יום ירושלים הוא חגיגה וקידוש של כיבוש. מול חגיגה זו וכניגוד לה, אני רוצה להציע אלטרנטיבה: הדבר היקר ביותר בציון הוא הגעגוע עצמו, הגעגוע המתמיד אל העיר שלעולם לא נוכל לתפוס לחלוטין. היהדות הבתר-מקדשית נולדה מתוך הגעגוע הזה. היהדות כפי שאנו מכירים אותה, המבנה הפולחני והמשפטי שלה, התגבשו סביב ההכרח להתמודד עם המרחק מארץ הקודש. מה שהתפתח היה הגרעין של דמיוּן, שאפשר לכנותו כעת פוסט-מודרני, של קהילה אתנית-רוחנית, מבוססת על אדמה, אך לא אדמה-כבושה; דמיון של קהילה שאינה תלויה בחזקה טריטוריאלית. היהדות נשארה בדו-שיח אינטימי עם הארץ, ואחזה בה תשוקתו הנלהבת של מאהב. לתשוקה מעין זו אורב תמיד הסיכון שתהפוך להרסנית, אמנם, ומה שהגן על היהדות מגורל זה היה חוסר היכולת לממש אותה במלואה.
אני זוכרת עדיין את יום ירושלים הראשון שלי בשנת 2011... "לא תאמיני מה את הולכת לראות", אמרו לי. אני, היהודייה מאמריקה שגדלה על קלישאות ציוניות ליברליות המפארות את ״הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון״, צפיתי באימה במאות בני נוער צועדים דרך מזרח ירושלים במצב של אקסטזה משיחית, מזמרים ״מוות לערבים״ בזמן שמשפחות פלסטיניות מסתגרות במהירות מאחורי דלתות נעולות. עיניו הפעורות של ילד הציצו בי מאחורי חלונות מוגפים.
אני זוכרת עדיין את יום ירושלים הראשון שלי בשנת 2011. ביליתי את השבוע האחרון בעמידה בסולידריות ובמחאה על פינוי משפחות פלסטיניות משכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים. הלכתי יחד עם כמה חברים וחברות מקבוצה של פעילים פלסטינים וישראלים מההפגנות בכיוון שער שכם. "לא תאמיני מה את הולכת לראות", אמר לי פעיל אחד. אני, היהודייה מאמריקה שגדלה על קלישאות ציוניות ליברליות המפארות את ״הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון״, צפיתי באימה במאות בני נוער צועדים דרך מזרח ירושלים במצב של אקסטזה משיחית, מזמרים ״מוות לערבים״ בזמן שמשפחות פלסטיניות מסתגרות במהירות מאחורי דלתות נעולות. עיניו הפעורות של ילד הציצו בי מאחורי חלונות מוגפים.
צפיתי מהצד כשהקלטתי בטלפון מזמורים של צועדים. אחד מהם תפס את תשומת לבי: ״יבנה יבנה המקדש...״. אני זוכרת את המחשבות שהתרוצצו בראשי: לבנות מה בדיוק, ואיך? היום ההוא התחיל את מה שיהפוך לעשור של מחקר אנתרופולוגי על תנועת המקדש בישראל, מחקר שמתואר בספרי ״הציונות המשיחית בעידן הדיגיטלי: יהודים, בני נח ודמיוּן בית המקדש השלישי״ שעתיד לראות אור בקרוב (Messianic Zionism in the Digital Age: Jews, Noahides, and the Third Temple Imaginary (Rutgers University Press). תנועת המקדש, אני טוענת בספר, לא רק נכנסה למיינסטרים הפוליטי בישראל, אלא הפכה לתנועה גלובלית באופן חסר תקדים, התופסת את דמיונם של לא-יהודים ברחבי העולם. במשך עשר שנים עקבתי אחר נדודיה של רוח הרפאים של בית המקדש מרחובות ירושלים ביום ירושלים, לקהילות של נוצרים ברחבי העולם, אשר בהשראת חזיונות של עתיד בית המקדש השלישי, אימצו זהות רוחנית חדשה כ"בני נח".
מתנועת המקדש לבני נח
בשנת 2018 הגעתי לישראל לצורך עבודת שדה (במובן המחקרי-אנתרופולוגי של המונח). קבעתי להיפגש עם רב אחד לראיון שנועד להיערך בחורבות שמחוץ ליישוב דתי מסוים בגדה המערבית. באותה תקופה היה אותו רב (שאת זהותו אשמור בעילום שם) תומך בתנועת המקדש, ופעיל כמורה רוחני של קבוצות של 'בני נח' שעזבו לאחרונה את הנצרות. זו היא, אגב, מגמה גוברת בעולם האורתודוכסי - לקרב גויים לעולם התורה ולהכרה בסמכות ההלכה - אך לא להמיר את דתם ליהדות.
תנועת המקדש, אני טוענת בספר, לא רק נכנסה למיינסטרים הפוליטי בישראל, אלא הפכה לתנועה גלובלית באופן חסר תקדים, התופסת את דמיונם של לא-יהודים ברחבי העולם.
"זה הסוף של היהדות", אמר לי הרב, להפתעתי - כמעין עובדה יבשה - כשטיילנו באתר הארכיאולוגי שבו, כך הסביר, הכינו פעם בני ישראל הקדמונים שמן זית לשימוש בבית המקדש השני. "הם לקחו את השמן הישר מכאן לבית המקדש בירושלים, שם שימש לקורבנות ולהדלקת נרות". שאלתי אותו מה דעתו על עשרות אלפי הנוצרים לשעבר שמזדהים עכשיו כבני נח ומאמצים מנהגים יהודיים. "לי אישית לא אכפת אם בני נח יקחו על עצמם מנהגים וטקסים יהודיים כי סיימנו עם היהדות. אנחנו מחליפים את דת הגלות הזו תמורת הזהות הישראלית האמיתית שלנו. אותם רבנים שאומרים שבני נח לא יכולים להתנהג כמו יהודים פשוט לא הבינו עדיין שהגלות הסתיימה", הוא ענה לי.
אני חוזרת על המילים שנאמרו לי: מולדת של האומה העברית. סוף היהדות. בני נח. והכל במקומו. בחזון של הרב שעמו נפגשתי, תנועת המקדש, ועמה תנועת בני נח, מרחיבות כלפי חוץ, לכל האנושות, את התהליכים המשיחיים שהחלו בישראל עם הקמת המדינה וייהוד הארץ.
אחרי שהראה לי את בתי הבד העתיקים, עצרנו על ראש גבעה, צופים בשמש השוקעת מעל רמאללה. "במשך מאות שנים העם העברי רץ ממקום למקום, ועכשיו רוב העם חזר אז החלק הראשון של הנבואה התגשם", המשיך. "וגם השאר יתגשם. אבל אני לא בטוח איך אלוהים מתכוון לארגן את זה, כי האנשים האלה [ - הפלסטינים. ר.פ.] לא הולכים להיעלם ביום אחד, אבל אין ספק שזו תהיה מולדת מלאה של האומה העברית... השלום יבוא רק כשהפלסטינים יקבלו על עצמם להיות בני נח. והכל יהיה במקומו”. אני חוזרת על המילים שנאמרו לי: מולדת של האומה העברית. סוף היהדות. בני נח. והכל במקומו. בחזון של הרב שעמו נפגשתי, תנועת המקדש, ועמה תנועת בני נח, מרחיבות כלפי חוץ, לכל האנושות, את התהליכים המשיחיים שהחלו בישראל עם הקמת המדינה וייהוד הארץ.
לקחים מהשדה
למדתי הרבה מבני שיחי, לימוד שסיבך ואיתגר את הדעות הקדומות שהיו לי כלפי הימין הדתי. כשנכנסתי לחייהם וישבתי סביב שולחנות השבת שלהם התחלתי להבין טוב יותר את המהלכים ההיסטוריים, החברתיים, הדתיים והאישיים שמשכו אותם לעבר החזון הפוסט-ציוני המסוים שלהם. הבנתי טוב יותר את הטראומות הבין-דוריות והתנאים החברתיים המצטלבים שיצרו את האקסטזה המשיחית שהייתי עדה לה ביום ירושלים הראשון שלי. הבנתי טוב יותר את מקומם של המרואיינים שלי בתוך הפערים הגזעיים הפנים-יהודיים וחוסר השוויון המעמדי בישראל, את הניואנסים החברתיים המוסתרים תחת התווית הנוחה של "פונדמנטליזם דתי".
כך לדוגמא, ניכר כי תנועת המקדש הונהגה על ידי רבנים אשכנזים, בעוד שורת הפעילים שלה 'ברחוב' התמלאה במזרחים שנטו ימינה, נטייה שמעידה על כישלונן של תנועות השמאל בהתמודדותן עם סוגיות של גזענות ואי-שוויון חברתי.
למדתי הרבה מבני שיחי, לימוד שסיבך ואיתגר את הדעות הקדומות שהיו לי כלפי הימין הדתי. כשנכנסתי לחייהם וישבתי סביב שולחנות השבת שלהם התחלתי להבין טוב יותר את המהלכים ההיסטוריים, החברתיים, הדתיים והאישיים שמשכו אותם לעבר החזון הפוסט-ציוני המסוים שלהם. הבנתי טוב יותר את הטראומות הבין-דוריות והתנאים החברתיים המצטלבים שיצרו את האקסטזה המשיחית שהייתי עדה לה ביום ירושלים הראשון שלי.
חשוב לציין גם כי רוב הפעילים הצעירים בתנועה היו דור שני למתנחלים נפגעי טרור בגדה המערבית, וגדלו תחת האינתיפאדה. הם תפסו את מפעל ההתנחלויות כעובדה מוגמרת (הודות לדור ההורים) ואת הפעולות על הר הבית כתרומת הדור שלהם, דור שהאמין בכוח הנביאים להביא שלום, יותר מאשר בכוחה של ממשלה חילונית. הרעיונות של דמוקרטיה ומשפט בין-לאומי, טענו הפעילים הצעירים, הם רעיונות מערביים הזרים לתרבות ולמורשת של ההלכה היהודית. את הרעיונות המערביים הם ראו כזרים ל"ילידיות" הארץ-ישראלית.
שנים של ראיונות עם פעילי בית המקדש לימדו אותי שכיבוש מזרח ירושלים איננו היעד הסופי. הם עדיין משתוקקים להרחבת ישראל ל'גבולותיה המקראיים', להקמתה מחדש של מדינה תיאוקרטית, לחידוש הקרבת קורבנות מן החי, לחידוש הכהונה, ולבנייה מחדש של בית המקדש, שהוא התוצאה הסופית וה"הגיונית", לשיטתם, של הציונות. והפעילים, יש להוסיף, מתקדמים לעבר יעדים אלה בין היתר בעזרת מימון ממשלתי, והרחבת קשת התמיכה הפוליטית.
ואכן, אפילו נטיתי להסכים איתם לפעמים. המרואיינים שלי טענו שאינם "שוליים קיצוניים" אלא מראה של המדינה עצמה ושל הלוגיקה המכוננת של הציונות הממלכתית. הציונות תמיד התבססה על גאולה ושיבה גם בגרסאות המחולנות שלה. אם התנועה הצליחה לחדור למיינסטרים, זה לא בגלל שהשרים בליכוד רוצים בהקרבת בעלי חיים בהר, אלא בגלל שתנועת המקדש תואמת עמוקות ואכן מועילה לפרויקט ממלכתי מתמשך של סיפוח טריטוריאלי וייהוד.
שנים של ראיונות עם פעילי בית המקדש לימדו אותי שכיבוש מזרח ירושלים איננו היעד הסופי. הם עדיין משתוקקים להרחבת ישראל ל'גבולותיה המקראיים', להקמתה מחדש של מדינה תיאוקרטית, לחידוש הקרבת קורבנות מן החי, לחידוש הכהונה, ולבנייה מחדש של בית המקדש, שהוא התוצאה הסופית וה"הגיונית", לשיטתם, של הציונות... הציונות תמיד התבססה על גאולה ושיבה גם בגרסאות המחולנות שלה. אם התנועה הצליחה לחדור למיינסטרים, זה לא בגלל שהשרים בליכוד רוצים בהקרבת בעלי חיים בהר, אלא בגלל שתנועת המקדש תואמת עמוקות ואכן מועילה לפרויקט ממלכתי מתמשך של סיפוח טריטוריאלי וייהוד.
בסופו של דבר, כתבתי את הספר שלי כדי להציג אותם כבני אדם, אבל לא כדי לתרץ אותם ואת חזיונות העליונות היהודית שהם טיפחו. ובסופו של דבר, לא אימצתי את התיאולוגיה שלהם (כפי שחלקם אולי קיוו).
הרצון לבנות בית אלוהים, להיות בעל הבית היחיד בהר, מייצר תיאולוגיה של בעלנות. והבעיה עם תיאולוגיה של בעלנות היא שהיא אף פעם לא נגמרת; היא מכלה את עצמה, מכלה אותנו, מכלה את היהדות כפי שאני מכירה אותה. לפי בני שיחי הפרויקט לא ייעצר בגבולות ישראל אלא יורחב לכלל האנושות, שכן הגויים הכירו בבחירת ישראל ואימצו את חוקי נח ואת אלוהי ישראל. והכי חשוב: הפרויקט לא יושלם, בני שיחי אמרו לי, עד שנגיע לשלילת היהדות עצמה, לקץ של אותה דת גלותית, ולהחלפה שלה בישראליות. את הגלות, לדידם, עלינו להכחיד מליבת הווייתנו.״האם לא על כך מתפללים שלוש פעמים ביום בעמידה?״ שאלו אותי הרבה פעמים.
מבנין עולם לבנין עלום
"וְלִירוּשָׁלַֽיִם עִירְֽךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכּוֹן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵֽינוּ בִּנְיַן עוֹלָם". היום ביום ירושלים אני שואלת: על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על בניית בית המקדש כ"בניין עולם"? 'עולם' פירושו נצח, אבל פירושו גם - 'גלובלי'. המקדש העולמי הוא משהו שלעולם לא ניתן להחזיק. הוא חורג מהטריטוריאליות, חומק מכל נסיון לתוחמו בחומות פיזיות. אני רוצה גם להציע שלהיות עולמי פירושו להיות עלום, מוסתר. אולי בית המקדש העלום הוא המתנה הכי יקרה של הגלות, מתנה שנדדה עימנו מעבר לגבולות במשך אלפי שנים. בית מקדש נודד שתמך בנו והניע אותנו להפוך את העולם לכלי לאלוהות בכל מקום שהלכנו.
הרצון לבנות בית אלוהים, להיות בעל הבית היחיד בהר, מייצר תיאולוגיה של בעלנות. והבעיה עם תיאולוגיה של בעלנות היא שהיא אף פעם לא נגמרת; היא מכלה את עצמה, מכלה אותנו, מכלה את היהדות כפי שאני מכירה אותה.
אני רוצה להגיד לעיניים המבוהלות שצפו בי ביום ירושלים הראשון שלי, שאני רוצה לבנות את המקדש העלום והעולמי. שאני לא מקבלת התיאולוגיה של הבעלנות. שאני מבקשת תיאולוגיה של כמיהה לא ממומשת. ירושלים היחידה שאני רוצה להתפלל עליה ולבנותה בהקדם היא עיר שבה משפחה איננה מפונה מביתה, לכולם יש זכות לקבל זכויות, וכל אוהבי הארץ שייכים לה.
ד"ר רחל ז' פלדמן היא אנתרופולוגית במדעי היהדות באוניברסיטת דארטמות'. ספרה Messianic Zionism in the Digital Age: Jews, Noahides, and the Third Temple Imaginary (Rutgers University Press) יראה אור בקרוב. הספר זכה בפרס Jordan Schnitzer First Book Award מטעם ה- Association for Jewish Studies.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
Comments