לִמְדוּ הֵיטֵב, חִדְלוּ הָרֵעַ - לקראת שבת חזון תשפ"ו

"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ..." (ישעיהו א, א). מדי שנה, למשמע המילים הללו בשבת שלפני תשעה באב, אני מוצא עצמי מִטלטל מאימת האקטואליות של דברי הנביא. אני חש כי פסוק אחר פסוק הנביא קורא גם אלינו וכל משפט מכאיב ומזכיר כמה עוד יש לתקן. ואם בשנים עברו אפשר היה להתמקד ב"כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים", השנה אי אפשר לברוח מכמה האשמות קשות יותר של הנביא. 

יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע 

"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (ישעיהו א, ג-ד).

הנביא מטיח בעם האשמה קשה, אך אינו מסביר במה מתבטאת עזיבת ה' וניאוץ הקדושה. בנבואות אחרות במקרא (למשל: ירמיה א, טז), ברור כי עזיבת ה' מתבטאת בעבודה זרה, אך בפרק שלנו אין זכר לאלילים. להיפך, נמעני הנבואה מתוארים כזובחים, מתפללים ובאים לֵרָאוֹת פני ה'. התשובה לכך עולה מהמשך הנבואה: נמעניה אולי פורשי למרום כפיהם, אך  הם עזבו את דרך ה', שמהותה - בניגוד לדרך סדום -  "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). על זאת בא ישעיהו לדבר. עזיבת היתום והאלמנה היא הקלקול, והתיקון יבוא רק ממשפט וצדקה. 

מדי שנה, למשמע הפטרת חזון בשבת שלפני תשעה באב, אני מוצא עצמי מִטלטל מאימת האקטואליות של דברי הנביא. פסוק אחר פסוק הנביא קורא גם אלינו וכל משפט מכאיב ומזכיר כמה עוד יש לתקן.

אין צורך להתאמץ כדי לתרגם את הדברים לימינו, שבהם המשפט והצדקה בשפל. בחסות המלחמה שלטון החוק יורד מטה מטה, והשחיתות השלטונית עולה מעלה מעלה. הגבלות על חופש הביטוי, רדיפת מבקרי הממשלה וניסיונות מתמידים לפגוע בזכויות מיעוטים מוסיפים פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה. התקציבים האנטי-חברתיים שפוגעים בחלשים ומנציחים את העוני, הרפיון כנגד אלימות פלילית וכנגד אלימות לאומנית – "יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם". 

לתוכחה על עזיבת ה' מקדים הנביא ניסוח מעודן יותר, "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". במבט ראשון, התקבולת בפסוק סימטרית: בניגוד לשור היודע את קונהו ולחמור היודע את אבוס בעליו, ישראל לכאורה אינו יודע את ה'. אך הצלע השנייה של התקבולת נוקטת בפעלים עומדים: "לֹא יָדַע, לֹא הִתְבּוֹנָן". שור אינו צריך להתאמץ רבות כדי לדעת את קונהו; החמור מכיר מיד את אבוס בעליו. יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, ויותר מכך, לֹא הִתְבּוֹנָן – מדובר בסירוב לדעת, בהכחשה, הכרוכה פעמים רבות באופן מוזר יחד עם הצדקת המעשים המוכחשים. ומכאן קצרה הדרך לכך שידינו דָּמִים מָלֵאוּ.

עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ

"מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן. אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים" (שם, ו-ז).

אחרי פתיחה המנוסחת ברובה בגוף שלישי, הנביא עובר לדבר בגוף שני, מן הסתם אל ישראל. לא קשה לקרוא את הדברים כאילו נכתבו על ימינו ממש ולזהות את הערים השרופות אש עם מהפכת הזרים שניחתה עלינו. ואכן, מרצחי חמאס הצליחו להפוך לשממה לזמן מה חבל ארץ פורח; חיזבאללה שיתק את הצפון לתקופה ארוכה; הטילים האיראניים גרמו הרס רב. הפגיעה עלולה הייתה להיות רחבה יותר ותהליך השיקום של ההרס בתוככי ישראל הולך ומתקדם. אך תוך כדי כתיבת מילים אלה, הנכתבות במרחק של אך מעט יותר מעשרים קילומטרים מעזה, אני שומע באוזני ממש הדי פיצוצים, ומבין פתאום אחרת את "עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ". ערים שלמות שאינן רחוקות ממני חרבות, חבלי ארץ קרובים שוממים ואינם ראויים עוד למגורי אדם. "כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי", ממש. ולרגע אני מהרהר באפשרות לכלול את כל יושבי הארץ ואת כל עריה בגוף השני שאליו פונה הנביא. ואכן, כִּסְדֹם הָיִינוּ – מהירדן לים, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ – ישראלים ופלסטינים. ומבלי להמעיט בזוועות או לשרטט סימטריה, אני מבקש לשמוע את דברי הנביא כתוכחה קולקטיבית על אובדן האנושיות, על שהארץ כולה מלאה דמים. ומתוך כך אני קורא את דרישת הנביא, "שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" כתביעה להביט אל המעגלים הבלתי נתפסים של שכול ואובדן שהותירה המלחמה בארץ, פצעים שעדיין "לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן". הנביא דורש מאתנו להתבונן, לדעת ולתקן. וזהו אתגר לא פשוט.

לִמְדוּ הֵיטֵב

"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. [...]

לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם, טז-כו).

לדרישה לתיקון קודמת דרישה קשה בהרבה: "לִמְדוּ הֵיטֵב". בין אם מדובר בלימוד להיטיב, כפי שפירשו רוב המפרשים, ובין אם "הֵיטֵב" הוא תואר הפועל, הדרישה ללימוד מתבססת על ההנחה ש"חִדְלוּ הָרֵעַ" היא תביעה כמעט בלתי ישימה כשהיא עומדת בפני עצמה. הכרחי לרחוץ מהרוע ולהיטהר ממנו. זהו תהליך נפשי מורכב ותובעני של הכרה בכך שאנו עושים רע, של התגברות על אינסטינקט ההכחשה וההצדקה. עינינו הרואות: זה לא קל. התהליך הזה מחייב לימוד. 

בלי להמעיט בזוועות או לשרטט סימטריה, אני מבקש לשמוע את דברי הנביא כתוכחה קולקטיבית על אובדן האנושיות, על שהארץ כולה מלאה דמים.

ובכל זאת, באופן שקשה לדמיין, הנביא מותיר פתח תקווה הכרוכה בנטילת אחריות ולא בציפיה לשינוי מלמעלה. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ, חִדְלוּ, לִמְדוּ, דִּרְשׁוּ, אַשְּׁרוּ, שִׁפְטוּ, רִיבוּ. ואף אם יש חטאים שקשה לראותם מלבינים כַּשֶּׁלֶג, ואף כשהידיים יַאְדִּימוּ עדיין כַתּוֹלָע, הנביא מסרב לסמן נקודת אל-חזור. לא בכדי במסורת אשכנז חוזרים בפסוקים אלה בקצרה ממנגינת איכה למנגינת ההפטרה.

ורק אז, אחרי שנחדל מהרע, אחרי הלימוד ואחרי פעולות התיקון האקטיביות, רק אז, יש סיכוי ששוב יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. 

צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

---

ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובמכינת צהלי. ממייסדי ועורכי ישר. 

---

* טור זה מייצג את דעת כותבו בלבד. אין הוא מייצג את עמדת 'ישר' ולא את עמדת מקום העבודה של כותבו.

קרדיט לתמונה המצורפת לטור זה ברשתות החברתיות: Ashraf Amra, CC BY-SA 4.0