מה ניתן לשמוע בקול השופר? (הכנה לתקיעות)

המדרש באבות דרבי נתן מצטט פסוק מיחזקאל: "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ" (יחזקאל מג, ב).

אומר המדרש על הפסוק:  

"כקול מים רבים" - זה גבריאל המלאך 

"והארץ האירה מכבודו" - אלו פני השכינה 

והלא דברים קל וחומר מה גבריאל שהוא אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות שעומדים לפניו, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, מלך מלכי המלכים הקב״ה שברא את כל העולם כולו ברא העליונים וברא את התחתונים, על אחת כמה וכמה. אלא מראין את העין מה שיכולה לראות ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע. (אבות דרבי נתן ב, ו)

על פי המדרש, קולו של אלוהים הולך מסוף העולם ועד סופו ללא הפסקה מיום הבריאה. אלא שהקליטה שלנו לקול האל מוגבלת, ולכן מראין את העין רק מה שיכולה לראות ומשמיעין את האוזן רק מה שיכולה לשמוע.

גם בבראשית רבה מוזכר הקול ההולך מסוף העולם ועד סופו, אבל לדרשה נוסף עוד מימד:

אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁלשָׁה דְּבָרִים קוֹלָן הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינְתַיִם וְאֵינָם מַרְגִּישִׁים, וְאֵלּוּ הֵן: הַיּוֹם, וְהַגְּשָׁמִים, וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף. (בראשית רבה, ו', ז')

במונח 'יום' המוזכר במדרש הכוונה לשמש ולגרמי השמיים שתנועתם ברקיע מלווה בקול שאיננו יכולים לשמוע. הגשמים, המוזכרים במדרש, מקבילים לקול המים הרבים שהוזכרו באבות דרבי נתן. המימד הנוסף כאן הוא האדם, וליתר דיוק: מותו של אדם - "וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף", שגם קולה הולך מסוף העולם ועד סופו, חוצה את הקיום כולו. קול שאינו מחולק להברות, מילים, משפטים. המוות אינו נושא את המשמעויות שאנחנו יכולים להלביש עליו, אלא רק את הצליל הפשוט עצמו. 

לפתע אברהם שמע כביכול את הקול ההולך מסוף העולם ועד סופו. קול שהוא מעבר למילים, מעבר לתפיסות ולפרדיגמות שהדריכו אותו עד עכשיו. אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!

במדרש אחר נאמר על אותה נפש שיש בה כפילות: "שתי נשמות יש באדם – רוח ונשמה. רוח הולך מסוף העולם עד סופו… ונשמה יושבת בחדרי חדרים, שנאמר 'נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן'. וכששניהן יוצאין מן האדם מיד הוא מת" (אוצר המדרשים, אגדת עולם קטן, א', ו'). כלומר, יש באדם נשמה פנימית, פרסונלית, ויש לו גם רוח המחוברת למשהו כללי הפועם מסוף העולם ועד סופו. בשעת המוות שתיהן יוצאות מן האדם. יציאת הנשמה הפרסונלית מלווה בכאב כי הקיום הפרסונלי מסתיים, אך הרוח חוזרת אל האלוהים אשר נתנה. היא מתחברת אל האינסוף שהוא מקורה. ניתן להבין את הקול שהולך מסוף העולם ועד סופו בשעת יציאת הנפש מן הגוף כמייצג את שתי הפנים האלה - גם את החיבור אל הקול האינסופי וגם את הכאב על המוות האישי. 

שמיעת הקול כהתפתחות דתית

בסיפור העקדה, נראה שאברהם ויצחק הזדהו תחילה עם האפשרות של קורבן אדם כביטוי של מסירות לאל, אולי כדרך להתאחד עם האלוהות. ואולי זו הסיבה לכך שאברהם לא התווכח עם אלוהים כפי שעשה לפני הפיכת סדום. בקשת האלהים להקריב את יצחק נראתה לו הולמת את הסדר החברתי שהכיר - אותו סדר שעוזר לנו למסך, להסתיר את הבלתי נסבל. האמונה שלו צמצמה את האפשרות לשמוע ולבטא את הזעקה הפשוטה, התמימה, של הכאב. זעקת הַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף, או כמעט יוצאת; זעקה שאפילו לא נזעקה בקול, אבל היתה נוכחת ונשארה כמו תלויה בחלל העולם.

אבל העקידה מסמנת את האפשרות של שינוי פרדיגמה דתית. מאותו רגע, קורבן אדם נתפס לא רק כאסור אלא כתועבת אלוהים ממש. אפשר לחשוב על הרגע הזה כעל גילויה של יכולת השמיעה, יכולת ההקשבה לְמָה שחורג מהסדר החברתי: לפתע אברהם שמע כביכול את הקול ההולך מסוף העולם ועד סופו. קול שהוא מעבר למילים, מעבר לתפיסות ולפרדיגמות שהדריכו אותו עד עכשיו. רק לאחר הרגע הקט הזה, יכול היה אברהם לשמוע גם את קולו של המלאך הקורא אליו "אַבְרָהָם, אַבְרָהָם… אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!" (בראשית כב, יא-יב). רק לאחר הרגע הזה הוא למד כי ישנה אפשרות אחרת להתחבר אל האלוהות ולבטא את האהבה אליה. המילה 'הנער' מזכירה לנו נער אחר שאלוהים שמע אליו - ישמעאל: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (בראשית, כא, יז). בסיפור זה אלוהים פוקח את עיניה של הגר לראות את מה שלא ראתה קודם "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (שם, יט). בעקידה, אלוהים שומע את קולו של הנער יצחק, אפילו שהוא עצמו עוד לא השמיע אותו. גם כאן פקיחת עיני אברהם מגלה אפשרות שלא ראה קודם: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (בראשית כב, יג). 

משהו אחר בוודאי יצא מתוך הסבך. משהו אחר שיישא הד לקול שאין לו מילים, שאי אפשר להמשיג אותו; קול שמעבר לאמונות ולזהויות היוצרות חלוקות, קונפליקטים, ומלחמות. 

הסבך משקף את אברהם הנאחז בתרבות המוכרת. האיל הוא האפשרות האחרת היוצאת מתוך הסבך. העקידה כסיפור יסוד של שינוי פרדיגמה היא מפתח שאיפשר ליהדות להמשיך להתפתח, ללבוש ולפשוט צורה בתוך תהפוכות היסטוריות הרות גורל במשך אלפי שנים. לעבור מתרבות של קורבן אדם לדת של קורבנות בעלי חיים, וממנה לדת שבמרכזה בית המדרש ובית הכנסת. תרבות ההולכת ומתעדנת, מתרחקת מהביטוי האלים אל המהות הפנימית. ומתוך הסיפור הזה אנחנו לוקחים את הכלי, השופר, המאפשר לנו לעשות תשובה אל הקול ההולך מסוף העולם ועד סופו, ודרכו לגעת גם בכאב. 

שמיעת הכאב פותחת את הלב

אחרי שנתיים רוויות בכל כך הרבה מוות ואלימות במרחב שבו אנו חיים, נראה שכאב נוכח בכל מקום. הזעקה זועקת מעומק הלב. אין מילים לתאר את הכאב, האובדן והסבל. הרגשות הקשים המציפים נדמים ככאלה שלא ניתן לשאתם. הם גורמים לנו לרצות לברוח. אבל גם אם ננסה, הכאב ממשיך לפעום מתחת לפני השטח, מפעיל אותנו בלי שאנו מודעים לכך. לפעמים בניסיון הבריחה שלנו אנחנו מבקשים לפנות מסביבתנו כל מה שעלול להזכיר לנו את הכאב שנחווה כבלתי נסבל. אבל על ידי כך אנחנו עלולים לגרום עוד כאב, ולהעצים אותו במעגל שאין לו סוף. כמה כוחות נפש נדרשים כדי לשהות עם הכאב העצום ולו לרגע. אבל הרגע הזה הוא הרה גורל, כמו הרגע של ההקשבה של אברהם בעקידה. רגע שאחריו נוכל לשנות תפיסה ולשמוע את הקול האומר לנו "אל תשלח ידך אל הנער" - רגע שבו האפשרות האלימה על סף מימוש, אך נבלמת. כמו אצל אברהם, גם אצלנו האפשרות האחרת כבר כאן. כדי לחולל את התפנית, כדי לאפשר אותה, צריך רק לעצור לרגע ולהקשיב לקול, הראשוני והגולמי, ולתת למשהו חדש להתגלות. משהו אחר בוודאי יצא מתוך הסבך. משהו אחר שיישא הד לקול שאין לו מילים, שאי אפשר להמשיג אותו; קול שמעבר לאמונות ולזהויות היוצרות חלוקות, קונפליקטים, ומלחמות. 

את הקול האלוהי הממלא את כל העולם אנחנו לא מסוגלים לשמוע. אבל אנחנו יכולים לשמוע את ההד שלו דרך קול השופר, המזכיר לנו את מה שמעבר לגבולות תפיסתנו. 

הלוואי שיעורר את הלב לנוכחות עם הכאב כך שמשהו ממנו ישתחרר, 

הלוואי שיפתח את אוזנינו לשמוע את הקול הקורא: אל תשלח ידך אל הנער!

הלוואי שיפקח את עינינו לראות את האיל אחר נאחז בסבך.

הלוואי שנוכל לצאת מן הסבך ודרך חדשה תיפתח, כך שנוכל לראות בכל מקום כיצד "כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ" (יחזקאל, מג', ב'). 

---

מרב מזא"ה היא מחברת הספר "מי זאת עֹלה מן המדבר, שיר השירים - חידה על אהבה וחופש"; תומכת בתהליכי ריפוי וצמיחה בעזרת שיאצו, התאמת תזונה, צמחי מרפא ועוד; מנהלת שותפה של 'מגע' מרכז להכשרת מטפלי שיאצו.

---