ישראל עומדת בפני צומת דרכים היסטורי. הקיטוב הפוליטי והדתי הגיע לשיאים חדשים, והאיום על הדמוקרטיה הישראלית הולך וגובר. האם ישנו כוח המסוגל לאחות את הקרעים בחברה הישראלית ולהציל את הדמוקרטיה? התשובה, לדעתי, חיובית – ומצויה בתוך המגזר הדתי הלאומי עצמו. אני קורא למנהיגים הדתיים המתונים לקחת על עצמם באופן אקטיבי את ניטרול הקבוצה הקיצונית באמצעות יציאה נגדה, תוך שימוש בשפה הדתית ובעולם המושגים התורני-דתי – ולעשות זאת בעוצמה ובנחרצות העולות על כל מה שראינו עד כה. אנחנו בשעת חירום, על סף התהום ממש.
למה הכוונה "באופן אקטיבי"? לפני הכל, אני קורא לערער על מרקם החיים הדתי המשותף. פגיעה במרקם החיים הדתי המשותף תשדר מסר של חציית גבול, מסר שיכריז במפורש כי יהדותם של הקיצוניים סוטה מדרכה של היהדות הנורמטיבית. מעשית, מסר זה יכול להתבטא בפרסומים נחרצים, בהפגנות ובמשמרות מחאה מול בתי כנסת, התנחלויות וישיבות של הזרם הקיצוני, בתליית שלטי "אין כניסה לקיצוניים" בפתחי בתי כנסת, בהחרמת פורומים משותפים, בפסקי הלכה, ואף בחרם על יחידים ועל קבוצות.
החשש מפיצול פולחני
מדוע הדבר אינו קורה כבר כעת, ומדוע לא קרה עד היום? הרי לכאורה זה מתבקש. מדוע מנהיגים דתיים המגנים את האלימות ואת הקנאות ממשיכים בכל זאת לשתף פעולה עם גורמים קיצוניים, ולא שוברים את הכלים? אני מבקש לטעון, כי הרקע לכך, בתמצית, הוא חשש גדול בציבור הדתי מפני פיצול פולחני, שממנו קהילות יהודיות השתדלו במשך הדורות להישמר מכל משמר. למרות זאת, נראה, לדעתי, כי הגיעה העת להתגבר על חששות מוצדקים אלה, ולהבין שאנחנו חיים בזמנים אחרים; זמנים בהם, בנוסף לכל, יהודים נהנים מריבונות, ולכן כוחם גדול משהיה בקהילות העבר. מצב זה מחייב פניה לצעדים תקיפים הרבה יותר, גם במחיר של פגיעה במרקם החיים הדתי המשותף.
האתגר העומד בפני הקהילה הדתית כיום הוא כיצד לתרגם את הוויכוח הערכי לשווה-ערך לפיצול פולחני, וכך לנסח גבולות ברורים בין המותר והאסור, הרצוי והמגונה.
בדבריי להלן אציג כמה מקרים היסטוריים שבהם פיצולים כאלה התרחשו או נמנעו, על מנת להדגים כיצד דווקא פגיעה בפולחן היא שהביאה על פי רוב להפרדה בין קבוצות שונות בעם. ואם אכן כך הוא הדבר, הרי שהאתגר העומד בפני הקהילה הדתית כיום הוא כיצד לתרגם את הוויכוח הערכי לשווה-ערך לפיצול פולחני, וכך לנסח גבולות ברורים בין המותר והאסור, הרצוי והמגונה.
בימים ההם
כאמור, מבחינה היסטורית, הפיצולים הגדולים בתולדות היהדות התהוו על פי רוב בעקבות הבדלים בפולחן ולא בעקבות הבדלים בהשקפה הערכית. כיתתיות נוצרה כאשר הבדלי הפולחן לא איפשרו חיים משותפים, כגון הבדלים בלוח השנה. הדוגמא הראשונה היא הפיצול בימי בית שני בין הכיתות השונות - הפרושים מצד אחד, והצדוקים והאיסיים מצד השני. אחד ממישורי החיכוך העיקריים היה מחלוקת "ממחרת השבת" - מתי מתחילים את ספירת העומר, ובמשתמע, מתי חוגגים את חג השבועות, שהוא אחד משלושת הרגלים. במוקד הויכוח עמדה פרשנות הכתוב בספר ויקרא (כג, ט-יא): "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן".
מה פירוש "ממחרת השבת"? האם "שבת" היא יום טוב ראשון של פסח, או שבת ממש? לפי גירסת הפרושים (שהיא גישת היהדות הרבנית עד היום) "שבת" הוא השבתון, חג הפסח, וספירת העומר מתחילה ביום שלמחרת חג הפסח, בתאריך ט"ז בניסן, אז גם מתקיים טקס הנפת העומר. לפי גישה זאת חג השבועות יחול תמיד ב-ו' בסיוון. לפי גישת הצדוקים, לעומת זאת, את המילה "שבת" יש לפרש כפשוטה – מדובר בשבת הראשונה שלאחר חג הפסח, ולכן תחילת ספירת העומר תהיה ביום ראשון הראשון שלאחר החג. במקרה זה יום תחילת העומר יהיה תמיד היום הראשון בשבוע, אבל התאריך של חג השבועות "ינדוד" בהתאם, ולא יהיה קבוע (כך אכן נוהגים עד היום השומרונים והקראים). שתי הקבוצות לא יכולות היו לחלוק מרחב משותף, והתפצלו.
הפיצולים הגדולים בתולדות היהדות התהוו על פי רוב בעקבות הבדלים בפולחן ולא בעקבות הבדלים בהשקפה הערכית. כיתתיות נוצרה כאשר הבדלי הפולחן לא איפשרו חיים משותפים, כגון הבדלים בלוח השנה.
דוגמא בולטת נוספת לשינויים בפולחן שהביאו לפיצול ביהדות היא הקמת "ההיכל בהמבורג" (ה"טמפל") בשנת 1818 - בית הכנסת הרפורמי הראשון. הפיצול הביא בסופו של דבר ליצירת ההבחנה בין היהדות האורתודוקסית מול היהדות הרפורמית. ברקע עמדה עליית החילון באירופה, וההתלבטות הנמשכת של ההנהגה הרבנית לגבי הכלה או הדרה של מי שהתחלנו ברמה זאת או אחרת. עד תחילת המאה ה-19 שלטה בין השאר גישה מכילה. הרב יעקב עמדין, (1776-1698), מגדולי הפוסקים במערב אירופה במאה ה-18, פסק, שיש להקל עם מומרים בניגוד להלכה הסטנדרטית: "ומלבד כל זה גם כן נתעלמה ממנו הלכה. דהא קיימא לן כרבא דהעובד מאהבה ומיראה פטור אף על גב דעביד מעשה. משום דלבו לשמים. והאי נמי לא עביד אלא לפנים לתאוות הממון. דודאי לבו לשמים. ולא הוי מומר באמת להתחייב מיתה בבבית דין וכך הן רובן של הממירים מפני תאוותן הן עושין". (שאילת יעבץ, חלק א', פרק ג', תשובה יח'). ובעברית: אין צורך להחמיר עם המומר "מפני שליבו לשמים" - הוא עדיין יהודי בתוך ליבו, ונוהה אחרי מנהגי זרים רק לספק את תאוות הממון. החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי, 1806-1724) מספר בספר המסעות שלו באירופה, "מעגל טוב", שפגש גבאי בית כנסת(!) שלא האמין בחז"ל ובהלכותיהם, ושאשתו לא שמרה נידה. החיד"א אמנם מבקר בחריפות רבה את האיש ואף מקללו, אך יש בסיפורו כדי להעיד כנראה כי היתה קהילה שהכילה את האיש. במקרים אחרים פסקו רבני הדור שיהודי שאינו שומר שבת יכול לבצע ברית מילה. המסקנה ממקרים אלה היא שכל עוד לא נוצרו הבדלי פולחן במרחב הציבורי, קונפליקטים רבים זכו להכלה משמעותית. לעומת זאת, הטמפל שהוקם בהמבורג ב-1818 היווה קריאת תיגר על הסדר הפולחני הציבורי הקיים: הוכנסה בו תפילה מקוצרת (בפרט קטעים הנוגעים לקורבנות) עם קטעים בגרמנית, נגינת עוגב בשבת, ועוד. זאת היתה חציית קו אדום, וההתנגדות לתנועה שהחלה להתגבש הלכה וגברה. לשיא הגיעו הדברים עם פועלו של הרב משה סופר ("החתם סופר"), אשר תרם במידה מכרעת לייסודה של היהדות האורתודוקסית, ולהפרדתה מהיהדות הרפורמית (ולאחר מכן גם הקונסרבטיבית).
שיקוף מראה של שני מקרים אלה הוא המחלוקת בין רבן גמליאל לבין רבי יהושע לגבי מועד יום הכיפורים, כפי שזו מתוארת במשנה (ראש השנה ב, ט). לפי חישובו של רבי יהושע, יום הכיפורים אמור היה לחול יום אחד לאחר המועד שהתבסס על חישובם של שאר החכמים. רבן גמליאל ראה זאת בחומרה, ואמר לרבי יהושע: "גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך". כלומר, רבן גמליאל לא הכריח את רבי יהושע לקיים את יום הכיפורים במועד המוקדם המקובל על שאר החכמים, אלא אסר עליו לקבוע יום כיפורים לעצמו בתאריך נפרד. רבי יהושע נכנע: "נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקיבלת את דברי". הצעד החריף הזה, וכניעת רבי יהושע, מדגימים עד כמה קיום הפולחן במועדו נחשב לעקרון יסודי שהפרתו עלולה ליצור קרע בלתי ניתן לאיחוי. רבן גמליאל לא רצה שתיווצר קבוצה שתנהג כרבי יהושע, ותוביל לפיצול הפרקטיקה הדתית הקהילתית.
בזמן הזה
על רקע זה, מבט על ההווה מעלה חשש. בראיונות עיתונאיים שנערכו לאחרונה עם שתי דמויות מהצד המתון של הציבור הדתי – הרב אבידן פרידמן וד"ר אליעזר מלכיאל. ראוי לציין כי הן הרב פרידמן והן ד"ר מלכיאל התבטאו מפורשות בשנים האחרונות נגד מעשיהם ותפיסת עולמם של גורמים קיצוניים; ויחד עם זאת, שניהם הודו באותם ראיונות כי הם שומרים על קשרים גם עם רבנים קיצוניים (שמו של הרב שלמה אבינר, לדוגמה, הופיע בשני הראיונות) ועם גורמים קיצוניים אחרים על מנת להתעמת איתם, לחתור תחת רעיונותיהם, ולנסות להטות אותם לדרך הטוב והישר. להכרתי, התוצאה היא הפוכה: הקיצוניים זוכים ל"הלבנה" ולנירמול מהמתונים, ולא חשים את עוצמת ההתנגדות. תוצאה זו מחייבת לדעתי פניה לגישה של התבדלות עצימה, שתייצר אפקט מיטיב.
בשני העשורים האחרונים הולך ומתפתח פיצול פולחני "שקט" במגזר הדתי הבא לידי ביטוי בהקמת מניינים שוויוניים שהתפצלו מקהילות האם שלהם בלי להסתכל לאחור. ועל כך תוהה אני: אם על רקע מגדרי התהווה פיצול, האם קיעקוע יסודות המוסר, הצדק והשוויון בידי הקיצונים, אין די בהם כדי להצדיק פיצול דרמטי יותר?
נקודה נוספת למחשבה: בשני העשורים האחרונים הולך ומתפתח פיצול פולחני "שקט" במגזר הדתי על רקע מגדרי, הבא לידי ביטוי בהקמת מניינים שוויוניים שהתפצלו מקהילות האם שלהם בלי להסתכל לאחור. ועל כך אומר אני – אם על רקע מגדרי התהווה פיצול, האם קיעקוע יסודות המוסר, הצדק והשוויון בידי הקיצונים, והריסת מוסדות המדינה שנבנו בעמל כה רב, אין די בהם כדי להצדיק פיצול דרמטי יותר?
עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ
מה יש לעשות, אם כן, כאשר הפולחן משותף, אך הערכים כה שונים? הדחף הבסיסי של רבים בציבור הדתי המתון הוא לשמור על אחדות הקהילה בכל מחיר. אני מבקש לטעון שזו טעות טראגית במימדים היסטוריים. על מנהיגים דתיים מתונים ומנהיגות דתיות מתונות להתגבר על הפחד מפני פיצול, ולצאת כנגד הקיצוניים באופן תקיף בהרבה מכפי שעשו עד כה. ואם תהליך זה יוביל בסופו לפיצול הלכתי – אדרבה. זה לא רע בהכרח.
מה יש לעשות כאשר הפולחן משותף, אך הערכים כה שונים? הדחף הבסיסי של רבים בציבור הדתי המתון הוא לשמור על אחדות הקהילה בכל מחיר. אני מבקש לטעון שזו טעות טראגית במימדים היסטוריים. רק פגיעה במרקם החיים הדתי המשותף תשדר מסר של חציית גבול, מסר שיכריז במפורש כי יהדותם של הקיצוניים סוטה מדרכה של היהדות הנורמטיבית.
יש דמויות רבות, משמעותיות וכנות בציבור הדתי, המשתדלות להיאבק בקיצוניים. אולם כל עוד שיח ההנהגה שומר על מתינות ו"ממלכתיות" מפחד הפיצול – הפוגענות הקנאית מנורמלת ואיננה נגדעת.
הגיעה העת לשבור את הכלים, לפעול ולהביס את הקיצונים מתוך המחנה הדתי ובעזרת השפה הדתית-אמונית, גם במחיר של קרע ובידול פולחני. אנחנו בשעת חירום: המפעל הגדול של העם היהודי עלול להתמוטט על כולנו בגלל קיצונים, ולא בפעם הראשונה.
ד"ר הראל פרימק נשוי לבת-שבע, אבא לספיר, לסהר ולגיא. מתגורר בראשון לציון. בוגר תלפיות, בעל תואר שלישי בפיסיקה ותואר ראשון במתמטיקה. עוסק בפיתוח אלגוריתמים ובפעילות חברתית, בין השאר משמש סגן יו"ר הועד המנהל של מכון ברנדייס לחברה, לכלכלה ולדמוקרטיה.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.