמת לאי-הכרת החטא, עולה מדרשה נועזת ביותר במכילתא דר' ישמעאל על הפסוק 'וכי יזיד איש וכו' (שמות כא, יד) הפוטר רוצח בשגגה: "איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה, תחת שהוחמרו הוקלו". בעוד שהיינו מצפים שבעקבות קבלת התורה רמת החובה המוסרית תעלה, היא התדרדרה. הרי ציווי ה' לנח לאחר המבול, 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלהים ברא את האדם' (בראשית ט, ו) מייחס ערך מוחלט לחיי אדם. לעומת זאת, לאחר שניתנה התורה, פתאום שפיכות דמים עצמה אינו נוראה כל כך, אלא דווקא הכוונה הנלווית לה. שהרי על פי התורה, יכול אדם להרוג אדם אחר בלי משים או ברשלנות פושעת, ולצאת זכאי אם לא היתה לו כוונת רצח ספציפי כנגד אותו האיש. יתרה מזו, מה נעשה שלעיתים, בנסיבות מסוימות, אין ברירה אלא ליטול חיי אדם, והתורה תעניש רק את מי שעומד בסטנדרטים המחמירים ביותר של כוונה. הנה כי כן, את הצו המוסרי הבסיסי והמוחלט של בני נוח וצלם אלהים המירה מערכת השיקולים המתוחכמת, המפורטת והמאוזנת של התורה, אבל התוצאה - יש להודות - הרסנית: 'לאחר מתן תורה – תחת שהוחמרו הוקלו'. במקום ערך האדם, קיבלנו הגדרות סטריליות של פעולות וכוונות, שמובילות לסטנדרט מוסרי נמוך מדי.     

החכמים הבינו היטב שקבלת התורה כרוכה באבדן הבהירות המוסרית, וקשרו לכך את הפסוק בהושע בדבר האפשרות שהתורה עצמה תהפוך למכשול; לא במובן המקורי של הפסוק, לפיו הרשע לא מצליח לעמוד בדרישות הגבוהות שהתורה מציבה ונענש על כך, אלא באופן אחר - לפיו קיום התורה מטשטש את ההבחנה בין טוב לרע, בין דרכו של הצדיק לדרכו של רשע. "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם? משל, לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה - וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה - ופושעים יכשלו בם. אמר לו ריש לקיש: אתה קורא לו רשע? אמנם הוא הוא לא קיים מצווה מן המובחר, אבל בכל מקרה הוא עשה את הפסח!" (בבלי הוריות י, ב, בתרגום חלקי). בדוגמא פשוטה זו של מי שאכל את הפסח לשם אכילה גסה, החכמים נחלקים בהערכה המוסרית של אדם שגם אם לא נהג כראוי, בסך הכל נהג באופן אנושי ויצא ידי חובה. אך הדוגמא הבאה שהגמרא בוחרת מהפכת את הקרביים, וחותרת תחת כל טאבו, תוך סירוס ההערכה המוסרית שלנו: 'אלא, משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה – עליהם נאמר 'וצדיקים ילכו בם', הוא שנתכוין לשם עבירה -עליו נאמר 'ופושעים יכשלו בם'' (שם). הנה, לוט הקרבן הופך לאשם, והיוזמות צדיקות, כי לא המעשה החמור הוא עיקר אלא רק האפשרות להצדיק את הכוונה שמאחוריו. מכאן קצרה הדרך לדברי רב נחמן בר יצחק מיד בהמשך הסוגיא: 'אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה, שנאמר: תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך'. 

לצערנו, עבירות שהופכות למצוות תוך טשטוש שיקול הדעת המוסרי בין טוב לרע אינן עניין לדיון למדני תיאורטי. הן מקרינות במישרין על המציאות המבהילה שבה אנחנו חיים ושבתוכה אנחנו מנסים לנווט; מציאות ללא עוגן שבה דמותן של היהדות ושל הרגישות המוסרית שלנו משתנות ללא היכר.

לצערנו, עבירות שהופכות למצוות תוך טשטוש שיקול הדעת המוסרי בין טוב לרע אינן עניין לדיון למדני תיאורטי. הן מקרינות במישרין על המציאות המבהילה שבה אנחנו חיים ושבתוכה אנחנו מנסים לנווט; מציאות ללא עוגן שבה דמותן של היהדות ושל הרגישות המוסרית שלנו משתנות ללא היכר. בתוך כל הצידוקים, הכוונות והשיקולים, המניפולציות והאסטרטגיות אובדת הבהירות המוסרית; אל מול יצר הרע שמתחזה לחזון גאולה, הקרבה של חטופים בשם יעדים נעלים, שחיקה בערך חיי אדם ופגיעה בחפים מפשע מתקיים בנו 'ופושעים ייכשלו בם'. איך ניתן עוד למצוא את דרך ה' הראויה ללכת בה ולא להיכשל בה? מהו המצפן שינחה אותנו ל'שוב אל ה'' כדברי הנביא, אם קיומה של התורה עצמה מתוך כוונה לא ראויה רק מחמיר את הכשלון?

כאמור, קל להתעלם מדבריו החריפים והמגמתיים של פאולוס, אך למען האמת, בנקודת המבט האוניברסלית וההשוואתית שלו על המצב האנושי הכללי, טמון לקח חשוב עבורנו. כדי לקבוע את ערכה של התורה אנו זקוקים לעתים לנקודת מבט חיצונית וכללית. אכן, גם החכמים הבינו שנדרשים כללי יסוד הקודמים לתורה עצמה, פן זו תתהפך עלינו למכשול; כללים המעוגנים בדמותו של האדם כצלם אלהים, בבחינת 'שובה עד ה'', שובה אל צלם אלהים. כידוע, בעוד שלדעת ר' עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה', לדברי בן עזאי: 'זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה'. הרי הפסוק מסיים ואומר 'ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו' (בראשית ה, א). 'ספר תולדות אדם' שבדמות אלהים אינו מייחד תורה לעם ישראל, לא מטיל עליו חובות מיוחדות ולא מקנה לו זכויות, קניינים ויעדים ייחודיים, אבל הוא יכול להציע תודעה מוסרית בהירה ותחושת אנושיות משותפים. אם נטעה לפחות לא נכשל בם.      

---

פרופ' יאיר פורסטנברג מרצה בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.

---