top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר טפת הכהן-ביק

הצד המלוכלך של המטבע: על 'איסט-סייד'


 

הסדרה 'איסט-סייד' מכוונת היטב לבטן הרכה, כמו סדרות פעולה אחרות המבוססות למעשה על מציאות אמיתית מדי וקרובה מדי לחיינו. הכוח המערער שלה מצוי גם בקירבה הגיאוגרפית (מזרח ירושלים) וגם בקירבה הסוציולוגית, והאופן שבו היא מספרת את אחורי הקלעים של המציאות שאנחנו מכירים. בקצרה: מומי בן דאהן (יהודה לוי המעולה) הוא סוכן שב"כ לשעבר וסוכן נדל"ן בהווה במזרח ירושלים, המנסה להרוויח סכום כסף גדול שיבטיח את עתידה של מאיה בתו בת ה-18, הנמצאת על הרצף האוטיסטי. הפרקים כולם עוקבים אחר העסקאות הללו ואחר האופן שבו הן מתנהלות.

הרגע שעליו אני רוצה לכתוב הוא כביכול רגע צדדי, אבל הוא רלוונטי לקוראי ולקוראות ישר: באחד הפרקים שואל מומי את בנה של מלכה, ראשת עמותת "ארעא", המממנת את עסקאות רכישת הבתים מפלסטינים, היכן הוא לומד, והוא עונה לו "בישיבת מקור חיים". רבים מבני משפחתי למדו במקור חיים, והילד נראה בדיוק כמו אחד מהם. בקלות אני יושבת עם הילד הזה לקפה. ואכן, מקור חיים היא ישיבה מרשימה ממרכז הקונצנזוס הציוני ממלכתי, והיא שייכת לדרך דתית ופוליטית שעם מרביתה אני יכולה להזדהות, גם אם יכולה להיות לי ביקורת על דברים מסוימים (בין השאר על האליטיזם בתהליך הקבלה, כמו בכל החינוך הדתי). כמה מהתאהבויות נעוריי היו בחצרה של הישיבה, וכמה מחבריי הטובים באו משם. ובכל זאת, זו אינה פליטת פה אקראית של כותבי התסריט. אין בה כדי להאשים את הישיבה בגזענות, אלא כדי להצביע על האופן שבו אנשים טובים וערכיים עושים, במישרין ובעקיפין, דברים רעים שמובילים אף לשפיכות דמים.


אזכור הישיבה מאפשר לסדרה להצביע על האופן שבו אנשים טובים וערכיים עושים, במישרין ובעקיפין, דברים רעים שמובילים אף לשפיכות דמים.

מלכה אינה אישה אלימה והיא לא תפגע בערבי בעצמה. אולם היא מייצרת ומממנת מנגנונים שפוגעים בערבים באופן תדיר וחסר תקדים. וכפי שמומי מטיח בה באחד הפרקים, היא מקפידה להשאיר את ידיה נקיות, בעוד היא מייצרת מנגנון בו אחרים מלכלכים עבורה את ידיהם. כמו ספרות, גם טלוויזיה אינה משקפת מציאות והיא אינה תחקיר עיתונאי, אולם הכוח שלה הוא בדיוק בהמחשה הוויזואלית ביותר של הקונפליקטים המצטלבים במצב פוליטי כזה. כך, מומי אינו מפלצת – בחייו הפרטיים הוא אב מסור, וזה גם מה שמניע אותו למעשיו; וגם מלכה היא בסופו של דבר אלמנה המנסה לשמר את מורשתו של בעלה שנרצח. אולם אלו אינם מקהים את המימד הקרימינלי במהלכים הללו, ובעיקר את שובל הדם ההולך ונערם מפרק לפרק. וגם אם הדבר מוגזם, וגם אם נתאמץ לדון את הארגונים לכף זכות, ונניח שהם עושים כל מאמץ לשמור על כשרות מוסרית ככל האפשר – אין ספק שהם זורעים הרס ואלימות ומסבכים את המעורבים בעסקאות הללו.

בסדרה, את האלימות תמיד מבצעים הפלסטינים: בכל המקרים, הם אלו שמכים (הנגיחה בפניו של מומי; הרצח של העוזר של מומי בידי איש המנגנון של הרשות; האלימות של איש המנגנון כלפי פלסטינים שמושיטים יד לעזרה לעיסאם; ולבסוף כמעט הרצח של מומי ו"ההתאבדות" מלאת הייאוש של עיסאם). הסדרה איננה מטשטשת את האלימות הפלסטינית וגם לא מבקשת לפטור אותה מאחריות, אך היא מתארת בצורה מדויקת וכואבת את האופן שבו האלימות הזו מיוצרת, מעוּדדת ונתמכת במערך מתסכל וערמומי של "נקיות כפיים" יהודית. במובן הזה, מנגנון רכישת הבתים הוא אלגוריה מדויקת ליחסי ישראל והפלסטינים: היד הרוכשת כמו היד המכה או היורה היא תמיד פלסטינית, אך מאחור תמיד חבויה, מושכת בחוטים, יד יהודית.


הסדרה איננה מטשטשת את האלימות הפלסטינית וגם לא מבקשת לפטור אותה מאחריות, אך היא מתארת בצורה מדויקת וכואבת את האופן שבו האלימות הזו מיוצרת, מעוּדדת ונתמכת במערך מתסכל וערמומי של "נקיות כפיים" יהודית.

* * *


האזכור המפורש של שם הישיבה מצביע גם על המרקם המורכב והמגוון של הציונות הדתית. דתיים-ציוניים שמאלניים הרוצים לחנך את ילדיהם בחינוך הממלכתי דתי ולשלוח אותם לתנועת הנוער בני-עקיבא מוצאים את עצמם כמיעוט פוליטי, לצד ימניים מתונים ולצד ימניים קיצוניים יותר. אלימות קיימת בחברה הזו אמנם רק בקצוות, אך בסביבה. לכן, המשבר הפוליטי הנוכחי הוא עמוק במיוחד עבור אלו שחשבו את עצמם חלק מן הציבור הזה, ואוהבים אותו; אך מבוהלים מן האלימות הגזענית שהחברה הזו, בהצבעותיה האחרונות, הסכימה להכיל. היטיב לתאר זאת אביעד הומינר-רוזנבלום שכתב בטור לישר כי "זו תקופה קצת מבלבלת בחייהם של שומרי מצוות רבים. מאז הבחירות האחרונות [...] נדמה שהציונות הדתית והחברה החרדית נמצאים פסע מהגשמת החלומות שעליהם התחנכנו, ופתאום מתבהר לחלק מהם שהחלום הוא בעצם סיוט".


* * *


מכיוון אחר, הסידרה מזכירה לנו כי טעות היא לקוות שבלימת ההפיכה המשפטית תבטיח מציאות הגונה שאינה מנצלת את החלשים. דברים רעים רבים יכולים להתרחש תחת החוק ובחסותו. וכך, העסקאות הללו, המנצלות את הצורך הדחוף של המוכרים בכסף, הן אולי ההצטלבות הגרועה ביותר בין שוק חופשי ובין לאומיות. הסדרה עוקבת אחר דמותו של עיסאם שחייו מתפוררים בעקבות העסקה. הצורך הדחוף במזומנים בעקבות חובות אליהן הוא נקלע מרושש אותו בסופו של דבר מכל מרכיבי אישיותו: מגוריו, משפחתו וערכיו. אין מניעה חוקית לנצל את הצורך הנואש של אדם במשאבים כלכליים – יש רק מניעה ערכית.


הסדרה מזכירה לנו כי טעות היא לקוות שבלימת ההפיכה המשפטית תבטיח מציאות הגונה שאינה מנצלת את החלשים. דברים רעים רבים יכולים להתרחש תחת החוק ובחסותו. עסקאות הנדל"ן הנרקמות במזרח ירושלים, המנצלות את הצורך הדחוף של המוכרים בכסף, הן אולי ההצטלבות הגרועה ביותר בין שוק חופשי ובין לאומיות.

לא מפתיע שבסופו של דבר עיסאם לא זוכה לגאולה, וכי הדמות של מומי נותרת ללא פגע: הוא הדוּש המושלם. כמו כל דוּש, הוא חתיך ומלא קסם, ויש לו צדדים נוגעים ללב (דאגתו הבלתי מתפשרת לבתו). וכמו כל דוש, הוא לא משלם מחירים על ההרס שהוא זורע סביבו, ואפילו אסתי המטפלת של בתו נכנעת לבסוף לקסמיו. בסופו של דבר הגבר החזק – היהודי בעל מערכות ההגנה – נותר חזק. והחלש – הפלסטיני המרושש – נותר חלש.

אבל, בעיני, זה בדיוק מה שהסדרה מבקשת לחשוף: את התנאים המטריאליים והלאומיים המרוששים את האפשרות של הפלסטינים לחיים מוגנים ויציבים. אמירות של העמותות הללו כמו "הוא רצה למכור", "זו עסקה שהיטיבה עמו", "הכל חוקי", הן בדיוק הניסיון להלבין את מבני הכוח והאלימות השוררים מתחת ליחסים הקנייניים הללו. נדמה לי שבמובן זה גם ההבלחה של "מקור חיים" איננה סתם "ניימדרופינג": היא חשובה ונועדה לסמן כיצד מתקיימים קשרים, באופן סמוי ושקוף, בין הקצה האלים לבין המרכז היפה והמתון לכאורה. האלימות והפשע פועלים בתוך מערך רחב יותר שמאפשר אותם, בין אם בשתיקה או בהתעלמות, ובין אם בפעולה בחסות "החוק". הסדרה מבקשת אפוא לעורר אי-נוחות או לפחות לשקף ולהציף את המערכים והקשרים השונים בין השחקנים הרבים המשחקים במגרש הגיאוגרפי הקטן הזה – איסט סייד.

מעניין לחשוב, ואין לי תובנות ברורות על-כך, על כך שהיחידים שיוצאים "נקיים" בסידרה אלו הם הפטריארך, שיכול להישאר נקי ומוסרי בדיוק בגלל שהוא לא מכאן, וגם יכול להרשות לעצמו להישאר נעול בחדרו, והנער הקטן. בין שניהם יש משחק תפקידים יפהפה, שבו הנער מלמד את הפטריארך ערבית והפטריארך פונה אליו תוך כדי השיעור בתארי כבוד של מורה, עד לרגע שבו השיעור נגמר. יחסי הכוח הללו ממשיכים כאשר הנער הוא זה שמאכיל בלחם את הפטריארך הנצור, תפקיד שאמור להיות שמור לפטריארך שמאכיל בלחם את קהילתו. אבל הנקיות הזו אכן מוגבלת גיאוגרפית: היא לא יכולה להיות רלוונטית לכל ה"איסט סייד", והיא לבסוף מוגבלת למרחב קטנטן, חדר אחד יחיד; מרחב קטן החומק ממה שמתרחש מסביב.



 


ד"ר טפת הכהן-ביק, חוקרת ספרות עברית, למדה במדרשות מגדל-עוז ולינדנבאום, לימדה בבתי מדרש ובמוסדות להשכלה גבוהה, שוהה כעת כפוסטדוקטורנטית באוניברסיטת פנסילבניה. שותפה בייסוד ישר ובעריכתו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רצח בשגגה? אין דבר כזה

חז"ל מלמדים אותנו כי כל שפיכת דם מחייבת כפרה. הערות על פרשת הריגת שלושה חטופים בידי חיילינו.

bottom of page