אחד העם על טרור יהודי: יֵיתֵי וְלָא אַחְמִינֵיהּ
- פרופ' רפאל ישפה
- לפני 14 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
מאמרו החשוב והמקיף של פרופ' זאב הרוי ב"ישר" (21/1/2026) עוסק באכזבתם של חיים יהודה רות וישעיהו ליבוביץ בתגובתם לפעולת התגמול בקיביה (14/10/1953), בפיקודו של רס"ן (דאז) אריאל שרון, בה נהרגו 69 אזרחים (רובם נשים וילדים) ונהרסו יותר מ-40 בתים.
היו, כמובן, עוד לפני כן (ולמרבה הצער גם אחרי כן) אירועים דומים שעוררו שאלות מוסריות כבדות-משקל ותגובות קשות בארץ ובחו"ל. דוגמא אחת המוזכרת עד היום באופן קבוע בקרב מבקרי ישראל והציונות היא הפעולה בדיר-יאסין, כחמש וחצי שנים לפני פעולת קיביה, ביום 9/4/1948 בקרבות על הגישה לירושלים במלחמת העצמאות. דיר-יאסין, בדומה לכפר בראש אחד ההרים ממול – הקסטל – שלט על הכביש המוביל לירושלים מן השפלה דרך שער הגיא / באב אל-ואד. הכפר נכבש בקרבות ביום 9/4/1948, וכ-100 (או יותר) תושבים (כולל נשים וילדים) נהרגו. עד היום הדעות חלוקות על הפעולה ועל מספר הקרבנות. מטרת שתי הפעולות השונות בקסטל ובדיר-יסין היתה לפרוץ את המצור על ירושלים ולאפשר גישה סדורה ואספקה לעיר הנצורה. אגב, דיר-יאסין שכנה בפסגת ההר בו נמצאת היום שכונת הר-נוף החרדית בירושלים, וספק אם רוב תושביה מודע למה שאירע במקום.
שאלת מוסריות הפעלת כוח-הזרוע הועלתה דווקא בימי הבינים, בשפל מעמדו הפיזי וחוסר-האונים של העם היהודי. פרופ' הרוי הזכיר בצדק את פרופ' ארנסט עקיבא סימון שהפנה את ליבוביץ (ואותנו) לאחד הקטעים האקטואליים והמאתגרים ביותר בפילוסופיה היהודית בימי הבינים. ר' יהודה הלוי (ספר הכוזרי א:קי"ג-קי"ד), הציג את דברי "החבר" היהודי שהתגאה בפני מלך הכוזרים. לדברי החבר: הנוצרים והמוסלמים, הטוענים אמנם שיש להתנהג בענווה ולהפנות את הלחי, יוצאים והורגים וכובשים, כל אומה את חצי העולם, אבל לא כן מתנהגים אנחנו היהודים. משיב לו שם המלך: "כך הוא אילו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם, תהרגו" (ואד'א אצבתם אלט'פרה קתלתם)! (תרגום יהודה אבן-תיבון).
ח"י רות וישעיהו ליבוביץ היו שונים בגישותיהם האידאולוגיות ובאורח-חייהם. כפי שציין הרוי, רות, אשר הופקד על הקתדרה על שם אחד העם באוניברסיטה העברית, התפטר ועזב את הארץ בשנת 1951. ובכל זאת, אכזבתם המוסרית הקשה של שני ההוגים מהפעולה בקיביה שיקפה דאגה משותפת לגבי היסוד המוסרי ואופיה היהודי של המדינה החדשה.
במובן הזה, אחד העם (אשר צבי גינצברג, 1856 - 1927), הקדים את רות ואת ליבוביץ בשני היבטים החשובים גם לו וגם להם:
ראשית, כחמישים שנה לפני קום המדינה, ביקר אחד העם את הציונות המדינית העוסקת, לדעתו, בשאלות מצבו החומרי של העם היהודי בלבד (עוני, אזלת-יד פוליטית, אנטישמיות), תוך והתעלמות מן הבעיה הרוחנית והמוסרית של היהדות. שנית, כשלושים שנה לפני פעולת התגמול בקיביה, הוא הגיב בחריפות לאירוע טרור יהודי. במישרין או בעקיפין, ביודעים או בלא-יודעים, דברי אחד העם היוו ציוני-דרך לרות ולליבוביץ.
מדינת היהודים וצרת היהודים
במאמרו "מדינת היהודים וצרת היהודים" (תרנ"ח = 1898) אחד העם הבחין בין חיבת-ציון הרוצה לבנות מדינה יהודית לבין הציונות המדינית של הרצל הרוצה לבנות מדינת-יהודים גרידא. יתרה מזו: בדברו על "הקיבוץ" (דהיינו היישוב היהודי הקטן), אחד העם צפה את הבעיה המוסרית של החלפת כוח מוסרי בכוח צבאי והזנחת התרבות היהודית שהיא הרוח הלאומית של העם היהודי.
הקבוץ הזה, אשר יתלקט מעט מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה, בו יתגשם רוחה בטהרתו… ואז, כאשר הקולטורא הלאומית בארץ ישראל תגיע למדרגה כזו, נוכל לבטוח בה, כי היא עצמה תקים אנשים מבניה, שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר ליסד שם גם מדינה – לא רק מדינת יהודים כי אם מדינה יהודית באמת… על כן לא תוכל הציוניות של יהודי-המדינה להניח דעתם של יהודי-יהדות… סוד קיומו של עמנו הוא… מה שעוד בימי קדם למדוהו הנביאים לכבד רק את הכוח הרוחני ולבלתי הבט ביראת הרוממות על כוח הזרוע, כי על כן לא הגיע, כיתר עמי הקדם, להתבטלות ישותו מפני אויביו החזקים ממנו. כל זמן שנאמן הוא להיסוד הזה, יש לו בסיס נכון בחיים. כי בכוח רוחני לא נופל הוא משאר העמים ואין לו סבה להתבטל. אבל רעיון מדיני שאינו נשען על הקולטורא הלאומית מסוגל להסב לב העם מאחרי הכוח הרוחני שבו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש כבודו בהשגת כוח גשמי… ועל ידי זה יפסק החוט המקשר עם העבר וישמט הבסיס ההיסטורי מתחתיו. אין צריך לאמור, כי אם לא יצא הרעיון הזה אל הפועל יהיו תוצאותיו מעציבות מאוד, כי ישאר העם קרח מכאן ומכאן… כללו של דבר, גם חבת-ציון לא פחות מן הציוניות, רוצה במדינה יהודית ומאמינה באפשרות הוסדה לעתיד; אבל בעוד שהציוניות מבקשת בה סגולה לעניות, מונחה שלמה וכבוד לאומים… מתחילה… חבת-ציון מן הקולטורא הלאומית, אשר רק על ידה ובשבילה תוכל המדינה להוסד באופן הרצוי ומועיל לרוח העם.
(מתוך: על פרשת דרכים [דביר, תשכ"ד], כרך ב', עמ' יג-טו, גם כל כתבי אחד העם [דביר, תשכ"ה], עמ' קלח-קלט)
דור שלם לפני הקמת המדינה שאחד העם לא זכה לראות, עשרות שנים לפני והאירועים החריגים בדיר-יסין וקיביה, היה אירוע שזעזע אותו עד עומק נשמתו. בהיותו כבן 65, פחות מ-5 שנים לפני מותו, קרה מעשה (לפחות לפי השמועה) שהביא את אחד העם לייאוש עמוק. הרי בצעירותו הוא ביקר בארץ, ואז עלה והשתקע. במשך עשרות שנים כתב עשרות מאמרים (מאות רבות של עמודים) בנושאים שונים, והבולטים ביניהם חזונו למדינה יהודית המושתתת על ערכים מוסריים כפי שנביאי ישראל ביטאו. האם כל עמלו ותקוותיו היו לשווא?
ביום ו' באלול תרפ"ב / 30/8/1922 אחד העם כתב מכתב קורע-לב אל לייב יפה, עורך "הארץ", בתגובה לשמועה שהתפשטה, ולפיה צעירים יהודים רצחו ילד ערבי חף-מפשע כנקמה על התנפלויות של ערבים על יהודים. (מכתבו השלם מצורף בזה, מצולם מתוך "כל כתבי אחד העם" [דביר, תשכ"ה] עמ' תס"ב). דבריו בראש המכתב מבהירים את עוצמת הזעזוע:
לבי מלא מחשבות נוגות, והנני מרגיש בי, כאילו מתמוטטים בקרבי כי היסודות שעליהם בניתי את השקפתי על היהדות והציונות עוד בימי שחרותי. ואם אלה יתמוטטו, מה נשאר לי לעת זקנה מכל העמל אשר עמלתי בימי חיי, זולתי לב ריק ונפש נואשת?
סיום המכתב חשוב לא פחות. אחד העם חותם בצער את מכתבו בהזכרת מימרה המיוחסת בתלמוד הבבלי לעולא, לרבה, ולר' יוחנן, ועוסקת בייסורי הגאולה ובחבלי המשיח (סנהדרין צח:ע"ב). על פי פירושיהם המדרשיים לפסוקי מקרא המנבאים לכאורה את "חבלי המשיח" - צרות ופורענות באחרית הימים, חז"ל אלה הגיעו למסקנה שעדיף לא לחיות ולחוות את ימות המשיח, ש"ייתי ולא אחמיניה" ("יבוא ולא אראנו"). מתוך חששותיו לעתיד המדינה שטרם הוקמה, ותסכולו האישי שאולי עמלו הספרותי הרב כל חייו היו לשוא, אחד העם אימץ לסיכום ובצער את המימרה התלמודית:
אם אמת הדבר שמספרת השמועה הנזכרת… מה אנו ומה חיינו העתידים בארץ הזאת, שנקריב בשבילם כל אותם הקרבנות בלי קץ אשר בלעדיהם לא תבנה הארץ? האמנם רק בשביל להוסיף באחת מפנות המזרח עם קטן של "ליבינטינים" חדשים אשר יתחרו עם הליבינטינים שכבר ישנם בכל אותן המדות המושחתות – שאיפה לדם, נקמה, ותחרות וכו' – שהן הן תוכן חייהם של אלו? אם זה הוא "המשיח", ייתי ולא אחמיניה!
פרופ' (בגמלאות) רפאל ישפה הוא היה חבר סגל באוניברסיטה הפתוחה וכן באוניברסיטאות בר אילן ואריאל. כתב וערך ספרים רבים, והיה עורך מדור פילוסופיה יהודית במהדורה השנייה של אנציקלופדיה יודאיקה. פעיל בשיח הבין-דתי בארץ ובעולם והוא סגן-אלוף (במיל') ביחידת החילוץ הארצית של צה"ל.
