תשובה בתקופת חורבן ושבר בציבור

הימים הם ימי תשובה. ימים שבהם כל אדם אמור לבחון את מעשיו ולחזור בו ממעשיו הרעים. לכאורה אדם אמור לבחון את מעשיו ללא הפסקה, ואכן אל מול התפיסה של יום דין פעם אחת בשנה, מופיעות גם דעות אחרות של 'אדם נידון בכל יום' או 'בכל שעה' (בבלי ראש השנה, טז ע"א). נראה שהמייחד את ימי התשובה ואת תפילות הימים הנוראים הוא דווקא ההיבט הציבורי שלהם ─ העובדה שכולנו מתכנסים יחד בבית הכנסת להתוודות על החטאים ולבקש רחמים.

אנחנו מצויים כבר תקופה ארוכה בתקופת מלחמה ובשבר חברתי עמוק של קיטוב הולך וגובר. כיצד אדם הסובר שנעשות בשמו עוולות נוראיות ניגש לימים הנוראים ועוד כחלק מציבור מתפללים שאינו שותף לנקודת המבט שלו? כיצד ניתן לעשות תשובה בזמן שחטאים ופשעים גדולים כל כך ממשיכים להיעשות בשמנו? בעיון קצר זה אני רוצה להתחבר למסורת של לימוד המקורות על התשובה לקראת הימים הנוראים, מתוך ניסיון להשתמש במקורות הללו כדי לאפיין במילים ולעשות סדר במצב השבר חסר התקדים שאנו מצויים בו. אנסה להציע כיצד המושגים של וידוי, הכרה בחטא ותשובה, יכולים להעניק גם תקווה ליציאה מהמצר.

'אשמנו, בגדנו' ─ תשובה וווידוי של ציבור

לכאורה הווידוי הוא אקט פרטי מאוד שבו אדם מתוודה מול בוראו על חטאיו הכמוסים, אולם למעשה ראשיתו של הווידוי בימים הנוראים היא דווקא בהקשר ציבורי. המקור הבסיסי לווידוי הוא במסגרת טקס שעיר המשתלח, שמתואר בויקרא טז, כא-כב:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.

כפי שכבר העירו החוקרים, הווידוי כאן איננו חלק מתפילה או מתהליך של תשובה, אלא הוא חלק מעבודת שעיר המשתלח. הווידוי הוא חלק מטקס העברת החטאים לשעיר המשתלח כדי לשלחם ─ הכהן סומך את ידיו, מתוודה, ונותן את החטאים על ראש השעיר. בספרות חז"ל התחדשו בווידוי שני דברים מרכזיים: הווידוי הבודד על השעיר לעזאזל הפך לשלושה ווידויים שונים ─ אחד על הכהן ומשפחתו, שני על הכהנים כולם והשלישי על כל עם ישראל. בנוסף, חז"ל פרשו שהווידוי הוא 'ווידוי דברים' שהנוסח שלו מתרכז בהודאה בחטאים ובבקשת הכפרה, ובכך הפכו את הווידוי לרכיב המרכזי בהליך הכפרה. כך נאמר בספרא (אחרי מות פרשה ד, פב ע"א):

'והתודה עליו' ─ זה ווידוי דברים. כיצד היה מתודה? 'אנא השם, חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא השם, כפר נא לחטאים, לעוונות ולפשעים שחטאו, שעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל'.

בעוד שבפשט המקרא הווידוי הוא חלק מטקס של שילוח חטאי הציבור, הרי שבפרשנות חז"ל הוא הפך להיות חלק מתהליך פנימי של תשובה והכרה בחטא. ועדיין, גם בתפיסת חז"ל, הווידוי של הציבור היה נעשה על ידי הכהן כנציג שלהם. חז"ל ראו בדברי משה אבטיפוס לווידוי שנעשה על ידי המנהיג עבור העם, כפי שנאמר לאחר חטא העגל: 'וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה' (שמ' לב, לא). מחלוקת מעניינת בהקשר זה מופיעה בגמרא (מסכת יומא פו ע"ב), בנוגע לשאלה האם צריך לפרט את החטא בזמן הווידוי:

וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב', דברי ר' יהודה בן בבא. 

רבי עקיבא אומר: 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה' (תה' לב, א).

ר' יהודה בן בבא רואה בווידוי דבר קונקרטי שדורש פירוט של החטאים, גם כאשר מדובר בחטא כללי של הציבור, כמו חטא העגל. ר' עקיבא, לעומת זאת, סובר שיש להסתפק בניסוח כללי של 'חטאנו' ללא פירוט, ונראה שהווידוי אצלו הופך לחלק מהליטורגיה ולהליך טקסי. תהליך הקיבוע הטקסי של הווידוי הגיע לכדי השלמה בנוסח התפילה המוכר לנו גם היום, שבו גם הפירוט לכאורה של חטאים שונים, הפך להיות חלק מנוסח אחיד של כל יחיד. כך אכן מעיר הרמ"א, בעקבות פסיקת השולחן ערוך (או"ח תרז, ב) שאין צריך לפרט את החטא:

ומה שאומרים 'על חטא' בסדר אל"ף בי"ת לא מקרי פורט, הואיל והכל אומרים בשווה, אינו אלא כנוסח תפילה.

מה המשמעות של אמירת 'אשמנו' על ידי היחיד? מהו בכלל ווידוי של ציבור? והאם ציבור יכול לחזור בתשובה? אמנם, ניסוח תפילת היחיד בלשון רבים הוא דבר רגיל בתפילה. הבסיס לכך הוא דברי אביי במסכת ברכות (ל ע"א): 'לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא' [= תמיד ישתף אדם עצמו בתוך הציבור]. בהקשר של תפילה רגילה מקובל להסביר זאת כדברי רש"י שם: 'שמתוך כך תפילתו נשמעת' ─ כלומר, עדיף לעמוד לפני ה' מכוח הציבור ולא כאדם יחיד. אולם מה המשמעות של אמירת 'אשמנו, חטאנו' ציבורית, במציאות שבה יש מחלוקת גדולה בציבור האם אשמנו, ובמה?

התייחסות לווידוי הציבורי מופיעה בספר חסידים (סימן תרא):

כתיב: 'חטאנו רשענו' (דניאל ט טו) ─ כלל עצמו בכלל, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה ... לכך צריך בלשון רבים לבקש: 'סלח לנו אבינו כי חטאנו'. וכשאנו מתודים אנו אומרים: 'על חטאים שאנו חייבים עליהם סקילה שריפה הרג וחנק' ואע"פ שידע האדם שלא חטא בכך שיהא חייב, אע"פ כן צריך שיתודה כך, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. ועוד כדי שיודה החייב שלא יתבייש להתוודות.

הערבות ההדדית איננה ענין של בחירה. אין כאן מקום נפשי ייחודי של אדם המרגיש שייכות לכלל ישראל, אלא מציאות: אנחנו ערבים זה לזה מעצם ההגדרה שלנו כציבור ─ אנחנו ערבים זה לזה מעצם הגדרתנו כציבור. גם אם חלק מהציבור תומך בהמשך המלחמה וההרג וחלק מהציבור מתנגד, אנחנו חלק מציבור, ממדינה שעושה את המעשים הללו גם בשמנו, ולכן חובה להתוודות עליהם. במשפט האחרון בקטע מופיע נימוק נוסף לווידוי הציבורי: 'שלא יתבייש להתוודות'. נימוק זה נאמר ביחס לחטאים הקשים המופיעים בנוסח הקבוע של 'על חטא...', שכאשר כולם אומרים אותם, יאמרו אותם גם אלו שבאמת צריכים להתוודות על חטאים אלו.

בתחילת המלחמה אסור היה להזכיר את הביטוי 'חפים מפשע' ואסור היה לרחם על תינוקות בעזה; בהמשך אסור היה לדבר על פשעי מלחמה או הרעבה וכעת אסור לדבר על 'ג'נוסייד'. תפקיד הוווידוי הציבורי הוא לשבור את ההרגל הזה.

אולם אני רוצה להציע הקשר נוסף. לאורך המלחמה ראינו כיצד חמלה כלפי תושבי עזה או ביקורת על צה"ל והממשלה לא היו לגיטימיים בציבור: בתחילת המלחמה אסור היה להזכיר את הביטוי 'חפים מפשע' ואסור היה לרחם על תינוקות בעזה; בהמשך אסור היה לדבר על פשעי מלחמה או הרעבה וכעת אסור לדבר על 'ג'נוסייד'. הצנזורה החברתית הזאת נובעת מכך שהדיבור עצמו והיכולת של חלק (אפילו קטן) מהציבור להתוודות על חטאים אלו יכולים לעודד אחרים לראות בהם חלק לגיטימי מהשיח. הגמרא במסכת קידושין (מ ע"א) מביאה את המימרא של רב הונא: 'כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו'. כפי שהגמרא שם מסבירה, מתוך החזרה עליה שוב ושוב, העבירה 'נעשית לו כהיתר'. תפקיד הוווידוי הציבורי הוא לשבור את ההרגל הזה, לקחת את כל המעשים האיומים שהפכו להיות חלק מחיי היום יום שלנו, להכיר בהם ולקרוא להם חטאים ועוונות.

טובל ושרץ בידו

בגמרא במסכת תענית (טז ע"א), עוסק רב אדא בר אהבה באדם שחוזר בתשובה, אך אינו מצליח להפטר מהרגל העבירה שלו:

אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה, מיד עלתה לו טבילה.

אדם טובל כדי להיטהר מטומאת השרץ, אבל לא מרפה מאותו שרץ שהביא לטומאה. כיצד ניתן להבין את אדם שמתוודה על עבירה אך ממשיך לעבור אותה? הרי אם היה מדובר בסתם שקרן, לא היה צורך לדון בו ולהסביר מדוע תשובה אינה מועילה. האם יש כאן ניסיון כושל של אדם המנסה להשתנות? האם האדם מנסה להפטר מהשרץ שבידו אך לא מצליח? אפשר שיש כאן מקרה של תודעה כוזבת או חוסר מודעות לכך שהוא ממשיך לחטוא.

ישעיהו, לפי הדרשה, טוען שלא ניתן להפריד בין העולם הדתי לבין ההתנהגות המוסרית ─ אפילו מעשה דתי קיצוני כמו טבילה בכל מי בראשית, לא יוכל לעזור כאשר אדם מחזיק במעשים לא מוסריים.

הרמב"ם בהלכות תשובה (ב, ג) מנסח את דברי רב אדא בר אהבה כך: 'כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב ─ הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו'. לפי הניסוח של הרמב"ם, איננו עוסקים כאן בפער בין התודעה לבין המעשה, אלא במתח קיים בתוך התודעה עצמה. אין מדובר באדם שאינו חוזר בו מהעבירה, אלא במצב ביניים של מי שמתכנן לעזוב את העבירה אך לא השלים עם כך לגמרי ('לא גמר בלבו'). לפי הרמב"ם התודעה של עזיבת החטא חייבת להיות מוחלטת, ואם לא, כאילו האדם עדיין מחזיק את החטא בידו ואינו מרפה.

ניתן להציע כיוון נוסף לדברי הגמרא. יתכן שיש בדברי רב אדא בר אהבה בבבלי הכרה בפער שבין העולם הדתי, על טקסיו וחובותיו ההלכתיים, לבין העולם האמיתי ─ עולם המעשה. אדם מתוודה כל יום בתפילה, כי זהו חלק מהנוסח הקבוע אותו חייב לומר כל יום; אדם מתוודה בערב יום כיפור, כי זהו חלק מהריטואל בכל שנה. אבל לחזור בך מהעבירה בעולם המעשה זה דבר קשה הרבה יותר. קל לטבול במקווה, אבל לא פשוט להפסיק לאחוז בשרץ.

דברי רב אדא בר אהבה מבוססים על דרשה בתוספתא תענית (א, ח):

'למה צמנו ולא ראית... הכזה יהיה צום אבחרהו' (יש' נח, ו) ... ─ אם יהא שרץ בידו של אדם, אפילו טובל בשילוח ובכל מי בראשית אינו טהור לעולם. השליך שרץ מידו ─ עלתה לו טבילה בארבעים סאה. וכן הוא אומר: 'ומודה ועוזב ירוחם' (משלי כח, יג) ואומר: 'נשא לבבנו אל כפים' (איכה ג, מא).

כדי להבין את דברי התוספתא יש לחזור לפסוקים בספר ישעיהו (פרק נח, ה-י) הנקראים בהפטרת יום הכיפורים:

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן. וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.

ישעיהו מעלה את האפשרות של אנשים שחוזרים בתשובה ומתענים כדי לרצות את ה', אך לא משנים ממעשיהם הרעים. הפסוקים הללו עוסקים באנשים שאינם רואים סתירה בין העולם הדתי שלהם (שניתן לכנותו 'בין אדם למקום') לבין ההתנהגות הבלתי מוסרית שלהם כלפי בני האדם. פסוקי ישעיהו משמשים כבסיס לדימוי האדם ה'טובל ושרץ בידו' שבתוספתא. דימוי זה שונה מהשימוש שעשה בו רב אדא בר אהבה. כאן בתוספתא הטבילה איננה בגלל טומאת השרץ, אלא הטבילה וניסיון ההיטהרות מסמלים את העולם הדתי, ואילו השרץ מייצג את ההתנהגות הלא מוסרית. ישעיהו, לפי הדרשה, טוען שלא ניתן להפריד בין העולם הדתי לבין ההתנהגות המוסרית ─ אפילו מעשה דתי קיצוני כמו טבילה בכל מי בראשית, לא יוכל לעזור כאשר אדם מחזיק במעשים לא מוסריים. הדגש של התוספתא על הפער בין מי השילוח או מי בראשית לבין מקווה של ארבעים סאה, טומן בחובו חידוש גדול ─ הטבילה בארבעים סאה היא פיקציה הלכתית של טבילה ב'מים חיים'. כל מי שהלך אי פעם למקווה מכיר את התחושה כמה רחוקים המים הדלוחים הללו מהחוויה של מי מעיין טבעיים ומטהרים. אבל כאשר אדם משליך את השרץ, גם טבילה בארבעים סאה של המקווה מועילים לטהר אותו. המעשה הדתי, הטקסי, מוצג כאן כטפל למעשה המוסרי.

ההכרה בחטא עלולה לעורר דיכאון וייאוש, אולם כשהיא חלק ממעשה התשובה יש לראות בה שלב מתוך מעשה של תיקון ותקווה. כמה פרקים לפני הפסוקים שהובאו לעיל, ישעיהו מגדיר את שני השלבים של התשובה: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ' (נה, ז). יש הכרח ויש ערך לכל אחד מהשלבים ─ אף לעזיבת החטא יש ערך, אפילו לפני השיבה אל ה'. המשנה (תענית ב, א) מביאה את המקרה הקלאסי ביותר של ציבור שחזר בתשובה ─ אנשי נינוה:

אחינו, לא נאמר באנשי נינוה, 'וירא האלהים את שקם ואת תעניתם', אלא 'וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה' (יונה ג, י).

הדיון במושג החשוב תשובה, לא צריך לעסוק רק בעולמנו הפנימי והרוחני, אלא קודם כל בהפסקת העוולות הנוראיות שנעשות גם כעת בשמנו. אבל ההכרה בחטאינו הציבוריים אינה רק לשם הכאה על חטא ומטרתה אינה הנחלת יאוש ותחושת אשמה קולקטיבית; ההכרה היא חלק מתהליך התיקון ומביאה עמה דווקא את התקווה. ההכרה הזו היא קודם כל קריאה דחופה להפסקת העוולות, אבל היא גם הבסיס של הרצון והשאיפה לבניית חברה ראויה וטובה יותר. 

---

ד"ר אסף רוזן-צבי הוא מורה לגמרא במדרשיית הרטמן לבנות וחוקר במכון שלום הרטמן.

---