top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר טפת הכהן-ביק

שבירת הכלים ושבירת החוק – הסרט 'המדרשייה' כמשל



 

[פורסם לראשונה בכתב העת 'תלם' בתאריך 28 ביוני 2023 תחת הכותרת 'עלייתו ונפילתו של אתוס שמירת החוק'. תודתנו נתונה למערכת 'תלם' על הזכות לפרסם כאן את הטור מחדש].



* * *


דברים נשברים במדרשיה כל הזמן. כך לפי הסרט התיעודי החדש של טל בכר ויאיר אגמון. "המדרשיה" מספר על מוסד דתי־לאומי שהוציא מתוכו מנהיגים ומובילים חברתיים רבים, אך לבסוף, בעשור האחרון שלו (הוא נסגר ב־2007), יצא משליטה. זה מתחיל בשבירת חוקים ובהתנהגות עצמאית ואנטי־קונפורמיסטית – ערעור על החלטות ההנהלה, שביתות ובריחות מבית הספר – ומידרדר לכדי אובדן שליטה מוחלט, עד ל"ליל הבדולח" של הישיבה, שבמהלכו אסלות נעקרות, פלורסנטים מנופצים, הבניין עולה באש וניזוק עד העצם.

מה מסמל הוונדליזם הזה? סימפטום של מה הוא? מה בעצם התלמידים כל כך רוצים לשבור? בכמה רגעים בסרט, השבר והשבירה כל כך עמוקים, שאי אפשר שלא להביט בתהום המהבהבת בין הרסיסים, או, אם תרצו, בין הקליפות. ישנה תחושה כמעט משיחית של מפץ גדול, כאילו רק בכאוס טמון הפתרון.

מפתה לקרוא את הכלים השבורים קריאה תיאולוגית, לזמן את המונח "ירידה אל הקליפות", או, כהמשך למחשבתו של הרב קוק, לחשוב על נשמות התוהו הגבוהות שהגיעו אל המדרשיה כנשמות מלאות פוטנציאל. זהו הדם הכחול המוזכר בסרט, דם של נבחרים מלאי כוחות, הרשאים להשעות את החוק אם רק ירצו בכך. בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, כלומר עזות המצח היא חלק מן הסימנים המעידים על עקבותיו של המשיח, הקרבים ובאים.


קשה שלא לקרוא את הסרט כמשל לציונות הדתית. מה שהתחיל ברמיזות של היות מעל החוק... הולך והופך להתפרעות חסרת תקנה.

אולי זו העת הזו הגורמת לכך שקשה שלא לקרוא את הסרט כמשל לציונות הדתית. מה שהתחיל ברמיזות של היות מעל החוק, אבל היה מעוגן במחשבה אחראית ומתונה על השתלבות במערכת הממלכתית – במדרשיה, אך גם בראשית ההתיישבות – הולך והופך להתפרעות חסרת תקנה.

הקפיצות בין הסרט לבין המציאות העכשווית הן בלתי נמנעות. והרי אנו בתקופה כה רגישה, וגשרים מבקשים להימתח כל העת בין העבר וההווה. בעבר המדרשיסטי, זמן הסִיפֵּר של הסרט, נדמה כי התלמידים מתחננים שדבר־מה יגיע, גאולה כלשהי, משיח. בהווה לעתים נדמה כי למתנחלים הפורעים כעת בפלסטינים חפים מפשע פשוט נגמרה הסבלנות, והתשוקה לראות ניצוצות באוויר דוחפת אותם למעשים התאבדותיים. זוהי הכחדה עצמית.

דרור אידר מדבר על כך נפלא בסרט. הוא מתאר מצב שבו הנערים מגיעים למקום עם ציפיות כה רבות להבטחה שיש לפרוע, וכאשר זו לא מתממשת, השבירה היא לא רק התפרעות ויציאה משליטה, אלא ממש ביטוי של כאב על הציפייה שלא יכולה להיענות במלואה. כך אפשר להסתכל על הוונדליזם כמעין פרפורמנס – מפואר במיוחד – של אכזבה. אליעד לנדאו, אחד המרואיינים בסרט, מסכם זאת במילים החכמות: "אתוס זה דבר שחייב לעבור שינוי כל כמה זמן. אם הוא לא עובר שינוי, אז הוא קובר את עצמו". אחזור בהמשך למשפט החשוב הזה, לאתוס הקובר את עצמו.

מה שמרתק במיוחד הוא שההרס המטורף לא נובע מאיבה כלפי המוסד או מהיעדר הזדהות איתו, אלא בדיוק להפך. מהזדהות יתר. כאשר הסרט נצפה במנותק מהשאלה הפוליטית־מגזרית, דומה שהוא מבקש לעורר דיון חינוכי על משמעות החופש ועל מחירו כשהדברים יוצאים משליטה. אבל נדמה שמעניין עוד יותר לתהות על מנגנוני ההכחדה העצמית והאלימות המופרזת – כאלו הנובעים מהזדהות יתר עם מוסד ועם ערכיו – שילוב של תורה עם דרך ארץ, מצוינות ותרומה לחברה – שהתרוקנו מתוכן. כאשר הערכים מתרוקנים מתוכֶן, דברים נשברים והאלימות מפציעה.



עולם של ילדים

ראיתי פעם סרט נהדר שנקרא "המחברות של אליש". הסרט תיאר את חברת קיבוץ עין צורים שילדה שבעה ילדים אל תוך מציאות של לינה משותפת. אך כאשר הלינה המשותפת התבטלה, לפתע היא מצאה את עצמה מגדלת בביתה הקטן שישה ילדים, ונדרשת לתפקיד שאותו כלל לא רצתה. נראה היה כי את ששת הילדים היא הביאה מתוך מחשבה, אולי לא מודעת, שהקיבוץ יגדל אותם, ולפתע היא "נתקעה" איתם בבית.

במידה מסוימת אני מסתכלת כך גם על המדרשיה וגם על המציאות של גידול ילדים בהתנחלויות בכלל. הורים מבקשים להביא צאצאים ולגדל אותם בישיבות בשיטת "שַגר ושכח", ואז הם נחרדים לגלות ששיטה זו אינה באמת עובדת. כבת, שלא היתה בפנימייה, זכיתי לראות את כל מעללי חבריי הבנים שהיו בישיבות. כמובן שהוריהם כלל לא ידעו דבר, לא עם מי הם מסתובבים, לא היכן הם ישנים, ולא מה הם מעשנים. מעיק ככל שזה היה, הוריי ידעו בדיוק מה אני מעוללת. אולם, בשל המבנה המוגן יחסית של היישובים, שמאפשר לילדים חופש רב, גם ידיעתם היתה מוגבלת.

נראה לא פעם שהיישובים בהתנחלויות, המקבצים אליהם משפחות רבות בשלבים דומים, נבנו במיוחד עבור משפחות ברוכות ילדים. אולי בשל המבנה היישובי והאינטימי, אולי בגלל שיתוף הפעולה בגידול הילדים – ההתבגרות ביישובים הללו מייצרת תחושת חופש נדירה ומביאה לעצמאות גדולה. אולם, וזה לא מפתיע, הם מביאים גם לאירועים ולמצבים שנראה לא פעם שיש מי שמרוויח מעצימת העיניים. פגיעה בפלסטינים, נסיעות מפחידות (מאוד!) בטרמפים, ומפגש עם דמויות מפוקפקות – הם כולם חלק מהחבילה הנהדרת של החיים ביישוב.


בתווך שוכחים את כל מי שנפגע משנות הטירוף (המורים, הילדים שהוכו, או שישנו בבדידות ופחד, הפלסטינים שהוכו, העצים שנעקרו, הבתים שנשרפו, הילדים שישנו במיטותיהם לילה אחר לילה בפחד), אלו ששכר הלימוד של החופש שולם, לעיתים פיזית ממש, על גבם.

עולם של ילדים, מעין עולם "בעל זבוב" שכזה, שבו הילדים נעזבים לנפשם, הוא פסגת החלום הילדי, אך הוא גם פראי מאוד. נראה כי עצימת העיניים היא הכרחית לעולם כזה, כאילו "המדרשיה" מנסה לומר (או אפילו אומר זאת בישירות בחלקים מסוימים): נכון, הם היו פראי אדם בתקופה מסוימת, אבל זה עיצב אותם וחישל אותם, ובסופו של דבר בזכות זה הם גדלו להיות מבוגרים יצרנים ויצירתיים, והאלמנט הרדיקלי וההרסני הפך לחלק חשוב במערך האיכותי של המדינה. ובאנלוגיה, אלו הם גם הקולות שעולים ביחס ל"נוער" הגבעות – נכון שהם מטורפים לגמרי וחסרי שליטה, אבל יהודה ושומרון זו מעין סדנה חינוכית אחת גדולה – והם לומדים את עצמם באופן הכי אותנטי ועמוק. והנה, עובדה – אין "מבוגרי" גבעות, שהרי בסוף הם כולם משתלבים מחדש בחברה, עמוקים ויצירתיים יותר מכל אלו שעברו את החינוך הבורגני הרגיל, נעדר החופש.

אבל, אולי צריך להזכיר, שבתווך שוכחים את כל מי שנפגע משנות הטירוף (המורים, הילדים שהוכו, או שישנו בבדידות ופחד, הפלסטינים שהוכו, העצים שנעקרו, הבתים שנשרפו, הילדים שישנו במיטותיהם לילה אחר לילה בפחד), אלו ששכר הלימוד של החופש שולם, לעיתים פיזית ממש, על גבם.



החוק

בציונות, לא פעם מעשים גדולים נעשו כמעשים לא חוקיים ומהירים, כקביעת עובדות בשטח: חומה ומגדל, מאחזים לא חוקיים, ועוד ועוד. אנחנו עוטים על עצמנו מראית עין של מיושבוּת, אך בה בעת, נהנים להעלים עין מן העשבים השוטים. אנחנו מגָנים אותם, אך גם מאפשרים להם לפעול, ושמחים שהעבודה המלוכלכת מתבצעת על ידי אחרים. כלומר, חלק מהאתוס הוא שבירת החוק, זה מה שמאפשר להתקדם.

האתוס של שבירת החוק, אם חוזרים לדברי לנדאו למעלה, הגיע כעת לכדי קיצוניות, לנקודת רתיחה. נראה כי דברים שהיו עד כה נסלחים בעיני רבים, מופיעים כעת כפי שהם, מפורשים. ועלינו להכריע. הגיעה העת להכריע.

ואולי זו העת להזכיר את הכיבוש והמצב הבלתי־חוקי התמידי שהוא מביא עמו. כל עוד אנחנו משמרים שנים כה רבות מצב שבו החוק מושעה, לא נוכל להתפלא כאשר אותו חוק עצמו נרמס בקלות כה רבה. כפי שאפשר לראות בפראיות הנהדרת והנוראה ב"מדרשיה", חוק זה דבר מעייף מאוד, והוא דורש הרכנת ראש בפני שיקולים רבים, בפני סמכויות ובפני צרכים מרובים של אנשים שונים. לכן, אולי, זה לא פלא שהממשלה הימנית ביותר שראינו מבקשת לפגוע במערכת המשפט. למי יש כוח לחוק ולהגבלות, כשאפשר להיות מחוברים לרגש ה"אותנטי"?

אחד הדברים המדהימים בסרט הוא העובדה שהורים רבים מוסיפים לשלוח את הילדים שלהם למדרשיה, גם כשכבר ברור כמה המצב שם גרוע ולא חינוכי – אבל ההוד של המקום, והזיכרונות שלהם מהזמן שבו הם עצמם היו תלמידי המדרשיה לא מאפשרים להם לקטוע את שרשרת הדורות ולבצע את ההכרעה הפשוטה לכאורה של שליחת הבנים למוסד אחר. כך האחריות עוברת מן המתפרעים להורים שמוסיפים לשלוח לשם ולעצום עיניים, ובאנלוגיה, ל"ציונות הדתית הממלכתית".

האם הגיעה העת לסגור שוב את המדרשיה? או בלשון אחר, האם לנו, הציונים־הדתיים שאינם שותפים לתשוקות ההתיישבות ולעמדות הגזעניות, הגיעה העת להיפרד מן הציונות הדתית, ולחפש אתוס חדש? מהו האתוס החדש של אלו הרוצים לשמור תורה ומצוות, ורוצים להתרחק מעגל הזהב הלאומני שהעמידו המתנחלים? מי יביא את הבשורה החדשה? אינני בטוחה. אך אפשר ללמוד מהסרט כי אם לא ננטוש את הספינה במהירות, ייתכן שנמצא עצמנו בעתיד הקרוב עומדים בבניין בוער.




 


ד"ר טפת הכהן-ביק, חוקרת ספרות עברית, למדה במדרשות מגדל-עוז ולינדנבאום, לימדה בבתי מדרש ובמוסדות להשכלה גבוהה, שוהה כעת כפוסטדוקטורנטית באוניברסיטת פנסילבניה. שותפה בייסוד ישר ובעריכתו.



 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

חידוש 'הברית' ובקשת שפה

מתוך התמקדות בסדקים שנוצרו בנו בשבת השחורה, מנסה פרופ' אבינועם רוזנק להציע מושגי יסוד לשיח משותף, שיש בו שיתוף גורל וייעוד.

bottom of page