top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי

מי לה' אלינו: קריאה להקמת מחנה דתי חדש


 


[פורסם לראשונה בכתב העת 'תלם' בתאריך 18 ביולי 2023 תחת הכותרת 'העגלה המלאה תירוצים'. הוא מתפרסם כאן שוב, בשינויים קלים, בין היתר כהכנה לטור של פרופ' ישראל יעקב יובל שצפוי לראות אור בישר בימים הקרובים. תודתנו נתונה למערכת 'תלם' על הזכות לפרסם כאן את הטור מחדש].



* * *



"מי עולה עכשיו בלהבות? חווארה; גם בתים וגם מכוניות – חווארה; מפנים משם זקנות, נשים וילדות, נשרפת כל הלילה – חווארה". מילות השיר המתועב הזה, שהולבשו על לחן מוכר, נשמעו ברמקולים בהפגנות־הנגד שערכו אנשי ימין במוצאי השבתות האחרונות בבית שמש, אל מול הפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית. יש להניח שבימים הקרובים נשמע אותן גם במקומות נוספים. כדאי לקרוא אותן שוב, לקרוא ולא להאמין; או, בעצם, כן להאמין.

להאמין – כי למרבה הבושה, הקול קול יעקב, וכך גם הידיים: רק לפני כמה שבתות חוללו מתנחלים חובשי־כיפה ועוטי־ציצית פרעות באום ספא ועוריף, פרעות שהמשיכו את קודמותיהן בחווארה ובתורמוס עייא; ובמוצאי שבת האחרונה נודע לנו, למרבה הזוועה, על רצח פלסטיני מהכפר בורקא בידי מתנחלים תושבי מאחזים.


"מי עולה עכשיו בלהבות? חווארה; גם בתים וגם מכוניות – חווארה; מפנים משם זקנות, נשים וילדות, נשרפת כל הלילה – חווארה". מילות השיר המתועב הזה, שהולבשו על לחן מוכר, נשמעו ברמקולים בהפגנות־הנגד שערכו אנשי ימין במוצאי השבתות האחרונות בבית שמש, אל מול הפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית. יש להניח שבימים הקרובים נשמע אותן גם במקומות נוספים. כדאי לקרוא אותן שוב, לקרוא ולא להאמין; או, בעצם, כן להאמין. להאמין – כי למרבה הבושה, הקול קול יעקב, וכך גם הידיים.

למעשים המגונים הללו ראויה כותרת אחת בלבד: טרור. בעושיהם יש לנהוג בדיוק כפי שנוהגים בטרוריסטים; אם מדינת ישראל מתירה לעצמה (באישור בג"ץ, יש להזכיר) להרוס בתים, לכתר יישובים, לפרוץ דלתות באישון לילה על מנת להוציא "פצצות מתקתקות" ממיטתן – כי אז ראוי לצפות להחלת דין שווה על הכל: טרור ערבי ויהודי כאחד. ואת מי שנותנים רוח גבית למעשים הללו – רבנים, מחנכים, אנשי ציבור – יש, על פניו, לעצור לאלתר (חברי הכנסת תומכי הטרור היהודי נהנים מחסינות, למרבה הצער, וכל שנותר לעשות הוא להוקיעם ציבורית). עיירתנו בוערה כולה.


באג או פיצ'ר?

לנוכח מחזות האימה הללו, שמלווים אותנו בעוצמה גוברת והולכת כבר זמן רב – וביתר שאת במחצית השנה שחלפה מאז הוקמה הממשלה הנוכחית – כל אדם דתי הגון צריך לשאול את עצמו ביושר האם מדובר בהתפתחות מקרית, מעין סטיה לא־הכרחית מדרכה המקורית של הציונות הדתית, או שמא בהתפתחות אבולוציונית טבעית שלה; האם מדובר בבאג, או חלילה בפיצ'ר. למעשה, ספק אם יש כעת שאלה נוקבת ודחופה יותר.

העמדה הרווחת בקרב חוגים דתיים מתונים – מהמפד"ל של פעם ועד מימד – היתה ועודנה שמדובר בבאג, בתקלה; שלדרכה ה"אמיתית" או ה"מקורית" של הציונות הדתית אין דבר וחצי דבר עם מעשים כגון אלו; שעגלתנו המלאה תמשיך את מסעה הבטוח במסילה העולה בית אל – כלשון המליצה החביבה על תלמידי הרב קוק – גם אם בשולי הדרך צומחים מעת לעת עשבים שוטים, שאותם יש כמובן לבער. הבורגנות הדתית הקלאסית אחזה בעמדה זו מתוך תמימות כלשהי, ונוח היה לה לחשוב שמחננו טהור; אך תמיד פעלו לצידה גם דמויות רבניות בולטות – ביניהן למשל ראש ישיבת הר עציון הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ויבדלו לחיים ארוכים מוריי ורבותיי ראשי ישיבת מעלה גלבוע – שידעו להצביע על כשלים חינוכיים ורוחניים בציבור הדתי, ועל פי רוב לא נרתעו מלבקרם. אלא שלמרבה הצער, השפעתם מעולם לא היתה גדולה דיה, ואף הם נמנעו כמעט תמיד מלקרוע את החבל הדק הקושר בינם ובין זרמים מרכזיים יותר בציונות הדתית. וכך, למיטב ידיעתי, למעט פסקאות אחדות בכתבי הרב עמיטל והוגי דעות אחרים באגף השמאלי של החברה הדתית, קשה עד בלתי אפשרי למצוא קולות רדיקליים יותר, התוהים על מחיריה היסודיים של תפיסת העולם הציונית־דתית.


כל אדם דתי הגון צריך לשאול את עצמו ביושר האם מדובר בהתפתחות מקרית, מעין סטיה לא־הכרחית מדרכה המקורית של הציונות הדתית, או שמא בהתפתחות אבולוציונית טבעית שלה; האם מדובר בבאג, או חלילה בפיצ'ר. למעשה, ספק אם יש כעת שאלה נוקבת ודחופה יותר.

בינתיים נתמעטו הדורות: כתפיים רחבות כמו שהיו לרב עמיטל דומה ששוב אין לאיש בימינו, ושתיקת מרבית הרבנים בני דור הביניים מביכה. אפילו הודעת הגינוי של ראשי ישיבת מעלה גלבוע לאירועי אום ספא לקתה באפולוגטיקה יתירה, וחשפה, עלי לומר בכאב, חולשה כלשהי.


על העיוורון: הבעיה עם בית הלל

נייר הלקמוס הטוב ביותר לחולשה קולקטיבית זו הוא ארגון הרבנים והרבניות "בית הלל" – גוף רחב המאגד למעלה מ-170 דמויות התורניות מהזרם המתון; ארגון זה, ששם לו למטרה "להשמיע את קולה של היהדות השקולה, הסובלנית ומאירת הפנים, המונהגת בדרכי נעם", הצליח לשכלל את אמנות הישיבה על הגדר לרמת מיומנות כה גבוהה, עד שלעתים נדמה שהוא פועל במציאות מדומה. רבני ורבניות בית הלל גינו אמנם את האירועים בשטחים (גם הם, כמקובל במגזר, בניסוח מפותל למדי); אבל מי שעקב, למשל, אחר ההודעה שפרסמו לפני כחודשיים, ימים אחדים לפני יום ירושלים, לא יכול היה שלא לתהות היכן בדיוק חיים מי שעומדים מאחוריה: "על כל חוגגי העיר מוטלת האחריות לשמור שהשמחה לא תתערב עם פראות, אלימות ופגיעה בזולת", כך נכתב שם, בהאי לישנא. "זה כוחו של ציבור שמציב נורמה ומקפיד על גבולות". מי הוא, ובכן, ה"זולת" המסתורי הזה, שעלול להיפגע? מדוע כל כך קשה להודות במה שאלפי סרטונים מוכיחים – וגם חלקכם אומרים, בחדרי חדרים - שיום ירושלים נחגג בגסות לאומנית־גזענית ואלימה? שהזולת הוא ערבי, ושציבור "חוגגי העיר" כבר מזמן לא "מציב נורמה ומקפיד על גבולות"?


נייר הלקמוס הטוב ביותר לחולשה קולקטיבית זו הוא ארגון הרבנים והרבניות "בית הלל" – גוף רחב המאגד למעלה מ-170 דמויות התורניות מהזרם המתון; ארגון זה, ששם לו למטרה "להשמיע את קולה של היהדות השקולה, הסובלנית ומאירת הפנים, המונהגת בדרכי נעם", הצליח לשכלל את אמנות הישיבה על הגדר לרמת מיומנות כה גבוהה, עד שלעתים נדמה שהוא פועל במציאות מדומה.

אפשר אמנם שמגוף כמו בית הלל, שאינו אלא "קדירא דבי שותפי" (קדירה של שותפים) שגורמים שונים בתוכה מושכים ללא הרף לכיוונים מנוגדים, אין לצפות ליותר מכך. דומה לו גם ארגון "צהר" – שם נרדף כמעט לדתיות מתונה, הודות לאפשרויות שהוא מציע בתחומי הנישואין והכשרות. עיון בתוכנית כנס הקיץ שלו, שנערך לאחרונה, מלמד שלדעתו, בירור רעיוני ודיאלוג דתי־אזרחי בישראל יכול להתקיים אך רק בין הימין המתון לימין הקצת־פחות־מתון; מילא.

אלא שלפעמים עיוורונה של ההנהגה הדתית המתונה זועק לשמים ממש גם כאשר היא מתגלמת בדבריו של אדם אחד. הנה לדוגמה טורו הנוקב של אחד מראשי ישיבת הר עציון, הרב יעקב מדן, שפורסם ב-ynet לאחר הפוגרום באום ספא: לכאורה, מה טוב יותר מאיש ימין מובהק המגייס את סמכותו התורנית כדי לגנות בתוקף את אלימות המתנחלים? אלא שאפילו אם נתעלם מההשוואה המקוממת שהרב מדן עורך בסוף דבריו בין מעשי המתנחלים להפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית, שלדבריו מטופלת בכפפות של משי (לא נכון; הרב מוזמן לשמוע אינספור עדויות על אלימות משטרתית, ולא פחות חמור, על העלמת עין משטרתית מאלימות ביביסטית בהפגנות אלה), אי אפשר שלא להרהר על לימוד הזכות המשונה שלו על כמה מהמפגינים ביישוב עטרת – לא הפוגרומיסטים, אלא המפגינים הנורמטיביים יותר, לכאורה – אלה שנאלצו להפגין, לדבריו, "לאחר שהכביש היחיד המקשר אותם לכל מקום אחר, בלון החמצן שלהם, היה חסום במשך שעות בגלל טרור אבנים, ולא בפעם הראשונה". עם כל הכבוד וההערכה, ואף הצער האמיתי על טרור האבנים המגונה, תמהני כיצד היה הרב מדן מגיב להפגנות של תושבי יהודה ושומרון הערבים, שחופש התנועה שלהם נשלל בדרכים שונות על בסיס כמעט יומיומי, על מנת לאפשר את קיומם של יישובים נוחים ושלווים כמו אלון שבות. אפשר רק לנחש כיצד היה הצבא ומג"ב היו מגיבים להפגנות כאלה. כמובן, זכותו של כל אדם להחזיק בתפיסת עולם ימנית ולהאמין בחשיבותו של מפעל ההתנחלויות – מפעל שבעיני שלי כרוך בחטא דתי ומוסרי; אבל גם הימין ההגון אינו יכול שלא לשאול את עצמו אילו מחירים משלמת על מפעל זה האוכלוסיה הפלסטינית. אוי להן לבריות שעומדות ואינן יודעות על מה הן עומדות (בבלי חגיגה יב ע"ב).


תמהני כיצד היה הרב מדן מגיב להפגנות של תושבי יהודה ושומרון הערבים, שחופש התנועה שלהם נשלל בדרכים שונות על בסיס כמעט יומיומי, על מנת לאפשר את קיומם של יישובים נוחים ושלווים כמו אלון שבות. אפשר רק לנחש כיצד היה הצבא ומג"ב היו מגיבים להפגנות כאלה.

נחמה כלשהי, ברוך השם, התאפשרה ימים אחדים לאחר מכן, עם פרסום מכתבו של הרב משה ליכטנשטיין, עמיתו של הרב מדן לראשות ישיבת הר עציון, שהיה חריף וברור וחד־משמעי הרבה יותר – אולי לא במקרה. אלא שגם נחמה פורתא זו התפוגגה כאשר התברר כצפוי שבסופו של דבר, כל המגיבים הם ה"חשודים" הרגילים. אף לא אחד מרבני האגף השמרני יותר, זה שמימין לבית הלל ומנהיג את רוב ישיבות ההסדר והמכינות הקדם־צבאיות, לא טרח לגנות את האירועים בפה מלא. חלקם, למרבה האימה, אף הביעו הסכמה סלחנית ומרומזת עם הפורעים (על עיתונאים דתיים מנרמלי טרור כמו קלמן ליבסקינד ודומיו חבל להשחית מילים).


המסע הפרטי שלי

לפני חצי שנה יצאתי למסע פרטי, ספונטני מאוד. בבוקר ה-2 בנובמבר, למחרת הבחירות, החלפתי את כיפתי הסרוגה בכובע, ובשעות אחר הצהרים מצאתי את עצמי מפגין, לראשונה מזה 23 שנים. לבד עמדתי מול ביתו של הרב דרוקמן, שהלך לעולמו שבועות אחדים לאחר מכן. היתה זו כנראה ההפגנה הראשונה נגד הממשלה הנוכחית וכל מה שהיא מייצגת. בחרתי להפגין דווקא מול ביתו של הרב דרוקמן, לא רק משום ששעה קלה קודם לכן הוא ערך במקום מפגש חגיגי עם חברי הכנסת החדשים של מפלגת תומכי הטרור היהודי, אלא משום שדמותו סימלה בעיני את קריסתה המוסרית והדתית של החברה הדתית־לאומית; שהרי עוד בשבתו כחבר כנסת בזמנו של מאיר כהנא, ויותר מכך בתמיכתו בגורמים הקיצוניים ביותר בחברה הדתית בשנים האחרונות, לא היה מי שהכשיר את השרץ יותר ממנו.


לפני חצי שנה יצאתי למסע פרטי, ספונטני מאוד. בבוקר ה-2 בנובמבר, למחרת הבחירות, החלפתי את כיפתי הסרוגה בכובע, ובשעות אחר הצהרים מצאתי את עצמי מפגין, לראשונה מזה 23 שנים. לבד עמדתי מול ביתו של הרב דרוקמן, שהלך לעולמו שבועות אחדים לאחר מכן. היתה זו כנראה ההפגנה הראשונה נגד הממשלה הנוכחית וכל מה שהיא מייצגת. בחרתי להפגין דווקא מול ביתו של הרב דרוקמן משום שדמותו סימלה בעיני את קריסתה המוסרית והדתית של החברה הדתית־לאומית; שהרי לא היה מי שהכשיר את השרץ יותר ממנו.

שלושה שבועות אחר כך פרסמתי בעיתון המגזרי "סרוגים" טור ובו קריאה ראשונה למרד דתי ליברלי (במובן הפוליטי של המונח), והפניית אצבע מאשימה כלפי ההנהגה התורנית המתונה. להפתעתי, הטור זכה לתפוצה גדולה מהמצופה, תורגם לאנגלית והגיע לקהילות יהודיות בחו"ל. בשבועות הבאים מצאתי את עצמי מפגין שוב ושוב בקפלן, בירושלים ובבאר שבע. במקביל גם יזמתי, יחד עם חבר, את מכתב הרבנים והרבניות הראשון נגד ההפיכה המשטרית. כעבור חודשים נוספים, ימים אחדים לפני פיטוריו של שר הביטחון גלנט, הקמתי יחד עם יואל קרצ'מר-רזיאל וטפת הכהן-ביק את ישר, שנועד לשמש, כפי שכתבנו במניפסט ההקמה, "במה לשיח דתי מחויב, צלול, הגון וישר־דרך; שיח דתי שאינו מהסס אף לא לרגע להצהיר על זיקתו העמוקה, עמוקה־לכתחילה, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, למוסר הטבעי, למדע, לחשיבה ביקורתית, ולתפיסת עולם ליברלית" – בקיצור, לכל אותם ערכים שהציונות הדתית הולכת ומאבדת.


לאורך כל התקופה הזו קיבלתי פניות רבות, ישירות ועקיפות, מרבנים ורבניות מן האגף הליברלי יחסית של הציונות הדתית. במהותו, הנוסח של פניות אלה היה כמעט אחיד: "אני מסכימ/ה עם דבריך, או לפחות עם רובם, אבל…" ההסתייגות הנפוצה ביותר התבססה על רצונן של דמויות אלה לפעול בדרך "חיובית" יותר, להוסיף אור ולא לקבול על הרשעה, "להמתיק" את המצב ולא להחריפו. ובכן, צר לי, מוריי ורבותיי: אין גבול להערכה שלי לפועלכם, ולאומץ הלב שהפגנתם בעבר; אך הזמן עבר, ואין עוד מה להמתיק. תוצאות דרככם החיובית נראות כעת לעין כל. הניסוי נכשל, ולקיחת אחריות – אין.

לאורך כל התקופה הזו קיבלתי פניות רבות, ישירות ועקיפות, מרבנים ורבניות מן האגף הליברלי יחסית של הציונות הדתית. במהותו, הנוסח של פניות אלה היה כמעט אחיד: "אני מסכימ/ה עם דבריך, או לפחות עם רובם, אבל…" ההסתייגות הנפוצה ביותר התבססה על רצונן של דמויות אלה לפעול בדרך "חיובית" יותר, להוסיף אור ולא לקבול על הרשעה, "להמתיק" את המצב ולא להחריפו. ובכן, צר לי, מוריי ורבותיי: אין גבול להערכה שלי לפועלכם, ולאומץ הלב שהפגנתם בעבר; אך הזמן עבר, ואין עוד מה להמתיק. תוצאות דרככם החיובית נראות כעת לעין כל. הניסוי נכשל, ולקיחת אחריות – אין. אני חושב למשל על ראש ישיבה ידוע ממרכז הארץ, שבעבר לא היסס לבטא בריש גלי עמדות מחוץ לקונסנזוס, ובמחצית השנה האחרונה ממלא פיו מים (מזל שדבריו הגיעו לידיעת הציבור בהקלטה שהודלפה לערוץ 7). אמנם אין כל ערובה לכך שהשמעת ביקורת תשנה את העולם, אבל לפחות היא תגדיר גבולות, ולא תפקיר את השטח לקולות הבוקעים ללא הרף מדמויות אחרות.


להחליף דיסקט: מהפכה, לא תיקון

אני מבקש לטעון שהחידלון המנהיגותי הזה אינו משקף רק פחד, אלא גם רגע היסטורי שבו, בפשטות, נגמרו המילים: המהלך הלולייני שאיפשר לרבים וטובים עד עתה גם להיות ציונים־דתיים וגם להשמיע קולות ביקורתיים, שוב אינו יכול לשאת את כובד המשקל. זהו רגע היסטורי שבו מתברר שהמצב הנוכחי אכן אינו באג, אלא פיצ'ר, ושדבר במקום שאליו הגענו אינו מקרי.

הדברים אינם נאמרים בקול, עדיין, אבל הם נשמעים בלחישה ועוברים בהתכתבויות במייל או בווטסאפ שנעשות תדירות יותר ויותר. הם נשמעים מפי אישי ציבור, אנשי חינוך, רבנים ורבניות – מימין ומשמאל גם יחד. שכן אדם דתי הגון, עם יושרה אינטלקטואלית סבירה, לא יכול שלא לתהות עוד האם באמת אין קשר, כפי שחינכו אותנו לחשוב, בין המרכז המהוגן לשוליים הפרועים: האם באמת אין קשר בין המעמד המופרז, חסר התקדים, שמוענק לתודעה הלאומית בחשיבה הדתית בת זמננו, לפרצי הלאומנות האלימה בקרב בני הנוער במגזר הדתי? האם באמת אין קשר בין הטענות לקדושת המדינה ומוסדותיה, לצמיחתו של פשיזם דתי? האם באמת אין קשר בין הערצת המיליטריזם לשקיעתם של ערכים הומניסטיים? האם באמת אין קשר בין הדיבורים על סגולת ישראל לבין היחס לנוכרי אשר בקרבו? האם באמת אין קשר בין הטפיחה העצמית האינסופית על השכם לבין ההיבריס הפוליטי שאינו יודע גבולות? ואפילו, הס מלהזכיר, האם באמת אין קשר בין אפרת הבורגנית, לעטרת המעט פחות בורגנית ולכפר תפוח, המזוהה לא פעם עם כהניזם?


אני מבקש לטעון שהחידלון המנהיגותי הזה אינו משקף רק פחד, אלא גם רגע היסטורי שבו, בפשטות, נגמרו המילים: המהלך הלולייני שאיפשר לרבים וטובים עד עתה גם להיות ציונים־דתיים וגם להשמיע קולות ביקורתיים, שוב אינו יכול לשאת את כובד המשקל. אדם דתי הגון, עם יושרה אינטלקטואלית סבירה, לא יכול שלא לתהות עוד האם באמת אין קשר, כפי שחינכו אותנו לחשוב, בין המרכז המהוגן לשוליים הפרועים.

תהיות כלליות אלה הן דוגמאות בלבד, ויש להן גם היבטים קונקרטיים יותר: מערכת החמ"ד שהופקרה לשליטת גורמים חרד"ליים; הריק התורני שמאפיין אגפים נרחבים בציבור הדתי; החרדה האינסופית מפני יציאת בני נוער בשאלה - חרדה שמולידה פתרונות שטחיים; הבינוניות האינטלקטואלית והלמדנית הפושה בכל מקום; דלותה ועליבותה של ההשכלה הכללית במגזר; היעדרה של חשיבה ביקורתית ושל מודעות היסטורית מינימלית; המשקל שניתן לתורתו הבעייתית של הרב קוק בעיצוב הזהות הציונית־דתית; ועוד.

המסקנה העולה מכל זה היא שהגיעה העת להפסיק לנסות ולתקן את המחנה; יש לבנות מחנה חדש. יש להכריז באומץ כי הפרויקט הציוני־דתי חייב לסיים את תפקידו, משום שהוא נכשל, ולא במקרה, בבלימת המוטציה המפלצתית שהתפתחה ממנו; משום שהוא ולא אחר - הוא, לרבות 'בית הלל' ו'צהר' - הביא אותנו ואת התורה אל תהומות שלא חשבנו שנגיע אליהם.


המסקנה העולה מכל זה היא שהגיעה העת להפסיק לנסות ולתקן את המחנה; יש לבנות מחנה חדש. יש להכריז באומץ כי הפרויקט הציוני־דתי חייב לסיים את תפקידו, משום שהוא נכשל, ולא במקרה, בבלימת המוטציה המפלצתית שהתפתחה ממנו; משום שהוא ולא אחר - הוא, לרבות 'בית הלל' ו'צהר' - הביא אותנו ואת התורה אל תהומות שלא חשבנו שנגיע אליהם.

את המסקנה הזו אפשר לנסח באופן מתון ובאופן רדיקלי. הגרסה המתונה תבחר להישאר בגבולות המחנה, אך תפעל לשנות את מוקד השיח: מתגובה לאירועים נקודתיים, לביקורת מעמיקה וכנה על שורשי הזהות הציונית־דתית, ולהצעת זהויות חלופיות; ולוואי ותהיה בכך תועלת. מקום טוב להתחיל בו הוא הלאומיות והציונות, שכל אחת מהן היא מעין שד שיצא מהבקבוק, ושראוי להעמידו על מקומו (בנקודה זו, למשל, יש לי ויכוח למשל עם הרב בני לאו, שנדמה כמתעקש עדיין לפסוח על שתי הסעיפים: גם להעמיד את הדתיות העכשווית על אדני ציונות לאומית, וגם להשמיע קול אוניברסלי). אני מחכה לרבנים ולרבניות שיגלו מספיק תעוזה כדי לומר ברבים שגם אם תודעה לאומית וציונית זו או אחרת מפעמת בקרבם, אין היא מגדירה את זהותם הדתית.

הגרסה הרדיקלית, הקרובה יותר לליבי, תפעל בנתיב אחר, שמבחינה מעשית קשה עדיין לדמיין, אך חזונו ברור: כדי להצליח, המחנה החדש הזה חייב להיבנות מהמסד עד הטפחות. הוא צריך להיבדל בכל דרך – בכינויו, בסממני הזיהוי החיצוניים שלו, במוסדותיו – מהמחנה הישן; הוא צריך להקים מערכת חינוך נפרדת, מן הגן ועד הישיבה; ובעיקר, הוא צריך להפסיק לפחד (ולמי שתוהה אם לדעתי היפרדות לשני מחנות היא בעצם גם הפתרון העתידי לחברה הישראלית כולה, אענה בחיוב; אבל לכך ראוי להקדיש דיון נפרד).


למען ילדינו ולמען תורתנו, עלינו להצהיר ולומר ללא כחל ושרק: אין לנו עוד חלק ונחלה בציונות הדתית. מי שעוד מתלבט בדבר מוזמן לקרוא שוב, לאט, את השיר שבו פתחתי; העסק נגמר, ובצורתו הנוכחית אין טעם בהמשך קיומו. ולמי שחושש נזכיר שמבחינה היסטורית הציונות הדתית היא תנועה צעירה, שכמעט רק אתמול נולדה; לא יקרה אסון אם תגיע לסופה. להיפך – האסון הוא בהמשך קיומה. יש כל כך הרבה דרכים נוספות, יפות וראויות יותר, לאורח חיים יהודי של שמירת מצוות ויראת שמים.

למען ילדינו ולמען תורתנו, עלינו להצהיר ולומר ללא כחל ושרק: אין לנו עוד חלק ונחלה בציונות הדתית. מי שעוד מתלבט בדבר מוזמן לקרוא שוב, לאט, את השיר שבו פתחתי; העסק נגמר, ובצורתו הנוכחית אין טעם בהמשך קיומו. ולמי שחושש נזכיר שמבחינה היסטורית הציונות הדתית היא תנועה צעירה, שכמעט רק אתמול נולדה; לא יקרה אסון אם תגיע לסופה. להיפך – האסון הוא בהמשך קיומה. יש כל כך הרבה דרכים נוספות, יפות וראויות יותר, לאורח חיים יהודי של שמירת מצוות ויראת שמים. רגע לפני שנידרדר כולנו לתהום שאין ממנה דרך חזרה, המחנה החדש הזה צריך להתייצב בגאון ולהציב אלטרנטיבה תקיפה וברורה לישן: עליו להציע חיים דתיים מלאים – ואחרים.



 


ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ה' איש מלחמה?

היהודי המאמין המקבל עליו עול תורה ומעוות איננו פטור מתהליך של בחירה ושל אחריות פרשנית על המסורת שלו, כתב יוסקה אחיטוב ז"ל

Comments


Commenting has been turned off.
bottom of page